20 שנה חלפו מאז ביים שמי זרחין את סרט הקולנוע הארוך הראשון שלו, 'לילסדה' (1995), אחד מחופן להיטים ספורים שזכו להצלחה משמעותית בשנות ה־90. 'לילסדה' הופץ מיד אחרי 'חולה אהבה בשיכון ג" שהופץ מיד אחרי 'שירת הסירנה', ולרגע קטן, קטנטן, נדמה היה שהקולנוע הישראלי קם לתחייה, מרים את הראש ומתנער מימי התרדמת של שנות ה־80, שהבריחו ממנו את הקהל. מרים את הראש ומגיב עם ריאקציה: קולנוע מצחיק־עצוב, בבימוים של יוצרים צעירים, בוגרים טריים של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהציעו אלטרנטיבה צבעונית לקולנוע שהם ראו שנעשה סביבם, והגיבו עם קולנוע מסוגנן מאוד, שמציע מבט הזוי משהו על המציאות הישראלית. זה היה כמעט גל חדש, אבל הוא נחתך בבת אחת עם רצח רבין.
החודש חוזר זרחין עם סרטו השישי כבמאי, 'המילים הטובות', סרט שטומן בחובו סוד; במרכזו שלושה אחים, דורונה, שי ונתנאל, ילדיהם של יונה ומיכאל. והרי אלה בדיוק שמות הדמויות הראשיות ב'לילסדה' – דורונה, שי ונתנאל, בני יונה ומיכאל. מה קורה כאן? האם 'המילים הטובות' הוא סרט המשך של 'לילסדה', פרק נוסף בחייהן של אותן דמויות? ובכן, לא. אלה דמויות שונות, עלילות שונות, שחקנים שונים, אבל השמות זהים. איתות שאומר לנו "דרשני", בקריירה מרתקת של במאי שכל סרט שלו מבקש מאיתנו לקרוא לא רק את הפשט אלא גם את הדרש שבו.
על פניו, נדמה שזרחין עושה סרטים המתמקדים בתא המשפחתי. זה, לבדו, היווה ב־1995 תגובת נגד לקולנוע של התקופה. בשעה שהקולנוע הישראלי עסק בפן החברתי, בתצורות של המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית (מהכלא ב'מאחורי הסורגים' ועד לפאב של 'החיים על פי אגפא'), בא זרחין והחזיר את הקולנוע הישראלי הביתה, לחיק המשפחה, שם הוא נולד. כלומר, זה כשלעצמו היה אקט של הפניית עורף למציאות, כפי שיוצגה בסרטים שנעשו ב־15 השנים שקדמו לו. אבל כאמור, באספקט הזה, זרחין לא היה בודד: שבי גביזון ב'חולה אהבה בשיכון ג" (ועוד קודם לכן ב'שורו') ואיתן פוקס ב'שירת הסירנה' חיפשו גם הם את האסקפיזם שלהם.
אלא שלסרטיו של זרחין היה רובד נוסף, שרק התחזק והצטלל מסרט לסרט, והפך אותו כה שונה. באחד הגיליונות הקודמים עסקנו כאן במוטיב החלומות בקולנוע הישראלי; מוטיב חדש יחסית, ועדיין נדיר, בקולנוע שעל פי רוב נרתע מסוריאליזם. הקולנוע של זרחין מציע וריאציה מעט שונה על התמה הזאת, והוא קצת כמו גל חדש של איש אחד. בכל סרטיו היה אלמנט מסוים של דמיון ובדיון, של אנשים שממש כמו הבמאי שלהם נאחזים חזק באמנות כדי להסתתר מפני המציאות: מוזיקה ב'לילסדה', תיאטרון ב'מסוכנת', שירה ב'הכוכבים של שלומי', וספרות ב'אביבה אהובתי' וב'העולם מצחיק'. שני הסרטים האחרונים מעניינים, כי הם מצטרפים ל'המילים הטובות' ויוצרים יחד מין טרילוגיה של צחוק ודמע. אביבה ב'אביבה אהובתי', ממש כמו צפי ב'העולם מצחיק', רוצה להיות סופרת. שתיהן חיות בטבריה, במציאות כלכלית קשה, בעולם שהן רואות את האכזריות ואת חוסר ההגינות שבו, ושתיהן מנסות להתקומם. איך? על ידי כתיבת סיפורים. זו הדרך שלהן להשתלט על המציאות ולשכתב אותה, לשלוט בה, להטיל בה סדר.
רוצים לקרוא את הטור המלא של יאיר רוה? הירשמו כאן ותוכלו לקבל גיליון חדש במתנה עד הבית!
