היי שלי, זה קובי // מאת קובי אריאלי

בוקר אחד, יום אחרי ששלי יחימוביץ' הודיעה שהיא מתמודדת על ראשות ההסתדרות, צייצתי בטוויטר את השורה הבאה:

אני לא מסכים עם מילה אחת של @syechimovich בנושאים חברתיים, ובכל זאת כשהיא הודיעה שהיא מתמודדת על ראשות ההסתדרות זה מילא אותי אושר. מה זה אומר?

אז הנה מה שזה אומר:

כפעם בפעם נוטלת שלי יחימוביץ' חופשה מהמחויבות הטוטאלית שלה לנושאים החברתיים־כלכליים, ונזקקת לנושאים האחרים שעל סדר היום. בכל פעם שזה קורה – אור גדול נוגה על הסביבה והדברים שיוצאים ממנה הם לא רק קושט אמרי אמת, אלא קולות של שפיות ושל שכל ישר.

הדוגמה האחרונה, המאוד מובהקת לעניין זה, הייתה בסגור הגולל המשפטי על פרשת אלאור אזריה. בבוקר המטורף ההוא, שבו מיליוני ישראלים נסערים שיקרו בלי למצמץ את עצמם ואת סביבתם, אלה באמונתם שאזריה חף מפשע ואלה בתביעתם לעונש כבד לחייל שהרג מחבל, פירסמה חברת הכנסת יחימוביץ' את הקטע הבא:

בית המשפט נהג במקצועיות ובאומץ לב בהכרעתו על פי דין ועל פי הראיות, וההשתלחויות כלפיו מצמררות וקוראות תיגר על הממלכתיות ועל שלטון החוק. על רקע זה מתעצמת חשיבות הסטנדרטים המוסריים שחידדו מפקדי צה"ל סביב המעשה החמור. עם זאת, בית המשפט הוא שטח סטרילי שבו מדברות הראיות, אך החברה הישראלית היא זירה גועשת ונפיצה, וכתפיו של אזריה צרות מלשאת עליהן את כובד השסע. בתום הליכי המשפט ואחרי שייגזר דינו, יש לשקול בזהירות אפשרות של חנינה, בדומה לזו שקיבלו בשעתם אנשי השב"כ בפרשת קו 300.

מה יש בקטע הזה? אומץ? רחמים? טוב לב? גם וגם וגם, אבל בעיקר, מה שיש בו זהו שכל ישר. סוג של חשיבה תבונית, פשוטה, הגיונית, אינטליגנטית. חשיבה שרק כשהיא מפציעה ניתן לגלות, באמצעותה, עד כמה המערכת הפוליטית חסרה אותה.

שבוע לאחר מכן נטלה יחימוביץ' חלק, מתוקף תפקידה באופוזיציה, במערכה נגד נתניהו ותיקי־אלפיו השונים, אבל בין ראיון לתביעה לחקירה לפרסום קריאה להתפטרות, היא גם צייצה לנביא 'דה מרקר' גיא רולניק, יהודי שלא עלינו יצא מדעתו מרוב מחויבות למאבקיו, את הציוץ הבא:

לידיעת @grolnik , לא עובדת אצל אף מו"ל/עורך משמעו גם לא אצלך. לא אתה תקבע לי את הווליום הנדרש, לא צריכה ממך תעודת יושר. נ.ב הגזמתם עם ההילולה

כמה פשוט. כמה נורמלי. הו! נורמלי. זו המילה שחיפשתי. נורמלית. זה מה ששלי יחימוביץ'. נורמלית.

–

יום אחד, כשאורי אורבך ז"ל כבר היה עמוק בפוליטיקה, ישבנו לשיחה שהופרעה ללא הרף על ידי עוזר שר אחד, שנכנס ויצא מהלשכה לדיווחים ותיאומים סביב איזה רבע משבר קואליציוני־מפלגתי. בכל פעם שהוא נכנס אני יצאתי, כדי שלא לפגוע חס ושלום בחשאיות הדיון; ובכל פעם שנכנסתי בחזרה אורבך היה מחויך, שלא לומר מת מצחוק. בשלב מסוים נמאס לו והוא אמר לי: תקשיב. הם לא נורמליים. הנושא היה משהו שמישהו אמר למישהו והיה חשוב למישהו שאורבך לא יגיד למישהו שהוא יודע על המשהו. סוג של התנהלות פוליטית יומיומית רגילה, אבל כזו שגרמה לאורי הטוב והחכם גרדת בכל הגוף.

בדרך הקשה למד אורבך על בשרו את מה שמי שמצוי בעניינים יודע מאז ומתמיד: רוב המערכת הפוליטית מורכבת מאנשים בעלי קשת של הפרעות אישיות. רובם לוקים ברוע מניפולטיבי, מיעוטם בשחיתות; וכמעט כולם בהפרעה אובססיבית־קומפולסיבית. זה כנראה חלק מהחבילה. זה מה שגורם לפוליטיקה להתנהל (סליחה על ההשוואה) בפלנטה אחרת. זהו רב־שיח בין משוגעים לדבר: טוטאליים, אובססיביים, בהולים. בשיחות בינינו היינו מכנים את זה בביטוי שהמצאתי בהשאלה מתחום הפלילים והוא אהב אותו מאוד: היסוד הנפשי לריצה לפוליטיקה. זה יש לו את היסוד הנפשי, זה אין לו, וכן הלאה. לרובם, אגב, יש.

לאורי לא היה. וזה שהוא בכל זאת הצליח, היה בגלל מה שהוא היה.

לשלי אין. כבר למעלה מעשור ששלי יחימוביץ' נמצאת במקומות הכי מסוכנים בפוליטיקה, והיא לא איבדה מאומה מתומת יושרה, מחוכמתה ומשפיות המחשבה שלה. אני לא מסכים למילה אחת שהיא אומרת בנוגע לחזון הסוציאליסטי ולאופן שבו היא רואה את הכלכלה ואת החלוקה החברתית בישראל. במידה מסוימת, אני יודע כי אם יחימוביץ' תביא את סל האמונות שלה אל לשכת יו"ר ההסתדרות, זה עלול להיות אסון.

מתחריה, ברובם, מוּנעים משאפתנות אישית, חסרי מנוע אידיאולוגי, שורדניים ואובססיביים. והיא? היא הרי באמת מאמינה בזכויות העובד יותר ממתחריה, והיא הרי באמת לא תהסס להרחיק לכת ולמי יש כוח ליושבת ראש הסתדרות שמגיעה לתפקידה עם האינטרנציונל המשוקץ מתורגם לשלוש שפות; לכזו שאפילו דף הטוויטר שלה צבוע באדום.

ובכל זאת, כשאני צריך לדון ביני לביני את מי אני מעדיף על הכיסא הבעייתי מאוד של יו"ר ההסתדרות – ערימת גסי רוח חסרי דעה שמונעים במנועים פוליטיים מטורפים, או אישה חכמה ונורמלית שדעתה אחרת משלי – אני מעדיף, כמובן, את שלי יחימוביץ'. מה לעשות. אני מהזקנים שעדיין מאמינים ששכל צריך שיהיה.