הכדור הוא מורכב | הפוליטיקה והשחיתות באולימפיאדה ובמונדיאל | מאת חיים איסרוביץ

אפשר לדמיין את שביעות הרצון של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לשמע שריקת הפתיחה במשחק בין נבחרות רוסיה וסעודיה באצטדיון לוז'ניקי במוסקבה ב־14 ביוני. אפילו היעדרם של נציגים בכירים ממדינות רבות בתא הכבוד לא הצליח לקלקל את תחושת הניצחון של המנהיג הרוסי, שלא מכבר החל את כהונתו הרביעית בקרמלין.

מאותו רגע ולמשך חודש שלם, עד שפוטין ונשיא הפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ"א) יעניקו את גביע העולם לקפטן הנבחרת המנצחת בתום משחק הגמר באותו אצטדיון ב־15 ביולי, מאות מיליוני צופים ברחבי העולם מקדישים שעות רבות מיומם לצפייה בשידורים הישירים מרוסיה. בכך הם מספקים לפוטין הזדמנות מצוינת לקדם את מעמדה של ארצו, כמדינה מובילה בזירה הבינלאומית.

התחושה של פוטין מובנת לנוכח העובדה כי כמעט מהרגע שבו נשיא פיפ"א הקודם, ספ בלאטר, הודיע בדצמבר 2010 שרוסיה תארח את מונדיאל 2018 (ובמקביל הכריז שקטאר תארח את הטורניר ב־2022), לא היה ספק כי מדובר באחת הבחירות השנויות ביותר במחלוקת בהיסטוריה של הספורט העולמי.

רוסיה, גם בגלגולה כברית המועצות, קיבלה בעבר זכות לארח משחקים אולימפיים, אולם הפעם צלצלו פעמוני האזהרה בשל תהליך בחירה שנוי במחלוקת – בלשון המעטה – נוסף על מדיניות פנים ומדיניות חוץ מטרידות ביותר שעוררו לא פעם תרעומת בינלאומית. אף שבמהלך השנים שחלפו מאז הבחירה בה עלו לא פעם קריאות להוציא את המונדיאל מרוסיה – הן מעולם לא צברו תאוצה, ולרוסים התאפשר לנשום לרווחה.

כבר בחודשים הראשונים שלאחר ההכרזה הרשמית החלו להתגלות עדויות שהצביעו לכאורה על אי־סדרים שתרמו לבחירה הסנסציונית. באוגוסט 2011 דווח כי מישל ד'הוג מבלגיה, חבר הוועדה המנהלת של פיפ"א, קיבל ציור מאחד מחברי הוועדה הרוסית. בדיקה פנימית שנערכה בוועדת האתיקה של פיפ"א ניקתה את שמו של ד'הוג וקבעה כי זו הייתה רק "מחווה ידידותית", אולם הפרשה המשיכה להתרחב.

ביולי 2012 מינתה פיפ"א את התובע האמריקאי מייקל גרסיה לחקור את הטענות על שחיתויות סביב הבחירה ברוסיה ובקטאר. הוא השלים את עבודתו בספטמבר 2014, אולם בפיפ"א סירבו לפרסם את הדו"ח המלא שהתפרש על פני 430 עמודים, בטיעון של סיבות משפטיות, והסתפקו בתקציר מסכם של 42 עמודים שטיהר את שתי המארחות.

גרסיה האשים כי המסמך אינו משקף את הממצאים והתפטר. פיפ"א חשפה את הדו"ח המלא רק לפני שנה, אחרי הדלפה ל'בילד' הגרמני. אף שלא הציג הוכחות חד־משמעיות כי הבחירה בשתי המדינות הייתה בלתי חוקית, הדו"ח החריף הציב סימני שאלה על אופן ההתנהלות של פקידי פיפ"א, שחלקם גם קיבלו מתנות בלתי ראויות לפני ההצבעה. "כמה מחברי הוועדה המנהלת ביקשו להשיג טובות אישיות או רווחים שהיו יכולים לחזק את מעמדם בארצותיהם או בהתאחדויות שלהם", כתב גרסיה.

גז, אוליגרכים וכדורגל

מי שהובילו את הקו הניצי נגד המונדיאל ברוסיה היו הבריטים, שהפסידו בהתמודדות על אירוח המשחקים הנוכחיים למרות קמפיין מרשים שהובילו הנסיך וויליאם, ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון והכדורגלן לשעבר דיוויד בקהאם. מיד לאחר ההפסד החלו הבריטים לרמוז שלא הכל היה כשורה בתהליך הבחירה. "כאשר אנשים מסתכלים לך בעיניים ומבטיחים לך משהו, אתה מקווה שהם יקיימו את הבטחתם, אבל ברור שזה לא מה שקרה", אמר בתסכול אנדי אנסון, שניהל את קמפיין 'אנגליה 2018'.

