"כביש גהה סגור לתנועה עקב הפגנת חרדים", מכריז השדרן ביבושת, "ומזג האוויר ממשיך להיות סוער". הלו, יום סוער. מי יוצא להפגין בכזה יום, ולמה? לא טוב להם לחרדים? הם לא שותפים בכירים בממשלה?! מילא זהבה ובוז'י היו יוצאים להפגין. אבל החרדים? גל ההפגנות האחרון תפס את הציבור בישראל לא מוכן. על מה? על הגיוס? הרי החוק לא עבר. לפיד באופוזיציה ומחקתם כל סממן שלו. מהו באמת הסיפור.
כמו קטע קשה בתלמוד, נשוב לראשית הסוגיה. ובהקשר זה, לשורה אחת בפקודה שנשלחה במרץ 1948 אל יחידות ההגנה: "נתקבלה החלטה כי בני הישיבות לפי רשימות מאושרות פטורים משירות הצבא". כחצי שנה לאחר מכן, באוקטובר, זה מתמסד בהודעה של ראש הממשלה דוד בן גוריון בכנסת. חצי שנה אחר כך כותב הזקן לשר יצחק מאיר לוין מאגודת ישראל: "יובטח חופש הדת וחופש המצפון. (…) כל אזרח במדינה יוכל לשמור על פי דרכו את מנהגי דתו ולא תהיה מבחינה זו כל כפייה". זאת אומרת, חופש מצפון. כעשור לאחר מכן ייכנס הדבר לחוק, בין היתר בזכות מי שהיה מנערי ב"ג, שמעון פרס. "תורתו אומנותו" הפך לעובדה.
ניסיונות לקעקע ולבטל את ההסדר הקבוע הישן הופכים לנורמה במשך יובל השנים הבא. ועדות ההופכות בחוק כרצונן, או מי שרוכבים על כך בדרכם לכנסת, כלפיד. החרדים נבהלים. הם לא יושבים בקואליציית ביבי־בנט־לפיד ויוצאים לעצרת תפילה, הגדולה בישראל אי פעם. הזעקה לא נותרה אילמת: ממשלת לפיד פורקה. החרדים בטוחים בכוחן של תפילות. משהו חדש מתחיל, נתניהו ובנט מחשבים מסלול מחדש: החרדים בפנים, התיקון לחוק הגיוס נקבר.
אלא שבינתיים קרה משהו. באותם ימי בחירות פורש מהמיינסטרים פלג של הציבור הליטאי – "הפלג הירושלמי" של הרב שמואל אויערבך, גאון וסגפן, המנהל את מלחמת החורמה וההתבדלות מביתו שבשכונת שערי חסד – ומתייחס לגיוס כאל גזירה של פרעה ונבוכדנאצר. ההלימה ברורה: ייהרג ואל יעבור. לא, זו לא הדעה הרווחת בציבור החרדי. ההתנהגות הזו מזכירה יותר את מאבקיהם של נטורי קרתא, אבל אין חזור כשמדובר ב"השקפה".
עם רדת החוק משולחן הממשלה, שתקו המוחים מהלם. הביטאון המפלגתי 'הפלס' ניסה להמשיך להוביל את סדר היום במחאה על דברים נוספים הטעונים תיקון בתוככי המחנה החרדי, כמו לימודי אקדמיה וערבוביה בטיסות. אבל מהר מאוד התברר כי האג'נדה הזו מוכרת ולא סוחפת. יש כבר קנאים קיצוניים שמפגינים על כל מה שזז. התורמים מוויליאמסבורג רוצים משהו אחר. כך, בעוד המיינסטרים החרדי חוגג את מפלת לפיד, הם היו הראשונים להצטער על כך שייתכן כי הם יורדים מסדר היום והופכים לא רלוונטיים. ההחלטה הייתה ברורה: ממשיכים להילחם בגזירת הגיוס.
החרדים הרימו גבה בתימהון. רחובות ירושלים ובני ברק, קריית ספר ואשדוד מלאו פשקווילים על הגזירה. המסר היה ברור, חד וחותך: לא מתייצבים ללשכת הגיוס, גם לא למסירת דו"ח דחיית הגיוס, שהיה מקובל על כל חוגי הציבור החרדי. מכאן ועד לעצירת עריקים בני 18 שלא התייצבו – הייתה הדרך קצרה. וכך גם להפגנות.
רוב הציבור החרדי הולך ללשכת הגיוס, מגיש את דחיית הגיוס, וממשיך ללמוד בכולל ובישיבה ולהגן על המדינה בדרכיו. ישנו מיעוט קטן וקולני שבוחר שלא ללכת חלילה "להיטמא" בין כותלי לשכת הגיוס, יוצא להפגין ברחובות ובכיכרות, מבעיר צמיגים, ויושב בכלא 6; ובכך מגן על המדינה, בדרכים משלו.
הרבה דרכים למקום. ויש מי שמעקם את הדרך ולא מגיע לשום מקום.
–
צילום: גיל כהן־מגן, הארץ
–
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
