מי נתן את הפקודה? על מה רבו צה"ל והפוליטיקאים? ואיך זה השפיע על הצד הישראלי ועל הצד הפלסטיני – עד היום. מסמך היסטורי מיוחד.

בימיה הראשונים של מלחמת ששת הימים, פרצו כוחות צה"ל אל העיר קלקיליה שבגדה המערבית. ישראל ניסתה להרחיב את שוליה הצרים בני ה-13 קילומטרים שבין העיר לים התיכון. כוחותיה החריבו חלק ניכר מבתי העיר, וגירשו את תושביה. ציוד ורכוש פרטי הוחרם, וחלקו גם נבזז על ידי תושבים ישראלים. זמן קצר אחר כך, ישראל ביצעה היפוך לאחור והפעולה השתנתה, התושבים הוחזרו והעיר שוקמה בעלות אדירה.

ראאד עומאר, עיתונאי סוכנות הידיעות הפלסטינית מאען, מרגיע אותי בצדו השני של קו הטלפון. "תהיה האורח שלי בקלקיליה. לא יקרה לך כלום". שנינו בני אותו גיל, שנינו עיתונאים, הוא מדבר עברית שוטפת, ובין הבית שלי בכפר סבא לשלו בקלקיליה מפרידים שני קילומטרים בלבד, וחומה שחוצה ביניהם. הודיתי לו על ההצעה והסברתי לו למה לא סביר שאקח את הסיכון. ראאד לא ויתר. הוא אמר שקלקיליה היא עכשיו מקום בטוח ליהודים, והבטיח גם להודיע למשטרה ולשירות הביטחון הפלסטיניים שאני נכנס לעיר ושהכול יעבור בשלום. "אתה לא יכול להבטיח לי דבר כזה", הקשיתי, "תמיד יכול לבוא איזה מג'נון מאחור, ואז מה?". "אל תדאג", המשיך ראאד להתעקש, "אני מכיר את כל המג'נונים אצלנו. אף אחד לא יתקרב אליך". לא השתכנעתי, ראאד נעלב והשיחה הסתיימה.

מתחילת שנות ה־ 70 ועד לסוף 1987, היו כפר סבא וקלקיליה אותה עיר כמעט, היינו רוכבים לשם על אופניים אחרי בית הספר. ילדים מכפר סבא היו עוברים שם טיפולי שיניים. ההורים היו עורכים שם קניות בכל שבת, מטפלים במכוניות, מתדלקים וממלאים את הבגאז' בשקיות של תפוזי שמוטי. בטרמפיאדה ברחוב הראשי של כפר סבא היו עומדים תושבים מקלקיליה, והכפר־סבאים היו עוצרים. צעדת כפר סבא בתחילת שנות ה־80, על אלפי משתתפיה, עברה ברחוב הראשי של קלקיליה. שכונת הווילות הראשונה של קלקיליה קיבלה את השם כפר סבא.

אז, כשכפר סבא הייתה הסתדרותית ומנומנמת, קלקיליה נחשבה למקום תוסס וסוער. היו מוכרים שם בקבוקי '7 אפ' שלא היה אפשר להשיג בשום מקום אחר, רדיו־טייפים רודסטר מוברחים לאוטו, חולצות של סטיב אוסטין ושל סטארסקי והאץ', זיופים של נעלי אדידס רום וגם פיסטוק חלבי. השיא היה פתיחת גן החיות הפלסטיני הראשון, אבל אז גם התחילה  האינתיפאדה הראשונה והכול נגמר.

כשעברתי לגור במזרח כפר סבא, הכי קרוב לקלקיליה שיש, התחלתי לשמוע סיפורים שלא סופרו במערב העיר, שם גדלתי. השכנים החדשים האירו פרטים עלומים, על הביזה שביצעו הכפר־סבאים בקלקיליה הנטושה, לאחר שזו נכבשה במלחמת ששת הימים. אחרי התעמקות וניסיון להבין מה באמת קרה שם, התחוור לי שרצף האירועים בקלקיליה ביוני 1967 היה יוצא דופן ומסעיר עוד יותר.

הסיפור שלפניכם מעולם לא סופר במלואו. גם אחרי איסוף של עשרות עדויות, מאות מסמכי ארכיון וליקוט פסקאות מהביוגרפיות של המעורבים בפרשה (שמרביתם אינם בין החיים עוד), קשה לומר שהוא ברור עד סופו, אבל הוא בהחלט מרתק.

כיכר מסריק תחת אש

בצהרי 5 ביוני 1967, שעות ספורות לאחר השמדת חיל האוויר המצרי ופרוץ הקרבות בירושלים, ניצבו מול המערך הירדני באזור קלקיליה וטול כרם חיילי חטיבת המילואים 'עוצבת השרון'. מרביתם היו תושבי היישובים הסמוכים. הם תוגברו בפלוגות של טנקי שרמן אם־10 מיושנים עם צריחים מכוסי ברזנט מגדוד השריון הפיקודי 182. בשעות אחר הצהריים החלה חטיבה 1 הירדנית בירי פצצות מרגמה ומקלעים לעבר החיילים הישראלים ולעבר יישובים באזור.

רביעיית מטוסי הנטר ירדניים תקפה את מפעל אלבר בסמוך לצומת רעננה ואת שדה התעופה סירקין והעלתה באש מטוס תובלה מסוג נורד וכמה חיילים נפגעו. על הכפרים הערביים במשולש הוטל עוצר. בערב הפעילו הירדנים שני תותחי לונג טום מעורפה של קלקיליה לעבר תל אביב. שני פגזים שפגעו בכיכר מסריק גרמו למותה של אישה והסבו נזק לבניינים הסמוכים. בעקבות הירי הועבר שדר לירדנים: אם ההפגזה על תל אביב לא תופסק, תופצץ גם רבת עמון. למרות סדרת תקיפות של חיל האוויר על אזור קלקיליה וטול כרם, בגזרת החטיבה נמשכו חילופי האש כל הלילה וחמישה מחיילי החטיבה נהרגו, כולל הסמח"ט סא"ל יעקב כפרי שנפל ליד קיבוץ בחן.

בעקבות הירי הירדני המתמשך פנה מפקד החטיבה אל"מ זאב "זוניק" שחם לאלוף הפיקוד עוזי נרקיס וביקש ממנו לעבור ממגננה למתקפה. הוא נענה בשלילה והתבקש "להמשיך לספוג" עד שתסתיים הלחימה בירושלים. למחרת בבוקר העביר פיקוד מרכז לחטיבה התראה לקראת כיבוש קלקיליה. לקראת ההתקפה הורכב צוות קרב משתי פלוגות טנקים ופלוגת חי"ר על זחל"מים לכיבוש חרבת צופין (כיום ההתנחלות צופים) השולטת על קלקיליה ממזרח, בה אמורה הייתה להחזיק פלוגה ירדנית. ללא התנגדות רצינית, חרבת צופין נכבשה בידי גדוד 173 למעט צוות ירדני שהוסיף לפעול בעקשנות עד ששותק. החיילים הירדנים שאיישו את המקום נמלטו משם מערבה לקלקיליה ומזרחה על הציר המוביל לעיירה עזון ולשכם. ב-6 ביוני בסביבות 17:00 נכבשה קלקיליה בידי כוחות מגדוד 172 ללא קרב של ממש, אחרי שהמערך הירדני התמוטט ונסוג לעבר הגדה המזרחי.

פקודת הגירוש יוצאת לדרך

לאחר השלמת כיבוש קלקיליה הגיעה למפקדת החטיבה פקודה מפיקוד מרכז לפנות מהעיר את כל 15 אלף תושביה ולהתחיל בהרס בתיה. איתן ישראלי, קצין המבצעים החטיבתי, קיבל הוראה להזמין אוטובוסים של אגד "מכיוון כפר סבא", להעלות עליהם את תושבי קלקיליה ולהסיע אותם מזרחה עד שכם. "סיפרו להם סיפור שעומדת להתחיל התקפת נגד של הצבא העיראקי ושצריך להוציא אותם מהעיר כדי שלא ייפגעו", מספר ישראלי ל'ליברל'. "מפקדי הפלוגות שלנו לא יכלו לסבול את זה שהם צריכים להעלות על אוטובוסים נשים וילדים, ולא ביצעו את הפקודה בחדווה יתרה. ניסינו לדחוף אותם, אבל זה לא עבד. עבד חלקית. זה נראה לא טוב. רק כמה מאות עלו על האוטובוסים. השאר הלכו ברגל. לא העלינו אף אחד בכוח". "החבר'ה של הלוחמה הפסיכולוגית הופיעו באמצע הלילה עם רמקולים", סיפר מפקד החטיבה אל"מ זאב שחם בתחקיר רשמי שפורסם בספרו של תום שגב '1967' "שלחתי אותם לאזור קלקיליה. זה עשה להם את הפחד הגדול. סיפרו כל מיני נפלאות. הם קמו בהמוניהם והתחילו לעזוב את העיר. סיפרו להם על התקפה עיראקית שצריכה לבוא עלינו ושזה יפגע שם. זה עזר מאוד". ראש עיריית קלקיליה דאז, חאג' חסיין עלי צברי, סיפר לאחר המלחמה כי ההתקפה של צה"ל על העיר לא דמתה להתקפות על שאר ערי הגדה. "הגיעו אוטובוסים והתחילו לאסוף את כל התושבים. (…) הרוב הבינו את העניין וברחו להרים. ידענו שלא רוצים שנהיה בעיר. אנשים פחדו על הילדים שלהם, ברחו והתחבאו. האוטובוסים אספו את מי שנשאר. הם לקחו אותם לגבול ירדן ואילצו אותם לעבור. חלק אחר העבירו לשכם ושם זרקו אותם".

הסופרת תושבת שכם רימונדה טוויל, בהמשך חותנתו של יאסר ערפאת, תיארה בספרה 'מעצר בית' את תושבי קלקיליה שהגיעו לשכם: "אנחנו מתעוררים כדי למצוא שביתנו הוא אי בתוך ים אנושי. מוכת תדהמה, אני מתבוננת מבעד לחלון, באחד המחזות המוזרים והאיומים שראיתי אי פעם. זקנים, צעירים, משפחות עם ילדים, נשים בהריון. (…) אני מוצאת אישה המסוגלת לדבר מעט ברור יותר. 'אנחנו מקלקיליה', היא אומרת בהשלמה מרה. 'הכריחו אותנו לעזוב. הישראלים אספו את כולם למסגד וציוו עלינו לצאת את העיר מיד'". יומיים אחרי כיבוש קלקיליה הייתה העיר כבר ריקה מתושביה. משלחת אישי ציבור מכפר סבא, בראשות ראש העירייה זאב גלר, הגיעה לביקור ראשון והניפה את דגל ישראל על בניין העירייה הנטוש. כעת, החל שלב הביזה.

בוזזים גם את בית החולים

עם תחילת הירי הירדני מאזור קלקיליה נכנסו תושבי השכונו המזרחיות של כפר סבא לתעלות ושוחות המגננה שחפרו בחצרות בתיהם. שוך הקרבות בקלקיליה והגעתם של ג'יפים צה"ליים מקושטים בדגלי שלל ירדניים, היו האות ליציאה מהתעלות ולצעידה המונית בתוך השדות של קיבוץ ניר אליהו, אל תוך העיר הפלסטינית. "אנשים לקחו מכל הבא ליד ורוקנו בית אחר בית", מספר לנו א', אחד התושבים שהיה אז נער בן 15. "רהיטים, שטיחים, טלוויזיות, בהמות, תרנגולות, ברווזים, אפילו שמיכות וסדינים ישנים שלא היו שווים כלום, העיקר לקחת מה שאפשר. הרי גם ככה לא היו להם שם יותר מדי דברים. המצרך הכי מבוקש היה העגלות שבהן היו הפלסטינים מחלקים פיתות, כי אפשר היה להעמיס עליהן הרבה חפצים. הקיבוצניקים מסביב בזזו הכי הרבה, כי היו להם טרקטורים. אני הלכתי וחזרתי מקלקיליה שלוש פעמים, ובפעם האחרונה, כשאבא שלי ראה שגנבתי מהערבים, הוא נתן לי סטירה מצלצלת".

ד', היום תושב שכונת יוספטל, מספר שהיה ברור שהולכים לפוצץ את קלקיליה ושהתושבים שלה לא יחזרו יותר, ולכן לא הייתה לאף אחד בעיה לבזוז את העיר. "הייתה שמועה שהערבים מחביאים את הזהב שלהם בתוך הקירות. אנשים הגיעו עם פטישים ואזמלים והתחילו לחצוב. כולם רצו זהב. קלקיליה הפכה לשטח הפקר. לא נשאר שם אף אחד. זו בכייה לדורות שלא המשיכו את המהלך והרסו אותה עד הסוף".

דוד, תושב כפר סבא, היה אז נער בן 16 מתנדב במד"א ובמכבי האש. הוא נשלח לקלקיליה עם נערים נוספים, גם הם מתנדבים, לאחר שקיבל משימה ברורה: לבזוז את בית החולים המקומי. "נסענו באמבולנסים לבית החולים כמה פעמים והוצאנו את כל מה שאפשר היה להוציא. כל מה שהיה שם אמרו לנו לקחת. כיסאות, שולחנות, מאווררים, הכנסנו הכול לאמבולנסים והבאנו למד"א כפר סבא. בתוך קלקיליה לא נשאר בן אדם אחד. בלילה שלחו אותנו עם כבאיות לוואדי ליד קלקיליה כדי לחלק להם מים, ופתאום, כמו בחזון העצמות היבשות, אלפי אנשים שברחו מהעיר התרוממו מהקרקע". ביזה בערי הגדה לא הייתה רק מנת חלקה של קלקיליה.

ב- 8 ביוני התקיים דיון של בכירים בצה"ל, בו נקבע כי יש לטפל בתקיפות רבה בהפסקת מעשי הביזה בגדה. מאיר שמגר, הפרקליט הצבאי הראשי דאז, שלח מכתב לאלופי הפיקודים ובו תבע כי המפקדים יזהירו את הלוחמים בגזרתם שהעונש על ביזה הוא עשר שנות מאסר. בבתי המשפט הצבאיים נשפטו יהודים כמעט מדי יום לאחר שגנבו רכוש ערבי נטוש. כך למשל נידונו בסוף יוני 1967 שמונה אזרחים ישראלים לעונשי מאסר של עד חמישה חודשים ולקנסות של מאות לירות, לאחר שהורשעו בגין ביזה ולקיחת שלל בעיר העתיקה בירושלים.

מי שביקש לשים סוף לתופעת הביזה בגזרתו היה מפקד החטיבה בסיפורנו, אל"מ זאב שחם. באיגרת שהפיץ בין חייליו כתב: "חיילים, בל תיגע ידנו ברכוש אויב. חמדנות – איננה נקום, שוד – הוא חרם. בל תמצאו הצדקות – לפשע. בל תסתובבנה המזכרות מיד ליד. 'ורק אתם שמרו מן החרם, פן תחרימו ולקחתם מן החרם, ושמתם את מחנה ישראל לחרם – ועכרתם אותו'". כדי לעצור את הביזה בקלקיליה ולנסות לעשות סדר ברכוש הנטוש הרב, מינה מפקד החטיבה את ראש עיריית כפר סבא למושל. אחת המטרות שהוגדרו לזאב גלר בתפקידו החדש הייתה "להוציא כל רכוש שיימצא ללא בעלים ואשר סכנת כיליון (גניבה או סתם קלקול) צפויה לו". המטרה השנייה הייתה לאסוף את כל הבקר הנטוש באזור העיר ו"במידה ואין פתרון אחר לדאוג לשחיטתו כדת וכדין, למכרו ביישוב שלנו ואת התמורה לשמור ברכוש המדינה". בארכיון עיריית כפר סבא נמצאת רשימה מדוקדקת של רכוש שלקחו אנשיה מקלקיליה והועבר למוסדות ציבור בכפר סבא, בעיקר לבתי ספר. הרשימה בת מאות הפריטים כוללת בין השאר ציוד מעבדה, משאבות מים, רהיטים, כלי עבודה, מכשירי חשמל, מקררים, מכונות כביסה וכלי נגינה. היא מתארת את מצב הפריטים ולאיזה מוסד ציבור הם הועברו או אם הם מאופסנים במחסן העירייה.

הרשימה הוכנה בידי עיריית כפר סבא בעקבות דרישת סא"ל מנחם ארקין. לאחר שקיבלה אישור מצה"ל לא להשיב את כל הרכוש שנלקח מקלקיליה, נדרשה העירייה להעריך את שוויים הכספי של הפריטים שביקשה להשאיר ולהעביר את הסכום לממשל הצבאי. חמישה חודשים לאחר תום המלחמה, בראשית נובמבר 1967, החליטה הנהלת עיריית כפר סבא כי שווי הציוד שנלקח מקלקיליה ולא הוחזר הוא 10,000 לירות והעבירה המחאה למטה הממשל הצבאי בירושלים. "עם המצאת הצ'ק הנ"ל", כתב אז ראש העירייה גלר למטה הממשל הצבאי, "הננו רואים את סילוק החשבון".

מי נתן את ההוראה?

מוחמד שאקר, שכיהן כחבר מועצת עיריית קלקיליה וכראש לשכת המסחר העירונית, תיאר ב־1970 בראיון ל'העולם הזה' את אשר אירע בעיר לאחר שהתרוקנה מתושביה: "בערב כשהיינו מסתכלים על העיר מההרים היינו רואים את ההפצצות גם אחרי שנגמרה המלחמה. הביאו בולדוזרים, הביאו מהנדסים וכולם המשיכו להחריב". אורי אבנרי, אז חבר כנסת ועורך 'העולם הזה', הגיע גם הוא לקלקיליה וראה מקרוב את תהליך ההרס. "כל גנרל לוחם את המלחמה האחרונה, ואחרי מבצע סיני ב־56' כולם הבינו שאותו דבר יקרה עוד פעם. הלחימה תיגמר, יופעל לחץ עצום לעזוב את השטחים וישראל תחזיר את הכול. לכן התגבשה המחשבה מה הם השטחים שישראל לא תיסוג מהם. מיד הרסו את הכפרים במובלעת לטרון שניתקו את הכביש בין תל אביב לירושלים. עוד ראיתי איך הבולדוזרים הורסים שם את הבתים האחרונים. רצתי לכנסת לאשכול, אבל זה היה מאוחר מדי, ועד שהגעתי לשם הכפרים היו הרוסים. באותה עת קיבלתי את הידיעה שעושים בקלקיליה את אותו הדבר והורסים את העיר. נסעתי לשם וראיתי את הבולדוזרים עובדים באופן שיטתי להרוס את הבתים כדי לקבוע עובדות בשטח – להרחיב את המותניים הצרים של מדינת ישראל ולהרחיק את תל אביב מטווח התותחים של ירדן. רצתי לכנסת, ועובדה שההרס נפסק. זו הייתה פרשה שהושתקה טוטאלית. הצנזורה לא נתנה לפרסם מילה". כמה בתים הרסה ישראל עד שהפעולה נעצרה? המספר לא ברור. לאחר המלחמה סיפר אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס בראיון ל'ניוזוויק' כי כ־40% מהבתים פוצצו.   מוחמד שאקר סיפר כי "867 בתים נהרסו כליל, אבן על אבן, ואחרים ניזוקו קשה מאוד". שליח האו"ם נילס גוסינג קבע מספר דומה כ-850 מתוך 2,000 בתי העיר. בדו"ח על קלקיליה שפרטיו פורסמו בספר 'מלחמת היום השביעי' שכתב מיכאל ששר, שהיה דובר הממשל הצבאי באותה תקופה, נכתב כי "כתוצאה מן המלחמה נהרסו כליל 400 בתים ו-800 נוספים ניזוקו".

החלק התמוה ביותר בגירוש תושבי קלקיליה והריסת בתיהם הוא טענתו של שר הביטחון משה דיין כי בכלל לא ידע מראש על המהלך, שתוכנן לדבריו בדרג הביניים הפיקודי. "ביקור בקלקיליה הבהיר לחלוטין את אשר אירע", כתב בספרו האוטוביוגרפי 'אבני דרך', "יותר משליש הבתים בעיר ובפרבריה נחרבו. הפגיעות לא באו מהפגזה ומחילופי יריות. הם נהרסו בחומר נפץ שהופעל בידע מקצועי כדי למוטט את הבניינים. לשאלותיי השיבו לי מהמטכ"ל כי זו הייתה תגובה על יריות צלפים והרמטכ"ל סומך ידו על פעילות זו.

"השאלה המעשית שלפניי הייתה איך לתקן את מה שנהרס הן מבחינה פיזית והן ביחסים שבינינו לבין הערבים. ראש עיריית קלקיליה חאג' חסיין עלי צברי אמר לי כי הוצאו מכלל שימוש 800 דירות  ומספר התושבים שגירש הצבא מן העיר – כ־12 אלף. קצתם השתכנו אצל קרובי משפחה בשכם ובכפרים סמוכים, אך רובם נמצא בחורשות הזיתים שבקרבת העיר. נעניתי לבקשתו והלכתי איתו לראותם. (…) תחת כל עץ התכנסה משפחה. על חבילות בגדים ושמיכות שנפרשו על הקרקע שיחקו תינוקות. (…) כשזיהו אותנו נאספו סביבנו ושטחו בקשותיהם. לא טענו, לא התלוננו ורק ביקשו רשות לחזור לקלקיליה ולקבל כלי עבודה מכניים לפינוי ההריסות. הבטחתי לעזור, אך מה לומר לא ידעתי. לא הייתה בפי תשובה לשאלה שלא נשאלה אך הייתה תלויה באוויר – מה אנחנו רוצים מהם? אני יודע כי לו התגשמה תקוותם, לו היו הערבים מנצחים במלחמה, לא די שהיו מחריבים את יישובינו, גם היו שוחטים את כולנו. ייתכן שגם הם יודעים זאת, ורואים אפוא את הריסת בתיהם בידי חיילינו כדבר מובן מאליו. אני, לדאבוני, אינני יכול להסתתר מאחורי הסבר זה. 'מה הם היו עושים לנו' איננו מורה דרך להתנהגות שלנו. אינני רוצה לומר להם כי אני, שר הביטחון של ישראל, מצטער ומתבייש במה שעשו חיילינו. היחסים בינינו לבין הערבים הם יחסים בין עמים. ואני בתפקידי, אינני יכול לדבר איתם כאיש פרטי. שתקתי, חזרתי למכונית והסתלקתי".

הטענה של דיין כי לא ידע על המהלך בקלקיליה עוררה את פליאתו של מפקד החטיבה אל"מ זאב שחם, שהגדיר את דבריו של שר הביטחון כהיתממות. בספר הביוגרפי 'ארצי את בוכה וצוחקת' שכתב עליו עמוס אטינגר, מספר שחם: "קלקיליה ישבה כל השנים בעורפה של כפר סבא ולא נתנה לה מנוח. מכאן יצאו גם חוליות מחבלים רבות שזרעו טרור ורצח. ההוראות לגביה היו ברורות: לפנות את התושבים ולהרוס את המקום. אך עיקר המאמץ הושקע בהתקדמות מזרחה. לאחר תום הקרבות שאל אותי שר הביטחון דיין מי נתן לי הוראה להרוס את העיר. לא הבינותי את ההיתממות הזאת. הרי ההוראה הגיעה אליי מן הצמרת הפיקודית של צה"ל ולא היה לי ספק שהייתה גם על דעתו של דיין עצמו. אמרתי שהעיר נהרסה בסערת הקרב. אחר כך שמעתי את דיין משתמש בטיעון הזה באחד מראיונותיו". לאורי אבנרי אין ספק כי ההחלטה להחריב את קלקיליה הייתה של דיין. "מתוך הכרה של הדמויות בשטח, זה הראש של משה דיין", הוא אומר ל'ליברל'. "אף אחד אחר לא היה מעז לקבל החלטה כזאת על דעת עצמו ולהרוס עיר שלמה. כל מה שדיין כתב ואמר כל ימי חייו נועד כדי לשרת מטרה אחת באותו רגע, אפילו לא לטווח ארוך". לעומת אבנרי טוען מרדכי בר־און, שהיה ראש לשכתו של הרמטכ"ל דיין ב-1956 וכתב עליו ביוגרפיה, כי את פקודת גירוש והרס קלקיליה נתן אלוף פיקוד מרכז דאז עוזי נרקיס. "כשהתחילו לפוצץ את קלקיליה, דיין שמע והורה לעצור. די מוקדם הוא חשב על מונחים של לחיות ביחד ולא ליצור איבה גוברת. אנשים אוהבים לתלות בדיין את כל הסרחונות של העולם הזה".

חיזוק לדברי בר־און ניתן מקצין המבצעים של חטיבה איתן ישראלי, שקיבל לדבריו את הפקודה לגרש את תושבי קלקיליה ולהחריבה מראש מטה פיקוד מרכז אל"מ ברוך בר־לב ("בורקה"). "קלקיליה הייתה עיירת רשע מתמיד, שעשתה הרבה צרות לכפר סבא וליישובי הסביבה וזו הייתה הזדמנות להרחיק אותם. הפקודה בכל מקרה לא הגיעה ממפקד החטיבה אלא מפיקוד המרכז".

האלוף (מיל') רפאל ורדי, שמונה במהלך המלחמה לראש מטה כוחות צה"ל בגדה המערבית, מעריך כי ההחלטה להרוס את קלקיליה הייתה יוזמה משותפת של מפקד החטיבה שחם ושל שר הביטחון דיין. "כל המהלך הזה היה שערורייה", הוא אומר ל'ליברל'. "כשקיבלתי את ההודעה על הריסת העיר קצפתי מאוד. אמרו לי שזה היה באישור דיין ולא היה מה לעשות. סתם הרסו את העיר. עד היום לא ברור אם זו הייתה יוזמה עצמאית של 'זוניק' (זאב שחם, א"א) או פקודה שקיבל מדיין. אני לא חושב שהמטרה הייתה להרחיב את השוליים הצרים של מדינת ישראל, אלא לסגור חשבון עם קלקיליה אחרי שבפעולת התגמול האחרונה (מבצע שומרון, א"א) נהרגו שם 18 חיילים. עובדה שלא עשו את זה בשום מקום אחר. בלטרון הייתה מטרה ברורה וסיפחו כביש לירושלים. אלה שתי אופרות שונות לגמרי. לי לא היה ברור מה ההיגיון בהרס קלקיליה. העברתי את הביקורת שלי על ההחלטה הזו גם ל'זוניק' וגם לדיין. למה? בשביל מה? למי זה הועיל? 'זוניק' עמד על דעתו שהיה צורך לעשות את זה. אז התרשמתי שהוא לא אהב לדבר על זה. יכול להיות שהיו לו רגשות חרטה".

ישראל ממזערת נזקים על אף המחלוקת סביב השאלה מי נתן את הפקודה להחריב את קלקיליה וכדי לנסות להסביר את המהלך, לאחר המלחמה יישרו כל הגורמים קו ודבקו בגרסה רשמית אחת: בתי העיר נהרסו בסערת הקרב. לגרסה החדשה תרמו כנראה הלחץ הבינלאומי סביב הפרשה ותלונה שהגישה ירדן לאו"ם, לפיה ישראל גירשה את תושבי קלקיליה והרסה את בתיהם ללא סיבה.

הרמטכ"ל יצחק רבין, למשל, קבע במכתב שכתב לדיין  והוקרא בישיבת הממשלה ב־25 ביוני, כי כוחות צה"ל שעמדו לכבוש את קלקיליה נתקלו בהתנגדות, ופעלו על פי ההוראה לפוצץ כל בית שממנו נורו יריות. גרסה מקבילה נתן אלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס בראיון ל'ניוזוויק': "הייתה מלחמה. כפרים ניזוקו – לעתים קל ולעתים קשה – ונמחו. כך קרה בקלקיליה. זו יושבת על הדרך הראשית לשכם, ובמלחמה נכבשה מן העורף. כ-40% מהבתים פוצצו משום שהיה עלינו להרחיב את הכבישים למעבר הטנקים והתותחים. היה בכך גם אספקט פסיכולוגי. קלקיליה היא לנו סמל. התושבים ברחו כי חששו מנקמה. לא אנחנו גירשנו אותם. הם ברחו לשכם ושם לא קיבלו אותם וכך חזרו".

ואילו במסיבת עיתונאים שערך שר הביטחון דיין ב־26 ביוני, הוא הסביר כי "קלקיליה היא העיר הכבושה היחידה שנהרסה ברובה וזאת משום שבה נתגלתה התנגדות רבה לכוחותינו ומשום שהצליפות בעיר נמשכות גם אחרי הכיבוש וכל בית ממנו נורו יריות פוצץ". בדיווח ב'הארץ' צוטט דיין כאומר כי תושבי קלקיליה גילו התנגדות עיקשת במהלך פעולות הלחימה, וגם לאחר כיבושה צלפו על יחידות צה"ל.

על פי המחקר הצה"לי של מהלך הלחימה ביהודה ושומרון שכבשו את קלקיליה, וגם על פי עדויות של מפקדי חטיבה 5 הטענות על הרס העיר תוך כדי לחימה אינן עומדות במבחן המציאות, שכן קלקיליה נכבשה ללא קרב של ממש, לא מצד הירדנים שנסוגו ולא מצד התושבים המקומיים. "לא היה צורך להילחם שם", אומר ל'ליברל' איתן ישראלי, קצין המבצעים דאז של חטיבה 5 "הירדנים ברחו עוד לפני שהגענו".

בעז רווה, שהיה מפקד פלוגה א' בגדוד 172 שכבש את העיר, מוסיף: "לא הייתה התנגדות בתוך קלקיליה, אולי קטנה מאוד. לא היה ירי צלפים לעבר הכוחות כפי שנאמר אז. אני לא אוהב שקרים. בהמשך סיפרו לנו שהרסו שם את הבתים כדי להרחיב את צוואר הבקבוק של מדינת ישראל. עברנו אז מכפר לכפר ולאף אחד לא היה כוח להתעמק בזה. אחר כך ניתנה הוראה לחלק להם מלט ובנו את הבתים מחדש".

ישראל משלמת ביוקר

בסוף יוני 1967, כשלושה שבועות לאחר שאולצו לעזוב את העיר, קיבלו תושבי קלקיליה אישור לחזור לבתיהם. דיין הבטיח אז כי הממשלה תסייע לתושבים החוזרים באספקת מזון ובדיור. לטענת העיתונאי פנחס ענברי, האמריקאים העבירו לישראל מסר לפיו עליה להחזיר את קלקיליה לקדמותה, לבנותה מחדש ולהחזיר את כל התושבים. ראש עיריית קלקיליה דאז, חאג' חסיין עלי צברי, סיפר על החזרה בראיון ל'העולם הזה': "מהרגע שהתקבל האישור, תוך שעות ספורות אלפים שבו ברגל או ברכב משכם. העיר ההרוסה מלאה בני אדם שבנו סוכות, פרשו שמיכות, גרו ברחובות והחלו משקמים את עצמם".

על פי דו"ח ישראלי, מתוך 15 אלף תושבי קלקיליה שבו אליה כ־11 אלף תושבים. חלק מאלה שלא שבו חצו את הגבול לירדן. במקביל להיתר שניתן לתושבים לשוב לשטח העיר, החליטה הממשלה על מימון עבודות שיקום ההרס הרב, שדרשו בפועל בנייה מחדש של קלקיליה. בישראל חששו אז כי לקראת החורף המתקרב ובוא הגשמים ובשל קרבתה לישראל, יהיו ההריסות בקלקיליה מקור למגפות שעלולות להתפשט גם מעבר ל"קו הירוק". משרד הבריאות חידש את הציוד בבית החולים שנבזז. האחראי על פרויקט הבנייה מחדש של קלקיליה היה אל"מ (לימים אלוף) רפאל ורדי, ראש מטה כוחות צה"ל בגדה. "מי שביצעו את העבודה היו קבלנים ישראלים ופועלים מקומיים", הוא מספר לנו. "לצורך העבודות הוקמה מנהלת מיוחדת בראשות סא"ל מנחם ארקין, שהורכבה מאנשי ממשל בהתייעצות עם ראש עיריית קלקיליה ובסיוע משרד השיכון. זו הייתה עבודה מורכבת. העיר הייתה הרוסה לגמרי והיו מעט מאוד בתים שנשארו שלמים, זה היה מראה קשה מאוד".

בארכיון צה"ל נמצא מסמך המפרט בדיוק את הסכומים ואת דרכי התשלום לשיקום הבתים שנהרסו או נפגעו חלקית. על פי המסמך, הסכום המרבי שתקצה המדינה לשיקום בתים הרוסים בגודל של יותר מ־24 מ"ר יהיה 2,550 לירות )ערך של כ־40 אלף שקל היום, בחישוב גס(. הסכום לבתים הרוסים בגודל של עד 24 מ"ר יהיה 105 לירות למ"ר. בתים שמהם נותרו 40 מ"ר שלמים לא יקבלו כל סיוע. המסמך מסכם גם את מנגנון שחרור הכספים הממשלתיים לשיקום העיר. לבתים הרוסים לגמרי, למשל: 15% לאחר ניקוי השטח, 15% לאחר גמר היסודות, 40% לאחר גמר השלד  ו-30% לאחר גמר הבנייה.

לדברי רפאל ורדי, עלות הבנייה מחדש של קלקיליה הגיעה בסופו של דבר ליותר מ־5 מיליון לירות, והיא נמשכה כשנתיים: "זה היה פרויקט גדול מאוד ועבדו עליו באינטנסיביות. זה עלה הרבה מאוד כסף והשתדלנו להחזיר הכול לקדמותו. זה התחיל מפינוי ההריסות, סלילה מחדש של כבישים, הסדרת אספקת המים והחשמל. בפועל נבנו בתים מוצלחים ומודרניים בהרבה מאלה שנהרסו. בנינו עיר חדשה לגמרי. קלקיליה היום היא קלקיליה שאנחנו בנינו. הייתה חגיגה גדולה כשסיימנו. מועצת העיר חזרה לתפקד, וב־1972 התקיימו בחירות לראשות העיר".

ביקורת נוקבת לאחר המלחמה התייחס הפרקליט הצבאי הראשי דאז מאיר שמגר ל"פעילות המיוחדת" שנעשתה בקלקיליה במלחמה, ובסדרת מכתבים ששלח לרמטכ"ל רבין תקף בחריפות את החלטות מפקד החטיבה אל"מ זאב שחם. בהתייחסו להוראה לפוצץ בתים שבהם נמצא נשק, המליץ שמגר לרבין לאסור את הדבר וקבע: "המעשה נוגד את אמנת ז'נבה מ־1949, וגם בלעדי זאת נראית לי תגובה כזאת בלתי רצויה מכל הבחינות, המדינית והמעשית". בהתייחסו להחלטה למנות את ראש עיריית כפר סבא למושל העיר, כדי שיפעל לאיסוף הרכוש הנטוש בקלקיליה, קבל שמגר: "לא הייתה למפקד החטיבה סמכות ליצור מוסד של מוסד אזרחי, והוא היה יכול לבקש הנחיות ממפקד הפיקוד". הוא גם ביקר את ההחלטה של מפקד החטיבה כי התמורה עבור הצאן והבקר הנטושים תישמר כרכוש המדינה.

לצד הביקורת נראה כי סדרת "הפעולות המיוחדות" שבוצעו בקלקיליה ביוני 1967 נבעה בעיקר מהבלבול העצום ששרר בקרב מפקדי השדה שכבשו את הגדה המערבית באשר למטרות האמיתיות של המלחמה. כמו שסיכם זאת עוזי נרקיס בספרו 'חייל של ירושלים': "ברור לחלוטין כי ממשלת ישראל לא התכוננה לקראת ההתפתחות שהתרגשה עלינו בגבול המזרחי ולא הגדירה מראש את מטרות המלחמה בגזרה זו. האם היה מקום לעצור את הגייסות לפני כיבושן של רמאללה ושכם או לחלופין בטרם ירידה לבקעת הירדן? האם היה מקום שלא לאשר את הפריצה לכיוון קלקיליה וטול כרם? שאלות אלו ודומות להן נשארו ללא מענה. בהיעדר אסטרטגיה מגובשת, סחפו אותנו האירועים בקצב מהיר ובתוך ארבעה ימים ניצבנו בפני עובדות מוגמרות. הגדה המערבית של ממלכת ירדן הייתה כולה בידנו".

פריחה ואז נסיגה

שיקומה של קלקיליה בשנים שלאחר המלחמה וקרבתה למרכז הארץ הובילו לפריחתה הכלכלית בשנות ה־70 וה־80. תרמו לכך גם הכספים הרבים שהושקעו בבנייתה מחדש והקרבה שנוצרה במסגרת העבודה המשותפת בין היהודים לפלסטינים. בפרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987, קלקיליה סיימה לפרוח. היא זכתה לעדנה כלכלית מסוימת לאחר החתימה על הסכמי אוסלו, אולם זו לא נמשכה זמן רב. פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 סיים סופית את הקשר בין היהודים לעיר. לפחות חמישה מחבלים מתאבדים יצאו מקלקיליה במהלך האינתיפאדה הזו, והעיר נכבשה מחדש במבצע 'חומת מגן'. על פי נתוני עיריית קלקיליה, בשנות האינתיפאדה השנייה נהרגו כ־150 מתושבי העיר, מאות נפצעו ורבים עזבו אותה לחו"ל, בעיקר למדינות סקנדינביה. להמחשת ההגירה השלילית מהעיר, טוענים בעירייה כי כיום מתגוררים בקלקיליה כ־50 אלף תושבים בלבד, מספר דומה לזה משנת 2000, על אף הריבוי הטבעי.

יותר מ־47 שנים לאחר אירועי יוני 1967, קלקיליה מוקפת בגדר ההפרדה מכל עבריה, 360 מעלות, פרט לכביש יציאה אחד לכיוון שכם. היא העיר עם אחוז האבטלה הגבוה ביותר מבין ערי הגדה, בשיעור של כ־%27. האטרקציה המרכזית שלה היא עדיין גן החיות הפלסטיני, הראשון והיחיד בגדה. מחיר הכניסה למקום הוא שבעה שקלים. הג'ירף של גן החיות, "בראוני", מת לאחר שנבהל מירי טנקים סמוך ונחבט בסורגי הכלוב ב־2003. גופתו מוצגת מאז מפוחלצת באותו הכלוב שבו חי. בבחירות למועצת העיר ולראשותה שנערכו בקלקיליה ב־2005 זכה חמאס בכל 15 המושבים במועצה ובכס ראש העיר. בבחירות ב־2011 חמאס לא התמודד, ולראשות העיר נבחר איש הפת"ח עותמאן אבו דאוד, בעליו של מפעל מרצפות גדול בעיר. ביוני 1967 הוא ברח עם משפחתו מקלקיליה. הם נמלטו דרך נחל קנא לשכם, ושבו כעבור כחודש. בית המשפחה נחרב במהלך המלחמה ונבנה מחדש במשך כשנה. עד היום הוא משוכנע שמשה דיין בכלל תכנן לבנות על חורבות העיר שדה תעופה. מלבנון הוא עבר לאלג'יריה ושב לשטחי הרשות ב־1994, יחד עם ערפאת ובעקבות הסכמי אוסלו. הוא חולם על חזרתם של היהודים לקלקיליה.

כמעט כל הישראלים שפוקדים כיום את העיר הם ערבים ישראלים מאזור המשולש, אולם לטענת אבו דאוד, מספר היהודים שנכנסים לקלקיליה הולך וגדל. בימי שבת מבקשת העירייה מתושבי העיר לא להחנות את מכוניותיהם במרכז קלקיליה כדי שלישראלים שבאים לעשות שם קניות לא יהיה מחסור במקומות חניה. הוא כועס במיוחד על השלטים הגדולים שהציב צה"ל בכניסה לעיר, בהם מוזהרים ישראלים שלא להיכנס אליה מתוך סכנה לחייהם: "קלקיליה קרובה, זולה ובטוחה, ואנחנו קוראים לישראלים לחזור אלינו. אנחנו רוצים לחיות ביחד עם העם הישראלי, בלי חמאס, בלי מתנחלים ובלי דאעש. בואו ניתן לילדים שלנו עתיד של שקט. נמאסו עלינו המלחמות".

סוף דבר

גם בשיחותינו הבאות המשיך ראאד עומאר, כתב צפון הגדה בסוכנות הידיעות הפלסטינית מאען, לנסות לשכנע אותי לבקר בקלקיליה. "תביא את הילדים לכאן בשבת", הוא אמר, "אני אביא את הילדים שלי, ונלך יחד לגן החיות. הילדים שלנו נולדו לתוך הסכסוך הזה. הם לא יודעים שפעם חיינו כאן יחד, והתפקיד שלנו הוא ללמד אותם". אחרי ששוב לא הצליח לשכנע אותי להיכנס לעיר, קבענו שראאד יבוא אליי לביקור בכפר סבא. יש לו לא מעט זיכרונות ילדות מכפר סבא. הוא היה רוכב לכאן על אופניים עם החברים שלו אחרי בית הספר. הם היו שוחים בבריכה העירונית, אוכלים בגלידה 'פינגווין' ועוצרים ב'מרכז האופניים' ברחוב ויצמן כדי לתקן פנצ'רים. "אני לא מאמין שאי פעם קלקיליה תהיה במדינת פלסטין וכפר סבא במדינת ישראל", הוא קובע. "שתי הערים האלה לא יוכלו להתקיים בשתי מדינות שונות. או ששתיהן יהיו פלסטין או ששתיהן יהיו ישראל. בסוף נחזור לחיות חיים משותפים בדיוק כמו שהיה כשהיינו ילדים, בעיר אחת ובמדינה אחת". ראאד לא הגיע, עדיין. אישור הכניסה שלו לישראל, מתברר, לא בתוקף. הסיבוב הנוסטלגי שקבענו לעשות בכפר סבא ייאלץ להידחות. וכך גם הביקור שלי בקלקיליה.

–

• מיהו בוגד // מרבי יוחנן בן זכאי ועד אדוארד סנודן, מסע היסטורי מיוחד בין בוגדים, מלשינים ופטריוטים // מאת אורן נהרי
• עקומת וושינגטון // התמודדות הנשיא טראמפ עם משבר הקורונה // מאת חיים איסרוביץ