בהתאחדות האנגלית שכרו את שירותיו של סוכן לשעבר בסוכנות הביון 6MI, כריסטופר סטיל, שלימים נודע כמי שעומד מאחורי הדו"ח הסנסציוני על דונלד טראמפ ורוסיה, זה שכלל את סיפור "מקלחת הזהב" עם נערות הליווי בבית המלון במוסקבה. סטיל ניצל את קשריו ברוסיה על מנת לחקור את החשדות לשחיתות. הממצאים הגיעו לידי ה'סאנדיי טיימס', שהעביר אותם לעיון חברי הפרלמנט הבריטי בנובמבר 2014.

"הדו"ח מעלה חשדות שרוסיה התחברה לגוש קולות מרכזי שנשלט על ידי הקמפיין של קטאר למשחקי 2022, בעסקה שכנראה הושגה באמצעות הסכמי גז בילטרליים", ציין העיתון. "הדו"ח גם מכיל את הטענה ממאגר המידע של אנגליה, שרוסיה חשודה בפשיטה על אוסף יצירות האמנות הממלכתי שלה על מנת לחלק אותן למצביעים מרכזיים". עוד נטען כי פוטין עצמו, ששימש ראש הממשלה בזמן תהליך הבחירה, "זימן קבוצה נבחרת של אוליגרכים והורה להם לעשות כל שנדרש על מנת להבטיח את ניצחון רוסיה, כולל הסכמים אישיים עם מצביעים".

בשיחה עם ה'סאנדיי טיימס', עדיין במסווה של "איש 6MI לשעבר", אמר סטיל כי "פוטין היה תומך מהוסס למדי של רוסיה 2018, אבל זה הגיע לנקודה שבה המדינה עמדה בפני השפלה רצינית. הייתה פאניקה מסוימת באמצע 2010, כאשר פוטין הפעיל את כל סוגי ההשפעה. פתאום הם הבינו שזה לא הולך טוב והם היו צריכים לעשות משהו לגבי זה".

כמו במקרה של טראמפ, גם הפעם הגיעו הממצאים של סטיל לבולשת הפדרלית, וזו פתחה בחקירה נגד פיפ"א בחשד לעבירות שוחד, מרמה וקשירת קשר. בסוף מאי 2015 פשטו סוכנים שווייצרים על מלון יוקרה בציריך ושלפו מספר בכירים בהתאחדות הבינלאומית ממיטותיהם בדרך להגשת כתבי אישום בארה"ב.

בסך הכל נפתחו הליכים פליליים נגד יותר מ־20 בכירים בפיפ"א, מרביתם היו מעורבים בתהליכי הבחירה של רוסיה וקטאר. הפרשה גם אילצה את בלאטר לפנות את מקומו, צעד שבעקבותיו האשימו הרוסים את המערב ברדיפה מכוונת נגד בן בריתם.

אף שרבים מהנאשמים הודו בקבלת שוחד, עד כה לא התגלו ממצאים חד־משמעיים שהצדיקו את ביטול המשחקים ברוסיה. אולם כפי שהסביר סטיל, אין להסיק מכך שזה לא קרה. "ברוסיה לא מעלים שום דבר על הכתב", אמר ל'טיימס'. "אל תצפו שאני או מישהו אחר נשיג מסמך עם חתימתו של פוטין שאומר: 'בבקשה X, תשחד את Y עם הסכום הזה באופן הזה'. הוא לא עושה דברים כאלה".

עבור דיוויד קמרון, גם אחרי יותר משבע שנים מאז הכישלון בהתמודדות על האירוע, מדובר בכאב שלא נעלם, והוא עדיין משוכנע שההפסד הבריטי היה מסריח. "רצינו להוביל את העולם באירועי ספורט נהדרים שמכנסים אנשים יחד", אמר לאחרונה ראש הממשלה לשעבר בכנס בלונדון. "ועדיין, כיצד רוסיה היא זו שניצחה בהתמודדות על אירוח גביע העולם ב־2018? אני אתן לכם להשלים את התשובה במקרה הזה".

זכויות בסימן שאלה

גם הדיכוי הרוסי של הקהילה הגאה עורר תרעומת רבה וקריאות לחרם או להעברת הטורניר מרוסיה. זאת בעקבות החוק שהתקבל ביוני 2013 ואוסר קידום של "תעמולה של יחסים בלתי מסורתיים בקרב קטינים" – שם קוד לכל ביטוי של יחסים בין בני אותו המין, כולל נשיקה או החזקת ידיים בפומבי – כאשר העבריינים צפויים לקנסות כבדים. החוק גם עורר תקיפות אלימות נגד מי שהעזו לגלות גילויי חיבה הומוסקסואליים בפומבי.

קריאות לחרם בשל החוק השנוי במחלוקת, שבשנה שעברה קבע בית הדין האירופי לזכויות אדם כי הוא מפר זכויות בסיסיות של חופש ביטוי ואיסור אפליה, החלו עוד לפני אולימפיאדת החורף שנערכה בעיר סוצ'י בפברואר 2014. הן נמשכו גם לאחריה, הפעם סביב העברת המונדיאל או החרמתו. עשרות אלפי בני אדם חתמו על עצומות בנושא, וגם דמויות בכירות בעולם הספורט והבידור דרשו להחליף את המדינה המארחת. "זכויות הלהט"בים והאלימות שהופגנה כלפיהם מראות שרוסיה אינה מדינה מתאימה לארח אירועים עולמיים שצריכים לשקף ידידות ושוויון", אמר השחקן והסופר הבריטי סטיבן פריי.

"לפיפ"א יש הזדמנות לתמוך בזכויות האדם הבסיסיות ביותר על ידי משיכת תמיכתה ממי שמפרים את החוק", כתב ג'יימס לוין, מחבר אחת העצומות נגד המונדיאל ברוסיה, מיד לאחר סיום משחקי סוצ'י בפברואר 2014. "פיפ"א מחויבת לעמוד לצד אוהדים להט"בים, שחקנים ואזרחי העולם, ולהכריז 'די'. הגוף המוביל בכדורגל לא צריך לקבל בשום אופן מדינה כלשהי שמדכאת אחרים באופן כה בוטה".

אולם אחרי שהמשחקים האולימפיים בסוצ'י התנהלו ללא הפרעה, וגם לאחר שבפיפ"א טענו כי קיבלו ערבויות מהרשויות במוסקבה כי לא תהיה פגיעה במבקרים, בלי קשר לנטייתם המינית, וכי הן יפעלו גם נגד גילויי גזענות כלפי התיירים – הסיכוי שדווקא סוגיית זכויות האדם תשנה את מיקום המשחקים היה קלוש ביותר. מה עוד שבעבר כבר התקיימו אולימפיאדות ומונדיאלים במדינות שבהן מצב זכויות האדם והאזרח היה קשה יותר מזה שקיים כעת ברוסיה, בלשון המעטה.

האולימפיאדה ה־11 בברלין

באפריל 1931, כאשר החליט הוועד האולימפי הבינלאומי להעניק את זכות האירוח של משחקי 1936 לברלין, הייתה תקווה כי כך תוכל גרמניה לשוב בחזרה אל מקומה בין אומות העולם, לראשונה מאז תום מלחמת העולם הראשונה. שנתיים אחרי כן השתנתה המציאות הפוליטית בגרמניה באופן דרמטי. המפלגה הנאצית עלתה לשלטון ואדולף היטלר הקים את הרייך השלישי, תוך ריסוק מוסדות השלטון הדמוקרטיים וקידום המדיניות האנטישמית והגזענית, מול רעיון העליונות הארית.

לאחר קבלתם של חוקי נירנברג הגזעניים בספטמבר 1935, פחות משנה לפני תחילת האולימפיאדה, התעורר גל קריאות להחרמת המשחקים או להעברתם לעיר אחרת מחוץ לגרמניה. "זה יבהיר באופן דרמטי לגרמניה שאנשים רבים מדי שאוהבים משחק הוגן – ומשחק הוגן הוא המהות האמיתית של ספורט אמיתי – אינם יכולים לשבת בשקט לנוכח היחס הגרמני כלפי יהודים", אמר הכומר סמואל מקרי קוורט, מזכ"ל המועצה הפדרלית של הכנסיות באמריקה, אחרי ביקור בגרמניה שממנו למד כי "גורלם של היהודים בגרמניה נעשה טרגי יותר ויותר".

הנאצים דחו את הביקורת וטענו כי "למשחקים האולימפיים אין שום קשר לענייני פוליטיקה או דת, בין אם ההאשמות נגד גרמניה מוטעות או נכונות", והבטיחו כי "כל אורח יקבל יחס ידידותי, ללא קשר לדעותיו", כולל היהודים. היטלר אף הבטיח ליו"ר הוועד האולימפי, הרוזן אנרי דה באיה־לטור, כי כל השלטים האנטישמיים יוסרו לרגל המשחקים.

בסופו של דבר, הוועד האולימפי לא נכנע לקריאות החרם שהגיעו מארה"ב, בריטניה, צרפת, שוודיה, צ'כוסלובקיה והולנד – אף שהודה כי "לכל אחד ישנה החירות שלא לאהוב משטר" – והיטלר היה יכול לחגוג פעמיים. בפברואר 1936 הוא פתח את אולימפיאדת החורף הרביעית בגרמיש־פרטנקירכן, ובקיץ של אותה שנה נפתחה האולימפיאדה ה־11 בברלין, בהשתתפות 49 משלחות שכללו כ־4,000 ספורטאים וספורטאיות.

הסייפת הלנה מאייר הייתה היחידה ממוצא יהודי בקבוצה הגרמנית (אביה היה יהודי), בעוד הקופצת לגובה היהודייה גרטל ברגמן (שבהמשך שינתה שמה למרגרט ברגמן־למברט) סולקה מהנבחרת חודש לפני המשחקים, אף שהחזיקה בשיא הלאומי. בנבחרת האמריקאית היו שני יהודים בלבד – האצנים מרטי גליקמן וסם סטולר – אולם ביום של ריצת השליחים 4X100 מטר הוחלט להחליף אותם בפתאומיות.

עבור היטלר ומכונת התעמולה הנאצית, אירועי הספורט – תחילה אולימפיאדת החורף ובמיוחד אולימפיאדת הקיץ – היו הזדמנות להעלות על נס את עליונות הגזע הארי באמצעות שלטים, סרטים ותערוכות, וגם במערב ידעו היטב שזו תהיה המטרה. "המשטר הנאצי מצפה שהמשחקים האולימפיים ישיגו לא פחות מאשר שינוי כיוון מוחלט בגישה העולמית כלפי הרייך השלישי", ציין ה'ניו יורק טיימס' במאי 1936. "מומחי היחצנות במשרד התעמולה והאדם ברחוב מאוחדים באמונה שהאולימפיאדה תיצור גישה ידידותית כלפי המטרות הפוליטיות, הכלכליות והגזעניות של התנועה הנציונל־סוציאליסטית, שהם כה מייחלים לה". מי שקלקל מעט את החגיגה הנאצית היה הכוכב השחור של הנבחרת האמריקאית, ג'סי אוונס, שגרף ארבע מדליות זהב בריצות 100, 200 ו־4X100 (שם החליף את אחד האתלטים היהודים) ובקפיצה לגובה, למורת רוחם של היטלר ואנשיו.

לשחק לידי החונטה

גם משחקי הגביע העולמי בארגנטינה ב־1978, השנויים במחלוקת ביותר בהיסטוריה של הטורניר עד כה, סיפקו דוגמה דומה. ביוני 1966 התרחשה הפיכה צבאית בארגנטינה, אולם גם הפגיעה בדמוקרטיה לא הפריעה לאנשי פיפ"א לבחור ימים אחדים לאחר מכן במדינה הדרום־אמריקאית לארח את האליפות של 1978. השלטון הצבאי הסתיים כעבור שבע שנים עם חזרתו של חואן פרון לתפקיד הנשיא, אולם ב־1976, כשההכנות למונדיאל היו בעיצומן, שוב תפס הצבא את הנהגת המדינה על רקע אלימות מתמשכת מצד קבוצות שמאלניות מהפכניות.

מנהיג החונטה והנשיא בפועל, הגנרל חורחה רפאל וידלה, הצהיר עוד לפני ההפיכה כי "אנשים רבים ככל האפשר חייבים למות בארגנטינה כדי שהמדינה תהיה מוגנת שוב", וזו הייתה השיטה שנקט המשטר הצבאי. אלפי בני אדם שנחשדו בפעילות חתרנית נעצרו ונלקחו למתקני חקירות, שבהם עברו עינויים לפני שמרביתם נרצחו וגופותיהם הועלמו. יותר מ־300 מתקנים הוקמו ברחבי המדינה, אבל המפורסם שבהם היה בית הספר למכניקה של הצי, שפעל במרחק מאות מטרים בלבד מאצטדיון מונומנטל בבואנוס איירס, שבו גם עמד להיערך משחק הגמר של הטורניר.

