fbpx

המיתולוגיה היוונית העכשווית בעיניים ישראליות // אבירמה גולן

0

בשבוע שבו התחוללה באירופה אחת הדרמות המשמעותיות ביותר לחברה האירופית כולה, התרברב ראש הממשלה בנימין נתניהו כי מתווה הגז המהולל שהוא מנהל לכבודו את "קרב חייו", יביא לאזרחי ישראל שגשוג ורווחה ו"לא נהיה כמו יוון".

נתניהו טועה. בקצב הזה של העברת אוצרות הטבע, הנכסים והתשתיות השייכים לאזרחי ישראל (להלן "המדינה") לידיהם של בעלי הון שהאינטרסים הלא שקופים שלהם נמצאים בחו"ל, נראה שדווקא נהיה בדיוק כמו יוון: חברה שנשלטת בידי אוליגרכיה שבעה, שאיננה משלמת סנט אחד מס למדינה, אבל מעורבת עמוק בשלטון ואין פוליטיקאי שלא תלוי בה; שבניה היקרים מכהנים בעמדות מפתח בממשל ויוצרים שושלות שלטוניות רקובות.

אם נמשיך בהעמקת השחיתות השלטונית שפשתה עמוק לתוך מערכות אכיפת החוק והגיעה אל כל דרגי הממשל המרכזי והמקומי, אם לא נבלום את העמקת הפערים בין עשירים לעניים ולא נעצור את התנפחותו השערורייתית של הממסד הרבני־אורתודוקסי, נמצא את עצמנו מהר מאוד במצב של יוון: חברה מיואשת ומדולדלת מכוחותיה היצירתיים, שבריחת המוחות ממנה מחמירה משנה לשנה.

אם לא נחולל שינוי נהיה, כמו יוון, חברה שהמעמד הגבוה שלה שולח את ילדיו לבתי ספר פרטיים בלבד, ומשם הם יוצאים ללמוד במוסדות יוקרתיים בחו"ל ובמקרה הטוב חוזרים ליוון כדי לעשות סיבוב התעשרות בחוזים שמנים עם הממשלה, עד המשבר הבא שבו הם נמלטים שוב ללונדון, פריז, ניו זילנד או ניו יורק. אם לא נתקומם, גם אצלנו ילכו ילדים לבית הספר על בטן ריקה, ויסבלו מאלימות בכיתה, וינשרו מהלימודים בגיל צעיר ולא יוכלו לרכוש מקצוע ויהיו מובטלים דור שני. ואם לא נעשה מאמץ – נגיע גם אנחנו למצב שבו חולים עניים ימותו מחוליים, והעשירים יקבלו טיפול מיוחד בזכות מעטפה שמנה שהמנתח קיבל מהם לידיו בבית החולים הציבורי.

****************

כן. נכון. זה כבר קורה אצלנו. אפשר לומר שאנחנו בהחלט בדרך הנכונה. אם כך, איך זה שלא רק נתניהו אלא גם רוב הפרשנים הכלכליים והפוליטיים, שלא לדבר על אזרחים רבים, מביטים ביוון בזלזול, ובטוחים שאומת ההיי־טק הישראלית – שאלמלא נהנתה ממענקים אדירים מארצות הברית ומיהדות העולם ומשילומים מגרמניה הייתה עלולה להתמוטט לפחות פעמיים־שלוש בתולדותיה – יכולה ללמד דבר או שניים את ערש הדמוקרטיה?

הישראלים מעדיפים לראות את יוון דרך משקפיים כפולים: אלה ההוליוודיים, המציירים את היוונים בצבעים רומנטיים ('זורבה היווני', 'החתונה היוונית שלי') אך באדנות לא מבוטלת, כבטלנים עליזים אוהבי אוזו לרוב ושירים וריקודים; ואלה הגרמניים, המציירים תמונה הפוכה, הגובלת בגזענות נבזית.

משקפיים אלה נשענים על אותו מבט אדנותי, אך צובעים את המאפיינים הים־תיכוניים החביבים בקווים גסים של בוז. בעוד שהוליווד התרפקה על דמות היווני הכריזמטי, אוהב החיים, כמו על דמות המאהב הלטיני – היוונים, כמו הספרדים, הפורטוגלים והאיטלקים, ולצורך העניין גם תושבי דרום צרפת, נחשבים בגרמניה הפרוטסטנטית עצלנים ונהנתנים. אבל לא צריך להתבלבל: יש מי שיצר את הדימוי הזה, וידע היטב לשם מה.

מדובר בשטיפת מוח, שלא לומר הסתה פרועה. מי שהשקיע מאמצים גדולים בחיזוק ההנגדה הזאת, בין היוונים העצלנים לבין הגרמנים החרוצים, היו ראשי האיחוד האירופי והבנקים. אלה הסיטו כך את הדיון מהניהול הכושל שלהם שהביא את גוש האירו למשבר עמוק, לרבות התעקשותם על מדיניות צנע שהם עצמם מתחילים עכשיו להודות (במלמול רפה בינתיים) בנזקים החמורים שהיא גרמה לכלכלה ולחברה ביוון, וקוממו את הפועלים הגרמנים קשי היום נגד עמיתיהם ביוון.

מהלך מחוכם, יש לומר, אם כי לא ממש חדשני. הפועלים הגרמנים חזרו כמו תוכים מבוהלים על המנטרה שלימדו אותם הבנקאים והטכנוקרטים אוכלי הקוויאר, ולפיה הם יהיו אלה שיישאו בעול החובות של יוון הבזבזנית. כמו באגדה על הנמלה והצרצר, אמרו להם ראשי האיחוד, אתם עובדים כמו חמורים ומקבלים בזקנתכם פנסיה גרומה, ואילו היוונים שרים ורוקדים ושותים ונהנים על חשבונכם ויוצאים לפנסיה בגיל 50.

המידע הזה, המצוץ מן האצבע (עיון קצר בטבלאות ה־OECD מראה נתונים שונים לחלוטין), עשה את שלו. השאלה היא למה הישראלים קנו את השקר הזה, ובכל הסלונים של ערב שבת, כמו גם בחלק גדול מתכניות המלל ברדיו ובטלוויזיה, חזרו לדקלם אותו בנימה של תוכחה כלפי היוונים. יותר מזה – מרגע שעלתה מפלגת סיריזה לשלטון היא הוגדרה בישראל "שמאל קיצוני", ורוב הפרשנים התייחסו אליה במקרה הטוב כמו לחבורת צעירים חסרי ניסיון שלא מבינים שום דבר, ובמקרה הרע – כמו לכנופיה פרו־פלסטינית, אנטי־ישראלית ומסוכנת לאירופה וליוונים.

ההסבר לכך פשוט: הישראלים הפנימו באופן מרשים ממש את הגיון ההפרטה הנאו־ליברלי, ואת השקפת העולם הימנית הבוחנת כל תנועה פוליטית וכל מדינה על פי המדד היחיד של ההתייחסות לסכסוך ולכיבוש. אף פרשן לא ניסה להבין ברצינות למה מיליוני יוונים שאינם מצביעי שמאל מסורתיים אלא לכל היותר תומכי מרכז מתון הצביעו לסיריזה שהציעה להם התנערות מהצנע ולא, כפי שחוזרים כאן בטעות, התנתקות מאירופה, וכמעט אף פרשן לא התייחס ברצינות לטענותיהם של ציפראס ושל שר האוצר וארופאקיס (שהתפטר לאחר תוצאות משאל העם, כדי להקל על המשא ומתן עם אירופה) כלפי מדיניות האיחוד.

******************

בישראל מעדיפים להאמין בטיעון המעגלי הרדוד, העלוב והמדכא שמוכר הנאו־ליברליזם: שמי שנפגע כלכלית אשם במה שקרה לו כי בטח היה עצלן, ומגיע לו לשלם, ומי שהתעשר ראוי להערצה, ובטח עבד קשה ומגיע לו גם. אבל אפילו האווילות הזאת לא חמורה כמו ההקשר הפוליטי הנובע ממנה, זה שנע בין מארין לה־פן בצרפת לבין 'השחר הזהוב' ביוון וחבריהם בגרמניה ובמדינות אירופיות אחרות.

הישראלים שחושבים שאין קשר בין הכשל הכלכלי של האיחוד והמדיניות שמובילה גרמניה באירופה לבין התחזקות הפשיזם, הם גם אלה שמסרבים לראות את הקשר בין מדיניותו הכלכלית־חברתית של נתניהו לבין תהליכי הפשיזציה והיחלשות הדמוקרטיה בישראל. ברור, תמיד עדיף לספר סיפורי אימה מהמיתולוגיה היוונית.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.

.

צילום: אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook