בעיראק, המבצע שהחל באוקטובר לכיבוש מעוז דאעש בעיר מוסול – הלחימה של צבא עיראק, הכורדים והמיליציות השיעיות בסיוע אווירי אמריקאי צמוד – התחיל בתרועה גדולה ועבר להתנהל בדימום וזחילה. עד עתה נכבשו רק כשישית מ־100 השכונות בעיר, שעדיין כלואה בה אוכלוסייה של כמעט מיליון איש. בהשוואה לחאלב, שם הרוסים המודעים לחולשת הצבא הסורי שיטחו בהפצצותיהם את העיר; מוחקים כל התנגדות כדי לאפשר את התקדמות הכוח – האמריקאים פועלים במוסול רק נגד מטרות מזוהות אשר מתמעטות והולכות עם משך הלחימה, וגורל המערכה נותר בידי צבא עיראק ה"משופץ" והלא מוכן.
במערכה נגדו איבד דאעש בשנה החולפת כשלושה רבעים מהשטח שהיה בשליטתו בעיראק ובסוריה, ובכלל זה ערי מפתח: תכרית וביג'י, פלוג'ה, אלרמאדי ועוד, ואזורי מפתח במזרח סוריה ובצפונה. שחרור מוסול יהווה השלמת דחיקתו של דאעש אל המדבריות והאזורים הכפריים וערעור יסודותיו הטריטוריאליים. בפועל, לא תהיה יותר "מדינה אסלאמית". דאעש, שנולד מאל־קאעידה, יחזור למוצאו כארגון טרור. עם זאת, הוא עדיין רחוק מלהימחק, ראשיו השכילו להבין מוקדם מספיק את המצב, והעתיקו מבעוד מועד בסיסים לסיני, לתימן וללוב. במקביל הוא ממנף פיגועים באירופה, במטרה לדחוף את האירופאים לעסוק יותר בהגנתם ופחות בהתקפתו.
הממשל האמריקאי היוצא כבר לא יגזור קופון על ניצחון על דאעש וגם לא על הורדת ממדי הטרור בעולם. אסטרטגיית הפעולה ההססנית וחולשת התפקוד שלו ממשיכות להשפיע – בעיקר על הגירת מיליוני בני אדם למדינות השכנות ועל התפרקות היסודות המדינתיים באזור.
חמור מכך הוא חיזוק הנוכחות האיראנית. בהנחה שהממשל הרפובליקני שיתמנה החודש לא יעמיק ואף יפחית את מעורבותו בעיראק, תגבר האחיזה האיראנית במרחב. טהראן לא ממתינה. היא מקדמת באמצעות המיליציות השיעיות שלה את הלחימה בחזיתות השונות. בסוריה, למשל, שבה הרוסים רוצים לעשות "אקזיט" חלקי לפחות, תהיה הזדמנות לאיראנים להדק את הפטרונות על משטר אסד.
טהראן, המוגנת כיום מבחינה פוליטית בהסכם הגרעין, עומדת להפוך לגורם מרכזי בעל ההשפעה הגדולה ביותר באזור. זרועותיה נמתחות לתימן, לעיראק, לסוריה וללבנון; ובמצב הזה תהווה איראן ללא ספק הכוח האזורי הדומיננטי ביותר מול ישראל.
האזור, אם כך, לא צפוי להתייצב משמעותית ב־2017. השסעים הדתיים האתניים העמוקים ובראש הבקע השיעי־סוני, השבריריות של מדינות הלאום ועליית כוחם של ארגונים לא מדינתיים, יחד עם המעצמות בעלות האינטרסים המנוגדים וללא מדיניות ברורה – יקשו מאוד על השגת פתרונות פוליטיים מוסכמים במדינות השסועות.
לישראל בהקשר זה אתגרים משמעותיים, בראשם הנגישות הגדלה של הנוכחות האיראנית לגבולותינו. ובהקשר זה ראוי לציין את בני חסותה בחזבאללה, שהפך מארגון לצבא בעל הניסיון המשמעותי ביותר בגזרה, עם כוח חימוש ולחימה אדיר. ומול מכלול האתגרים המורכבים האלה בולט היעדר המדיניות היזומה, שמתחלפת כעת במעין הסתמכות על טראמפ כמושיע. אך ללא מדיניות אזורית חדשה, יוזמת ואמיצה, אנו עלולים למצוא עצמנו בפינה – ללא מוצא.