ההתרחשויות בארגנטינה זכו לתשומת לב בינלאומית, לא מעט בזכות פעילות המחאה של האמהות מכיכר דה מאז'ו שדרשו לדעת מה עלה בגורל ילדיהן שנעלמו. ארגוני זכויות אדם, לצד פעילי שמאל באירופה, דרשו להחרים את המשחקים או לשנות את המיקום שלהם, אולם התגובה הארגנטינאית הייתה כי מדובר במזימה אירופית לנוכח הכישלון של נבחרות אירופיות כאשר הטורניר נערך בדרום אמריקה. עם זאת, וידלה – שרצה, כמו היטלר ב־1936, להפוך את האירוע להזדמנות תעמולתית לקידום המדינה והמשטר, וקיבל עידוד לכך כאשר מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר, הגיע לצפות במשחקים – הבטיח לעצור את הדיכוי האלים בזמן המשחקים.

הטורניר עצמו רשם כמה רגעי שפל, כאשר נטען כי השופטים קיבלו החלטות שנועדו להיטיב עם הארגנטינאים, כמו פסיקת בעיטות עונשין על עבירות שלא התרחשו, ולפגוע ביריבות המרכזיות בהתמודדות על הגביע, ובראשן ברזיל. המשחק השנוי ביותר במחלוקת היה בין ארגנטינה לפרו בסיום השלב השני, כאשר הארגנטינאים היו צריכים ניצחון בהפרש של ארבעה שערים על מנת להגיע לגמר על חשבון ברזיל, ובסופו של דבר הסתיים המשחק בניצחון של 0:6 לטובת ארגנטינה, בדרך לניצחון בגמר על הולנד.

עד היום נמשכות הטענות כי המשחק היה מכור, כי וידלה נכנס לחדר ההלבשה של פרו לפני המשחק כדי להעביר מסר חד־משמעי וכי העובדה שהשוער של פרו נולד בארגנטינה סייעה לנבחרת המקומית. אף שאין הוכחות חותכות לעניין, אחרי שנים הודו שחקנים ארגנטינאים כי ייתכן שלא הכל היה כשר. "אין ספק שהשתמשו בנו באופן פוליטי", אמר הקשר ריקרדו ויז'ה. "אני לא יכול לומר שאני גאה בניצחון שלי", הוסיף חברו לנבחרת, לאופולדו לוקה.

בין תסבוכות פוליטיות לספורטיביות

לצד השחיתות והפגיעה בזכויות האדם והאזרח, ההתנהלות של רוסיה ופוטין בזירה הבינלאומית עוררה זעם לא פחות גדול. ימים ספורים אחרי סיום משחקי סוצ'י השתלטו הרוסים על חצי האי קרים ולאחר מכן פרצה ההתקוממות הבדלנית הפרו־רוסית במזרח אוקראינה, שני אירועים שהגבירו את הבידוד הרוסי והובילו לשורת סנקציות בינלאומיות נגד מקורבים לקרמלין.

שני סנאטורים רפובליקנים – מארק קירק (שבינתיים פרש) ודן קואטס (שכיום משמש מנהל קהילת הביון האמריקאית) – דרשו מפיפ"א להעביר את המשחקים מרוסיה. "מאחר שרוסיה הפגינה חוסר כבוד בוטה לעקרונות הבסיסיים של פיפ"א ולחוק הבינלאומי, אנחנו מקווים שתסכים שאינה ראויה לכבוד של אירוח גביע העולם או השתתפות בו", כתבו במכתב פתוח ששלחו לבלאטר במרץ 2014.

לאחר הפלת המטוס המלזי על ידי טיל רוסי מעל מזרח אוקראינה ביולי 2014, שוב עלו קריאות נגד קיום הטורניר ברוסיה, אולם גם הפעם סירבו בהתאחדות הבינלאומית להיכנע ללחץ. "ההיסטוריה הראתה עד כה שהחרמת אירועי ספורט או מדיניות של בידוד או עימות אינן הדרכים היעילות ביותר לפתור בעיות", נמסר מפיפ"א. גם עצומות נוספות באינטרנט, שגרפו עשרות אלפי חתימות, לא שינו את המצב.

בתחילת מרץ השנה התגלו סרגיי סקריפאל, סוכן כפול לשעבר ששוחרר מהכלא הרוסי ב־2010, ובתו יוליה כשהם מחוסרי הכרה על ספסל בעיר סליסבורי שבבריטניה. בדיקות חשפו שהשניים נפגעו מגז עצבים קטלני בשם נוביצ'וק שפותח ברוסיה, ואזורים שלמים ברחבי העיר נחסמו למשך ימים ארוכים מחשש לזיהום.

זו הייתה תחילתו של אחד המשברים הגדולים ביותר בין רוסיה לבין המערב מאז סיום המלחמה הקרה. הבריטים הפנו אצבע מאשימה לעבר מוסקבה וגירשו יותר מ־20 דיפלומטים רוסים. יותר מכך, הם הצליחו לגייס את ארה"ב ועוד עשרות מדינות שגם גירשו אנשי סגל מהנציגויות הרוסיות, רבים מהם אנשי ביון במסווה של דיפלומטים.

גם המונדיאל ברוסיה לא נעדר את המתיחות החדשה. ממשלת בריטניה החליטה כי שום נציג בכיר – שרים או בני משפחת המלוכה – לא יגיע לטורניר, אולם על אף שהיו הצעות להחרים את האליפות באופן מוחלט, הרעיון התפוגג די מהר. "אין לנו רצון להעניש את אוהדי אנגליה", הבהיר שר החוץ, בוריס ג'ונסון. "זו תהיה טעות להעניש אותם או את הנבחרת שעבדה על זה במשך זמן רב מאוד. הם הקדישו לזה את חייהם".

אולם זה לא מנע מג'ונסון להשוות בין הטורניר הנוכחי לבין האולימפיאדה הידועה לשמצה במינכן 1936. כאשר חבר ועדת החוץ של הפרלמנט מטעם הלייבור, איאן אוסטין, אמר לג'ונסון כי "המחשבה שפוטין ישתמש בזה לצורך יחסי ציבור, כדי לכסות על משטר ברוטלי ומושחת שהוא אחראי לו, ממלאת אותי בחרדה", ענה שר החוץ כי "אני חושב שההשוואה שלך ל־1936 נכונה בהחלט. מעורר בחילה לחשוב שפוטין יזכה להאדרה באירוע הספורטיבי הזה".

במוסקבה לא אהבו את הדברים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, מיהר להציג צילום של נבחרת הכדורגל האנגלית מצדיעה במועל יד לפני משחק נגד גרמניה בברלין ב־1938, כחלק ממדיניות הפיוס כלפי היטלר מצד הממשלה הבריטית של נוויל צ'מברליין.

דוברת משרד החוץ הרוסי, מריה זכרובה, הוסיפה כי "החלום הרטוב" של המערב הוא לסכל את קיומו של הטורניר ברוסיה. "יש לי תחושה שכל מה שאכפת להם ממנו זה להוציא את גביע העולם מרוסיה. הם ישתמשו בכל האמצעים לשם כך", האשימה זכרובה, שהשוותה בין הקריאות הנוכחיות לחרם לבין החרם של אולימפיאדת 1980.

כשהסובייטים חילקו מדליות זהב

כמעט ארבעה עשורים עברו מאז שמוסקבה אירחה את האולימפיאדה, במה שהיה אמור להיות הזדמנות עבור ברית המועצות להציג מול פני העולם את גדולתה של האימפריה הסובייטית, כפי שראו אותה מנהיגי הקרמלין. אז ארה"ב, תחת הנהגתו של ג'ימי קרטר, הובילה לחרם פוליטי מוצלח כאשר עשרות מדינות, כולל ישראל, נמנעו מלהגיע למשחקים.

למעשה, עד סוף 1979, פחות משנה לפני האולימפיאדה, השאלה של חרם כמעט שלא עלתה לסדר היום על אף שהמלחמה הקרה עדיין התנהלה במלוא המרץ. אולם התמונה השתנתה אחרי שהצבא האדום פלש לאפגניסטן בסוף דצמבר, על מנת להילחם במורדים שפעלו נגד הממשלה המקומית.

אנדריי סחרוב, הפיזיקאי ופעיל זכויות האדם, היה הראשון שקרא להחרמת המשחקים בתחילת ינואר, וכעבור ימים אחדים דרש גם הנשיא קרטר כי הסובייטים יסיגו את כוחותיהם בתוך חודש – אחרת ארה"ב תחרים את המשחקים. "אני לא יכול לתמוך בהשתתפות ארה"ב במשחקים במוסקבה, עיר הבירה של מדינה שצבאה הפולש כובש את אפגניסטן", מסר הנשיא. "אם הסובייטים לא ייסוגו והמשחקים לא יועברו או יבוטלו, אני אבקש מהוועד האמריקאי שלא להשתתף במשחקים".

כאשר הסובייטים לא נענו לדרישה, החליט קרטר להחרים את המשחקים. הוועד האולימפי האמריקאי, שאחראי להחלטה הסופית, תמך בכך ואף איים כי אתלטים אמריקאים שיגיעו בכל זאת למוסקבה עלולים לאבד את הדרכון שלהם. יותר מ־60 מדינות הצטרפו לחרם האמריקאי, בהן כמובן בנות בריתה הקרובות של וושינגטון.

במסגרת הניסיון של קרטר לגייס תמיכה, הוא שלח את כוכב האגרוף האגדי מוחמד עלי למשימה דיפלומטית בחלק ממדינות אפריקה. אולם המתאגרף, שכבר החל לסבול מבעיות בריאות, נתקל באופוזיציה עיקשת. זאת, בין השאר, בשל סירובה של ארה"ב לתמוך בחרם על משחקי מונטריאול 1976 – על רקע סירוב הוועד האולימפי לסלק את ניו זילנד ששלחה נבחרת רוגבי לדרום אפריקה למרות האפרטהייד. עלי שב מוכה לחדר הסגלגל והודה בכישלונו. "המשימה הדיפלומטית הביזארית בתולדות ארה"ב", כינה המגזין 'טיים' את המסע.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה פלישה סובייטית מעוררת חרם פוליטי של משחקים אולימפיים. הולנד, ספרד ושווייץ לא הגיעו לאולימפיאדת מלבורן ב־1956 במחאה על הדיכוי האלים של ההתקוממות בהונגריה שבועות ספורים קודם לכן. את המשחקים החרימו גם מצרים, עיראק ולבנון בשל פלישת כוחות ישראל, בריטניה וצרפת במסגרת 'מבצע קדש', בעוד שסין העממית החרימה אותם על רקע האישור שניתן לטייוואן להתמודד תחת השם פורמוזה.

הוועד האולימפי הבינלאומי ניסה למנוע את הפגיעה הצפויה במשחקי מוסקבה ברוח האחווה האולימפית. ההודעה המסכמת של כינוס הוועד בשווייץ באפריל 80' הצהירה כי "חרם של אירוע ספורט הוא שיטה בלתי ראויה לנסות להשיג יעד פוליטי, והקורבנות האמיתיים של פעולה כזו הם הספורטאים והספורטאיות של העולם". יו"ר הוועד, הלורד קילאנין, נפגש עם קרטר בניסיון לשנות את דעתו, אולם הנשיא האמריקאי הבהיר כי הוא עדיין תומך בחרם לנוכח הסירוב הסובייטי לסגת מאפגניסטן.

בסופו של דבר הגיעו למוסקבה משלחות מ־80 מדינות בלבד, בעוד שיותר מ־60 מדינות הצטרפו לחרם האמריקאי, אם כי היו ביניהן גם מדינות שוויתרו על המשחקים בשל סיבות כלכליות. מדינות אחדות שהתייצבו רשמית לצד ארה"ב לא מנעו מספורטאים שלהן להגיע למוסקבה ולהתחרות תחת הדגל האולימפי הניטרלי.

הנקמה הסובייטית

הנקמה הסובייטית הגיעה ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר הגיע תורה של לוס אנג'לס לארח את המשחקים של 1984. אולם בקרמלין לא הודיעו על כך מיד בתום האולימפיאדה אצלם; למעשה, הם הצהירו כי הם מתנגדים באופן עקרוני להחרמת אירועים ספורטיביים. רק ב־9 במאי 1984, חודשיים וחצי לפני טקס הפתיחה, הודיע הוועד האולימפי של ברית המועצות שהספורטאים שלו לא יגיעו לארה"ב בשל "חוסר כבוד משווע" מצד האמריקאים כלפי האידיאלים האולימפיים, והביע חשש כי האתלטים לא יחושו בטוחים בשל הפגנות אנטי־סובייטיות שעשויות להתקיים בזמן האולימפיאדה. בממשל רייגן הגיבו כי מדובר ב"פעולה פוליטית מכוונת שאין לה כל הצדקה".

בתוך ימים ספורים זכה הקרמלין לתמיכה ממדינות הגוש הסובייטי, בהן פולין, הונגריה ומזרח גרמניה, לצד מדינות בעלות משטר סוציאליסטי־קומוניסטי כדוגמת וייטנאם ולאוס. אולם בניגוד לחרם הגורף של 1980, הניסיון הסובייטי נחל כישלון חרוץ כאשר מספר שיא של 140 משלחות הגיעו ללוס אנג'לס ורק 14 מדינות הצטרפו לחרם. איראן, לוב ואלבניה החרימו את המשחקים מסיבות אחרות שאינן קשורות ליוזמה של מוסקבה.

