fbpx

הירושה הלא אטרקטיבית של סילבן שלום // אודי סגל

0

אחרי שסילבן שלום אמר שלום, אחרי שפרש מהחיים הפוליטיים, נותרו התפקידים שמילא לחלוקה בין העמיתים. המחול הפוליטי העיקרי נסב כמובן סביב תיק הפנים. אבל לגבי שאר הדברים, אין קופצים. וכאן המקום להזכיר ששלום עסק גם – בשלום. בהמשך לתפקידו בממשלה הקודמת כשר לשיתוף פעולה אזורי, סיכם רק לאחרונה על הקמת צינור הימים – גלגול צנוע ויעיל של תעלת הימים שיחבר בין הים האדום לים המלח, יזרים מים לים המוות המתייבש ובדרך ייצר חשמל ויתפיל מים. הוא נפגש עם הירדנים, חתם על חוזה והוציא מכרז.

ובקדנציה הזו היה שלום גם השר הממונה על המשא ומתן עם הפלסטינים. על מה? בטח תשאלו. כן, כן, על הנושא הכי חם בשנות ה־90, הכי לוהט בשמאל־מרכז, הכי מדובר על ידי בכירים אירופאים והכי בעייתי בעיני האמריקאים. הוא נפגש כמה פעמים, אפילו ישב עם סאיב עריקאת, שאחר כך אמר שזה היה בזבוז זמן. אף אחד משרי הממשלה לא הביע אפילו רצון קטן לקחת את תיק השלום משלום. זה מעיד על המצב האמיתי. זה תיק מת, משימת אבדון. בעיקר בימין. מה אפשר כבר לעשות בתחום הזה שישביע את רצון חברי המרכז, המתפקדים או המצביעים? כלום. הבית היהודי כמובן לא מעוניין. הוא רוצה לספח, לכסח ולכסת"ח את המתנחלים, והפלסטינים לא ממש מעניינים אותו. לדבר איתם? לנהל איתם מגעים זה כבר ממש מעבר ליכולת הבית ששמו מבקש להעיד על יושביו. הוא יהודי. כל השאר? שיישארו בחוץ. את המפלגות החרדיות זה ממש לא מעניין. ש"ס ויהדות התורה מתעסקות בדברים אחרים. כולנו, שיש לה פוטנציאל, עסוקה במימוש הבטחות הבחירות בענייני הדיור, מעמד הביניים ויוקר המחיה. פלסטינים אף פעם לא ממש עניינו את כחלון ועדיף לא להעלות נושא שיכול לחשוף את הפערים בין רחל עזריה, יואב גלנט ואלי אלאלוף. כחלון בא לעבוד באוצר, אין לו זמן לכיבושים מדיניים.

מה שמשאיר אותנו עם הליכוד. עכשיו תחשבו רגע, מי בכלל יכול לעסוק בזה? אחד־אחד. כל אחד ששמו עולה, יביא עמו גיחוך עד תדהמה. יריב לוין ומירי רגב, אופיר אקוניס וחיים כץ וגילה גמליאל. מי באמת יכול להרים טלפון לרמאללה או לעמאן ולהגיד, "הנני כאן, בואו נדבר על המצב וננסה להידבר" (בלי שזה יישמע כמו מתיחה של ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ והוא בכלל אחראי על זה)? אף אחד לא רוצה. כל מי שהיה יכול לעשות עם זה משהו כבר רץ או מתמודד או חושש מנקמת הבוחרים. ארדן וכץ מתחרים מי יותר ימינה. יעלון יכול, אבל ממש־ממש לא רוצה. רק זה חסר לו פוליטית. מה שמשאיר מועמד אחד אפשרי. השר המיועד צחי הנגבי. הוא היחיד שאומר בממשלה "שתי מדינות לשני עמים" ובאמת מתכוון לזה. הוא היחיד שלא קורץ ולא מתחנף למתנחלים. הוא היחיד שהיה גם בקדימה אבל לא הלך אחורה (כמו אלקין, למשל). הוא באמת הימני המתון הכי מקורב לראש הממשלה. הוא מעשי ויעיל, אמין ויצירתי. הוא הבן של גאולה כהן, אבל ירד מזמן מהגג ההוא בימית של 1982. הוא לא מאמין שאפשר להביא שלום, אבל שאולי אפשר לייצר תפנית. הוא גם היחיד שחושב שישראל חייבת ליזום ולייצר מהלך משלה. לכן הוא מועמד מצוין; ומצד שני – מייצר את כל הסיבות שאפילו אם יבקש, ראש הממשלה יענה בשלילה.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook