לאט, ובלי שהרגשנו, המרחב הקרוב מתמלא במיני־טראמפים מסוגים שונים. הטרנד הנוכחי בקרב מנהיגות האזור, כך נראה, הוא לאבד את זה לחלוטין, לחצות גבולות מדומיינים, שבעבר היו בלתי עבירים, תוך התעלמות ממה שתגיד האליטה, העיתונות, הפייסבוק, העולם.
שליטים שמוכנים לעשות הכל כדי לשמר את שלטונם זו לא המצאה חדשה, גם לא באזורנו. אך כעת אין אפילו העמדת פנים שלא כך הדבר, שיש מטרה נשגבת יותר. נתעכב על שתי דוגמאות קרובות: נשיא מצרים והנשיא הפלסטיני.
אבו מאזן מתקרב אל סוף הקריירה. הוא יודע זאת, יורשיו הפוטנציאליים והציבור הפלסטיני יודעים זאת; ואפילו בצה"ל, שם מתקשים במיוחד להיפרד, הקימו באיחור אופייני צוות מעקב אחר מאבקי הירושה. אבו מאזן, אגב, הביא את השיח הזה על עצמו במידה רבה, בשנה של איומים בלתי פוסקים להתפטר. בסופו של דבר, האיומים נפלו על אוזניים כרויות, ומה שהחל כ"תחזיקו אותי", הפך למציאות שבה כל פוליטיקאי עם יומרה, בעיקר מוחמד דחלאן – המאורגן והרציני בהם – נערך ליום שאחרי ופועל לזרז את בואו.
אבו מאזן, שנבהל מהמפלצת שהוא עצמו יצר, אפוף פראנויה וחשש, מחרב במו ידיו, באופן שיטתי, את כל תהליכי בניית המדינה שהגיעו לשיאם בימי סלאם פיאד.
הכל כשר במלחמה שלו בדחלאן, כולל רתימת בית המשפט, הכרזת מלחמה על ההתערבות של מצרים ומדינות המפרץ, שאותן הוא תופס כתומכות דחלאן, בענייני הפלסטינים, מעצר (בעצמו או כטובה מהישראלים) של עיתונאים או סתם אנשים שכתבו פוסט בפייסבוק, והידוק כלכלת המקורבים. בשנותיו האחרונות הוא מזכיר באופן מבהיל את ערפאת. למעשה, למעט החיבה לטרור ולאלימות, הוא גרוע יותר. החשש מהראיס בקרב ההנהגה הפלסטינית (אותם אנשי טוניס, דבר לא זז שם, למקרה שתהיתם) הוא כזה שבניגוד לתקופת ערפאת, שבה אפשר היה לשמוע בשיחות פרטיות ביקורת על הראיס, כעת הזהירות גדולה פי כמה.
נעבור לסיסי.
המצרים, בניגוד לפלסטינים, ידועים בחוש ההומור הבלתי נלאה שלהם, שאף מתחדד בזמנים קשים. תקופת סיסי תיזכר, בעיני לפחות, כתור הזהב של הבדחנות הפוליטית המצרית, בעיקר ברשתות החברתיות. הנשיא המצרי הוא מעיין בלתי נדלה של חומרים לסאטירה. מדבר ללא הרף, סגנונו פשוט, עממי ונוגע ללב, אבל גם מלא בשטויות על סף הסהרוריות. כך, למשל, הנוהג לשתף בשיעורים לחיים שלמד מאמו המנוחה, שזכה לאין ספור פארודיות; או הסיפור קורע הלב על כך שבמשך עשור הוא היה כה עני, שבמקרר שלו היה רק קרח. דמיינו כעת את הפיד המצרי בעצמכם.
אלא שסיסי לא רק מצחיק. ארשת הפנים הנעימה מכסה על התנהגות בלתי צפויה ואכזריות בלתי מתפשרת כלפי מתנגדיו, שגורמת לרבים להתגעגע ל"דיקטטור לייט” כמו מובארכ. פעילי האחים המוסלמים, כמו גם פעילי זכויות אדם, ממלאים את בתי הכלא. כלומר, אלה שלא עפו ממצרים מבעוד מועד.
את ירח הדבש עם הסעודים החליפה בן לילה, כך פתאום, מלחמת עולם. סיסי החליט שעדיף לו להתקרב לפוטין, גם אם זה אומר לדרדר את היחסים עם סעודיה, שמסייעת רבות למצרים מבחינה כלכלית, לשפל חסר תקדים. מצרים הצביעה במועצת הביטחון נגד סעודיה ויחד עם הרוסים בנושא הסורי. הסעודים הגיבו בצעדים כלכליים פרועים נגדם, בעיתוי רגיש שלפני הפיחות הדרמטי בלירה המצרית.
סיסי ואבו מאזן מותחים את החבל. גם מול הציבור שלהם וגם כלפי חוץ. זו התנהגות של אנשים שהמודעות העצמית מהם והלאה. שחיים בבועה. שמשוכנעים, כנראה בצדק, שהם מוקפים אויבים שמייחלים להפלתם. או שהם מהמרים נכון, שבעולם שלנו אין מקום לאנינות או לשיקול דעת מסורתי – או שהחבל ייקרע.
–
- על טראמפיזם ונבואות עגומות // הטור של נדב איל
- ייקוב ההר את הדין: הפרקליטות ותיקי נתניהו // מאת אמיר אורן