השאלה הקטארית

בעוד קצת יותר מארבע שנים, בנובמבר 2022, אמורה קטאר לארח את אליפות העולם הבאה בכדורגל, שלראשונה תתקיים במזרח התיכון, במדינה ערבית ובחודשי החורף על מנת להימנע מהחום הקיצוני ששורר באמירות המפרץ בקיץ. בלאטר כבר הודה בעבר כי הבחירה בקטאר הייתה טעות, לנוכח תנאי מזג האוויר.

כמו במקרה הרוסי, גם הבחירה בקטאר לוותה ועדיין מלווה בצחנת שחיתות, אפילו יותר מאשר בבחירה ברוסיה. מוחמד בין־חמאם, הבכיר הקטארי ששימש כחבר הוועד המנהל של פיפ"א וכנשיא קונפדרציית הכדורגל באסיה, סולק מפיפ"א לכל חייו ביולי 2011 בשל ניסיון שוחד. תחקיר אף חשף כי הוא השתמש בקרן סודית על מנת לקנות קולות לטובת הבחירה בארצו. הוא גם נועד עם נשיא התאחדות הכדורגל האירופית (אופ"א), מישל פלטיני, בארמון האליזה בפריז חודש לפני ההצבעה, ובלאטר סיפר כי הפגישה שינתה את אופן ההצבעה האירופית לטובת קטאר.

זאת ועוד, הדו"ח של התובע האמריקאי גרסיה העלה כי שלושה בכירים בפיפ"א טסו לריו דה ז'נרו במטוס ששייך להתאחדות הקטארית וכי אקדמיה לספורט מקטאר ביצעה "מניפולציות" בקרב חברי ההתאחדות על מנת לגרום להם לבחור במדינה. כמו כן התגלה כי ג'ק וורנר, סגן נשיא פיפ"א לשעבר, קיבל 2 מיליון דולר מחברה הקשורה לקמפיין הקטארי.

בכיר ארגנטינאי העיד אשתקד כי חוליו גרונדונה, לשעבר סגן נשיא בכיר בפיפ"א שמת לפני ארבע שנים, סיפר לו כי קיבל מיליון דולר בשוחד תמורת תמיכתו בקטאר, בעוד ספר חדש שפורסם השנה טען כי הטלוויזיה הממלכתית בקטאר חתמה על הסכם חשאי עם פיפ"א שייצא לפועל אם המדינה תזכה באירוח הטורניר.

עד כה החקירות שמתנהלות בארה"ב ובשווייץ בפרשות השחיתות בפיפ"א טרם הסתיימו לחלוטין, אולם אם יתגלה האקדח המעשן שיוכיח כי קטאר אכן קנתה את הבחירה, הדבר עלול להביא להצבעה מחודשת על המדינה המארחת – ולגרום לסערה חסרת תקדים בעולם הכדורגל.

גם אם קטאר תצא נקייה, עדיין מדובר בטורניר בעייתי ביותר. ארגוני זכויות אדם העלו האשמות חריפות נגד קטאר על פגיעה חמורה בתנאי העובדים שבונים את המתקנים, כמעט כולם מהגרי עבודה, כולל מניעת מזון ומים, בטיחות לקויה ועבודה פיזית בחום הכבד.

לכך יש להוסיף את המשבר הפוליטי במפרץ שנמשך כבר שנה, כאשר סעודיה ובנות בריתה מחרימות את קטאר ומאשימות אותה בתמיכה בטרור. גם שאלת ההשתתפות של נבחרת ישראל – אם תגשים את החלום ותעלה סוף־סוף למונדיאל – עדיין אינה ברורה לנוכח ההאשמות כי קטאר תומכת בחמאס.

האם, לנוכח כל זאת, תצליח קטאר לשמור על הרצף ההיסטורי, שהראה כי כל עיר שנבחרה לארח משחקים אולימפיים או את המונדיאל אכן הצליחה להשיג את המטרה גם מול קריאות לחרם או טענות על שחיתות? נראה שהתשובה לכך עדיין אינה ברורה, ולא בטוח שבדוחא עדיין יכולים לנוח על זרי הדפנה.

–

• קונספציות מידבקות // על קורונה ותיאוריית הקונספירציה // הטור של נדב איל
• כך כופף פוטין את נתניהו // למה באמת התאמץ כל כך ראש הממשלה?
• חיים בזרם: מהטלגרף ועד האייפון: כך התפתח עידן המידע (חלק א') | מאת אורן נהרי