fbpx

המבחן הפלסטי של השיפוטיות הבלתי נסבלת // הטור של אביעד קיסוס

0

לפני כמה שנים יצאתי עם בחור נורא יפה. יופיו היה נוראי. יופיו היה מחט חדה שדקרה ללא הפסק את כל רגשי הנחיתות שלי כולם, גם את אלה שלא קשורים בהכרח לפנים הבלתי סימטריות שניחנתי בהן או לאף הזה שתקוע במרכזן. יופיו היה מגוחך. הלכנו יחד למסעדות, והמלצרים הביטו בו בעיניים כלות בזמן שהוא התלבט בין ספגטים ואנטרקוטים, כאילו הם נוכחים במעמד הר סיני והוא משה רבנו שהשכינה מאירה את עורו באור זהוב.

אלוהים, זה היה בלתי נסבל.

ייתכן כי האדם שהנני היום היה מצליח לגייס את נהרות הביטחון הדרושים כדי להעביר איתו ערב אחד בלי לשנוא את עצמו. לערב השני כבר הייתי מגיע מפורק. החיים די מסובכים גם בלי שתצטרך להסתובב ברחובות עם גבר שנראה כמו פרי אהבתם האסורה של בראד פיט ודיוויד בקהאם. ולשאול את עצמך תוך כדי האם ברוח קורס זן כלשהו שעבר (והוא התעניין מאוד בזן, כשם שכל הבחורים היפים נמשכים לעולמות הרוח) קיבל החלטה מודעת להפסיק לצאת עם יפים כמוהו ולחפש "רק מישהו שיצחיק אותי". חודש שלם הצחקתי אותו. בפנים בכיתי. הוא ציטט לי אמרות שפר של סטיקרים שעיקרן הוא שהכול לטובה, ואני בינתיים כותב טוקבקים על עצמי בראש בנוסח "מה לעזאזל הם עושים ביחד, שני אלה" – ומגיע למסקנה שההפך הוא הנכון: הכול לרעה.

הכול, הכול לרעה. כל המנגנון שתפקידו להשמיש את מראהו הטוב כדי לייפות גם אותי, כיוון שבבחירתו בי גלומה לכאורה מחמאה נהדרת, השתבש אצלי לחלוטין, ולא הצלחתי להבין מדוע הבחירות המטופשות שלו אמורות להשפיע איכשהו על החצ'קון שגדל לי על הסנטר או על המצח הרחב והגבוה שירשתי מאבי.

ובכן, מתברר שטעיתי. פשוט משום שפגשתי אותו שוב לא מזמן, והוא נראה אותו הדבר, וכשאני אומר אותו הדבר אני לא מתכוון לכך שגם הגיל והשנים לא הצליחו לגעת ביופיו, כיוון שיופיו דווקא מאוד נגוע. הוא נראה בדיוק אותו הדבר. הוא הקפיא את פניו כך שלא יתקמטו, הזריק להן אלוהים־יודע־מה, ולראשונה המצח שלו נראה מוזר יותר משלי. מבריק ושטוח, וחלק מדי מקמטי חשיבה, אפילו ביחס לזה שכאמור לא היו לו מחשבות מורכבות במיוחד, אלא רק קלישאות כאלה ואחרות על החיבור שלו לאדמה, שממילא לא נשמעות לי מאוד מקמטות מצח. אבל מפניו קרן עכשיו הייאוש המר. הפחד פן יאבד את מראהו הטוב זהר מתוך האפידרמיס שלו. גם קודם הן זהרו, הפנים הארורות האלה, אבל לפתע היה בזוהר דבר־מה מלאכותי.

חשבתי עליו בחודש שעבר כשראיתי את רנה זלווגר בכל העיתונים, אחרי שהופיעה לאירוע "נשים בהוליווד" של מגזין "אל", ככל הנראה שתי דקות וחצי אחרי שעברה מתיחת פנים, ודמיינתי אותה נתקלת ברחוב באחד האקסים שלה, שכל החיים אמר לעצמו "איזה גבר אני שעשיתי את רנה זלווגר", ובתוכו לא הרגיש גבר בכלל. דמיינתי אותו מביט בה ושואל את עצמו אם היה מסכים לנשק היום את הלחיים האלה, או למחות מהן דמעה, מבלי לחשוש שהשתל יזוז בטעות.

"נשים בהוליווד", כך קראו לאירוע. דבר והיפוכו. אירוע לכבוד נשים בתעשייה שרוצחת אותן. "אישה בהוליווד" הוא שם יאה יותר לאירוע שכזה, כיוון שאם הן בהוליווד, הן כבר נראות כולן כמו אותה האישה. אני מעוניין להיכנס בצעד זהיר לזווית הפמיניסטית של כל העניין, כיוון שאני פמיניסט, וזה דבר לא קל להיות, מבלי שהמצח שלך יתכסה בקמטים של דאגה. החיים הפכו אותי לפמיניסט. החיים כהומו בין השאר. בשלב די מוקדם בחיי הבוגרים הבנתי שהדיון באפליה על רקע נטייה מינית – הגם שהווליום שלו גבוה בהרבה מדיונים אחרים, לעתים מחריש אוזניים ממש – הוא בסך הכול פסיק על הספקטרום הרחב של אפליה מגדרית. כשאני חש שמפחיתים בכבודי בשל היותי הומו, כאשר מעירים לי הערות סקסיסטיות או מייחסים להתנהגותי מניעים היסטריים, למעשה מתייחסים אליי כאל האישה בחדר. כל חדר. אני פמיניסט כיוון שבמובן מסוים אינני רק גבר. חברתית, אני גם אישה.

