יממה לאחר חשיפת ההתעללות בבית האבות הסיעודי בחיפה הזדרז שר הבריאות להתראיין למהדורת חדשות 2 מול מצלמה בנקודת שידור בעיר, כמו היה כתב המדווח מהשטח. יעקב ליצמן דיבר בנחרצות על הכשל שהביא להתעללות בזקנים חסרי ישע, כאילו משרדו אינו קשור לאחריות הישירה על הפיקוח בתחום, על המחסור בידיים עובדות ועל הרפורמה בביטוח הסיעודי, שלא יצאה אל הפועל. כל אלה, בין השאר, לא דבקו כלל בליצמן ובתפיסה הציבורית של פועלו; וזו באמת תופעה מתמיהה.
כדאי לעצור ולשאול רגע, מה סוד הקסם והפופולריות של שר הבריאות? כיצד הוא מופיע באופן עקבי בצמרת סקרי השרים האהודים בישראל? קשה להסביר את ההצלחה הזו על סמך הרקורד המקצועי. אם בוחנים את פועלו בצורה עניינית, לא ברור מאין צומחת האהדה הרבה כלפיו בקרב הציבור הכללי.
אין לטעות, ליצמן החביב והמתוחכם הוא קודם כל חייל של הציבור החרדי שבחר אותו. יד ביד עם משה גפני ובשיתוף פעולה עם אריה דרעי, נרתמו שלושתם להשיב עטרה תקציבית וחקיקתית ליושנה ולעשות undo לשלל פעולות של הממשלה הקודמת, זו עם יש עתיד וברית האחים לפיד־בנט.
בתחום משרדו, נראה שלמרות האמירות הבוטחות, הישירות והפופולריות, בשטח לא היה שינוי דרמטי. אם ניקח את ההצהרות, לדוגמה, בנושא ה־MRI. ליצמן הכריז בעבר כי לא נמתין יותר משבועיים לבדיקת MRI ואפילו קרא לחולים להתקשר אליו בכל מקרה אחר. אתם מוזמנים לנסות לקבוע תור, ודאי אם אתם בפריפריה, ולראות מהו הממוצע הנוכחי.
גם בתחום התזונה ייצר שר הבריאות הרבה רעש תקשורתי. ליצמן סימן לעצמו מטרה עם המון "אפיל", כולל תיוגה של מקדונלדס כאויבת הקיבה שלנו. כאילו זו חזות הכל. וכאילו בעיית ההשמנה של ילדים ובני נוער נעוצה רק בשד שהגיע מאמריקע. הנתונים אכן מצביעים על בעיה בתחום, ולבטח יש מקום לתכנית לאומית המטפלת בה, כזו שנמצאת בתוך מנגנון מערכת הבריאות ומתוקצבת בהתאם. הכרזת המלחמה של ליצמן על רשת ההמבורגרים הייתה נוחה מדי ופופוליסטית, גרפה אינספור אזכורים בתקשורת ושירתה את הקמפיין, אבל לא הרבה מעבר לכך. הרשת הזו איננה, כמובן, הגורם הבלעדי ואף לא המוביל למצב. הרי כל תרבות צריכת המזון של ילדינו צריכה לעבור שינוי, וזה יקרה רק כשתושק תכנית לאומית לחינוך תזונתי, בדומה לזו שיזמה מישל אובמה בארה"ב. ותכנית התזונה היא רק טיפה בים. מה עם שלל הנושאים, הדחופים תמיד – כמו הלהיטים המוכרים מהתחום בסגנון "העומס בחדרי המיון", "זקנים במסדרון בגלל חוסר במיטות אשפוז", "שירותי הבריאות הדלים בפריפריה" וכו' וכו'.
ליצמן הפופולרי ספג מהלומה לא קלה בדמות תחקיר "יבואני הסיגריות" המצוין של חיים ריבלין מחדשות 2 על המאכערים הפועלים בסביבתו, על הקשר הבעייתי שלו לעיתון שהוא שופרו הפוליטי, ועל תחום העישון בכלל. ועדיין, מבלי לבצע מחקר עומק, בכל זאת נדמה שליצמן לא בדיוק נתפס בעיני הציבור כמי שהוא וסביבתו נגועים בשחיתות.
אז מה סוד קסמו של השר מחסידות גור עם הדיאלקט היידישאי־ברוקלינאי? איך הוא צולח תדמיתית את הכשלים שקורים תחת משמרתו? ייתכן שמדובר כאן בכריזמה מסוג קצת אחר, אפקט "הזר המוכר": ליצמן נראה לחילונים שונה, אבל הוא דווקא קוסם להם בגלל הדיבור בגובה העיניים, התחושה שהוא אינו דופק חשבון לאיש, הנחרצות מצד אחד, הפמיליאריות מצד שני. את אלה קל יותר לחוש, מאשר מעשים אמיתיים בשטח.
–
צילום: מוטי מילרוד, הארץ
–
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן
