תרצה תפסה אותי בביצים. זה היה אתמול בלילה, בכנס הגדול שיזמתי, הפקתי והרמתי. מפגש ראשון של כל תנועות השמאל, בדרך לאיחוד מלא. אף אחד לא האמין שאני, יועד הכהן, יהיה הגבר שהצליח במקום שכולם נכשלו. בצהריים עוד ישבנו במזכירות המפלגה, כולם הריצו עליי דאחקות, אף אחד לא יגיע, עוד לא נולד החולירע במחנה שלנו שיסכים להיות במקום השני.
הבעיה הייתה צ'יקו, מהעיתון, שהתעקש לבוא. אמרתי לו שאי אפשר, אולי בכלל לא תצא הודעה משותפת. אתה מכיר אותנו, על הניסוח "שלום וצדק חברתי" או "צדק חברתי ושלום" התרסקו כאן משפחות. אני נותן לך את המילה שלי, התחנן, אם לא יהיה כלום אני לא כותב. אוקיי, צ'יקו אמר, אז אני מגיע בתור חבר. נרשמתי לאדומים, קיבלתי הזמנה. אתה רוצה להגיד לי את הכתובת, או לא?
'אדומים' זאת תנועה מרקסיסטית־לניניסטית, אולד סקול. אמרתי לצ'יקו שיעשה מה שהוא מבין, והלכתי לדבר עם אפרת. כבר שנים יש לו קראש עליה. בחתונה שלנו הוא בכה. תגידי לו שאת מסיעה אותו. שהכתובת נמסרת לכולם רק ברגע האחרון, כדי שזה לא ידלוף לתקשורת. בדרך תגידי שיש לך צירים, שהוא חייב להביא אותך למיון. אפרת הביטה עליי כמו על מפגר. בסדר, לא צירים. אפנדיציט. תתחילי לבכות לו שאני מניאק. תמצאי משהו. העיקר שלא ינסה להגיע. היא אמרה לי לשכוח מזה, ממילא זה כינוס של דפוקים, בכל התנועות האלה ביחד אין אלף איש, בדיוק כמו בתנועה שאני הקמתי, 'ברית בני השכונות ישראל־פלסטין', עם נאסר, השליח מהסופר שלנו שגר בכפר בעארה. מה את רוצה? למה, גבעת רמב"ם זה לא שכונה? ומי חוץ מיריב אופנהיימר נמצא ב'שלום עכשיו'? ככה זה. ואחרי שהעניין עם מוחמד שלנו לא מסתדר, זאת הדרך שלנו לכנסת. 40 אלף בחודש. ומכונית, עם בוסטר בשביל הגר.
בערב, אחרי שאפרת נסעה לאסוף את צ'יקו, תרצה הגיעה. גבוהה, רזה, קצת ג'ינג'ית, חכמה, מבוגרת ממני באיזה עשר שנים, נראית נהדר. תבטל את המיקום בנייד, היא הזכירה לי לפני שהתיישבנו מול המחשב, שצ'יקו לא יעלה עליך. זה היה לילה ארוך. התחלנו את זה לפני שלוש שנים, בקושי הכרתי אותה, היא עבדה בקידום תוכן ברשת, זה היה יום חמישי, צהריים, לקחתי אותה לקפה בדובנוב. חצי ממשלה יושבת שם, שתראה איך כולם אומרים לי היי. מאז, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, אני פותח עוד ועוד תנועות. אדומים, צודקים, שכונות, מהפכה, נשים למען הסדר, ירוקים (שזה בעניין הקו הירוק, לא טופו), צבא השמש. קונטרה גם לשי חי וגם לצל, המון. תרצה מריצה לי את זה. היא פותחת את הדפים, מכניסה פרופילים מומצאים, שולחת תגובות, מאמרים, שיתופים. הלילה כל התנועות האלה מתאחדות לחזית אחת, גדולה, עוצמתית.
עבדנו על הודעת ההקמה. אני, יועד, נבחר למזכיר הכללי. זו הייתה הודעה דרמטית. היה גם צילום שלי, נואם מול קהל מטושטש שראו לו רק את הגב. זה יעשה המון רעש, האיחוד הזה. סוף־סוף השמאל מתעשת. ויש לו גם קול חדש. פנים חדשות. שלי. תרצה עשתה send, כל הכתבים והעורכים קיבלו, ואז, בלי שום התראה, היא שלחה לי יד למפשעה.
אני מחזיקה אותך עכשיו בביצים, חייכה, איך אתה מסתדר עם זה? השהיתי את התשובה, למה למהר, אבל פתאום שמענו את המפתח, אפרת חזרה. תרצה הורידה את היד. הוא האמין לך, שאלתי אותה, הוא נתן לך מנוחה מהמפגש הזה? זין, אפרת ענתה לי והביטה על הג'ינג'ית הגבוהה, זין, זה מה שהוא נתן לי.
.
לפרק הקודם לחצו כאן: היומן של יועד – פרק 2
.
צילום: גלי טיבון, איי-אף-פי, אימג'בנק
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