ואם אני, כמו כל בן אדם, מוצא עצמי במערכות יחסים משונות עם גברים שמזכירים לי כוכבי קולנוע, ומחפש עם מי להזדהות בכל סרט או סדרת טלוויזיה שאני צופה בהם, כיוון שלרגע אני מתבלבל בין השקר שמוקרן על המסך לאמת שיושבת בבוקסר ונוברת בקופסת גרנולה על הספה, כאבה של רנה זלווגר, הקורבן הטרי של השיטה ההוליוודית המיזוגנית, האכזרית והכוזבת, הוא כאבי. כי הסרטים ההוליוודיים הם ראי שעליו גדלנו, וכעת הוא משיב לנו בבואה מאוד עגומה.

הרי לא זלווגר, ולא ניקול קידמן, ולא מג ראיין התעללו כך בפניהן משום שנהנו מדגדוגה של הסכין. אין עתיד לשחקנית הוליוודית, מוכשרת ככל שתהיה, מרגע שהגיעה לגיל 35, ואינה יכולה עוד לשחק את אשתו של טום קרוז. דוגמה להמחשה: ב־1998 גילם מייקל דאגלס את תפקיד הבעל הקנאי של גווינת פאלטרו במותחן בשם "רצח מושלם". הוא היה אז בן 54. היא הייתה בת 26. השחקנית בליית דאנר מבוגרת ממייקל דאגלס בשנה. בליית דאנר היא אמה של גווינת פאלטרו. על פי חוקי ההיגיון, וההיגיון בלבד, למי מהן הייתם נותנים את התפקיד?

אנחנו חושבים שאנחנו מבינים בשעונים ביולוגיים, משום שהגענו לגיל 36 ועדיין לא עשינו ילדים, אבל בתעשיית הסרטים כידוע לנעורים אסור לחלוף. לא יודע מה איתכם, נראה לי שאני הייתי מת אם נעוריי לא היו מסתיימים. הייתי מתחנן בפניהם שיסתיימו כבר, שאוכל לגדול ולהביט במבוכה על כל מה שקורה כאן, ולשמוח שהמשכתי הלאה. הן היו מתות אם כן.

למחרת פרסום התמונות היה כל כלי תקשורת, גדול כזניח, עסוק במה שרנה זלווגר "עוללה לעצמה". הפושעת החצופה, שרצתה להיראות צעירה. כולם נזכרו לפתע כמה יפה ומקסימה היא הייתה פעם כשגילמה את ברידג'ט ג'ונס (כל כך מקסימה, שמאז לא הייתה לה קריירה), ותהו מדוע לעזאזל היא תרצה לפגוע כך במראה שלה (כלומר לפגוע בנו, שזכרנו אותה כברידג'ט ג'ונס), וקינחו בעלבון האיום ביותר: "היא נראית כמו מישהי אחרת".

אם זלווגר נראית כמו מישהי אחרת, אזי הניתוק הרגשי שכפה עלינו הקולנוע ההוליוודי הושלם. אין אפוא פלא שאיש לא עוצר לרחם על שחקנית כג'ניפר לורנס, שעברה אונס מקוון ברוטלי להחריד כשתמונות העירום שלה עשו את כל הדרך עד לוואטסאפ שלכם. אין רחמים על שחקניות. הן חייבות לנו את תדמיתן כנגד מחירו של כרטיס קולנוע.

רנה זלווגר נראית בדיוק כמו עצמה. כך 'עצמה' נראה עכשיו. עצמה הוא השילוב הגרוטסקי המושלם בין עצמה הקודם ובין מה שעוללנו לו. הכעס הגדול שכעסנו עליה כי פצעה את הפנים שהכרנו, ולקחה לנו את הזיכרון המושלם של ברידג'ט ג'ונס, הוא הסיבה בשלה אנחנו שונאים את עצמנו כשאנחנו מנשקים אנשים יפים מאיתנו. גם היא ודאי חשבה שאולי תצליח להפוך את הזמן במתיחת פנים, ושאם רק תצליח לאחוז שוב לעוד רגע אחד בברידג'ט ג'ונס שהייתה, לא יהיה יותר, כפי שציטטו לי פעם מסטיקר, שום ייאוש בעולם.

רנה זלווגר אומללה, ואומללות היא הדבר שבוטוקס אמור לשתק ולא לגמרי מצליח. אני יודע. ראיתי במו עיניי. הוא עמד מולי, והיו לו אותו החיוך של פעם, צחור שיניים כפי שרק הלבנה יכולה להצחיר, והעור צעיר ומתוח, אך מכוסה שכבה דקה של תוגה. של תחינה: בבקשה, בבקשה, תזהה בי שוב את מה שראית פעם. והוא נראה כמו כוכב של סרט קולנוע. אבל העלילה הייתה מונחת עכשיו אצלי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook