fbpx

החשש הגדול לקראת 'בלייד ראנר' החדש // יאיר רוה

0

המחשבה על עליית הסרט 'בלייד ראנר 2049' באוקטובר הקרוב מבהילה אותי עד עמקי נשמתי. 35 שנים חלפו מאז יצא הסרט המקורי – עיבוד לספרו של פיליפ ק' דיק 'האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?' – שנכשל בקופות בזמן אמת אך הפך לפולחן ולאחת היצירות הקולנועיות המשפיעות והמצוטטות ביותר של סוף המאה ה־20. מאז הצפייה הראשונה שלי ב'בלייד ראנר' – בגיל 15, עם חברים לכיתה, בקולנוע 'ראשון' בראשל"צ – הוא הילך עליי קסם, היה לאחד הסרטים המשמעותיים ביותר עבורי וגרם לי להתעמק עוד ועוד בסודותיו. ביציאה מהסרט, שהוקרן מול אולם ריק למדי, הביעו חבריי זלזול במה שנראה להם כמו קשקוש. אבל אני הרגשתי שחזיתי במשהו יוצא דופן, שכמוהו לא ראיתי מעולם.

בחופשת הקיץ, כמה חודשים אחר כך, הפך 'בלייד ראנר' למעין אובססיה פרטית שלי. הימים היו טרום עידן הווידיאו, וכדי לצפות שוב בסרט היה צריך לאתר אותו בבתי קולנוע תל אביביים שמקרינים קלאסיקות. פעם היו לא מעט כאלה: פריז, תמוז, בית לסין, הדולפיטק והסינמטק. בתוך שנה צפיתי בו 16 פעמים נוספות בקולנוע, באותו עותק שהלך והתבלה ונשרט מול עיניי. 16 צפיות שבהן שיננתי את הסרט והכרתי כל פריים בו. הצפיות החוזרות הבליטו גם את מגרעותיו: החורים בסרט נחשפו, ואיתם הניסיונות להדביק בעריכה קטעים מסצנות לא קשורות. אבל הרגעים שבהם הסרט נראה מורכב מטלאים הוסיפו למסתורין סביבו.

—–

את פשר ההתלהבות שלי מ'בלייד ראנר' אפשר לצמצם לשלוש סיבות עיקריות:

א: העיצוב והצילום // "לפעמים העיצוב הוא המסר", אמר פעם במאי הסרט רידלי סקוט. ואכן, בראש ובראשונה מדובר בסרט עוצר נשימה מבחינה ויזואלית. 'בלייד ראנר' הגדיר את הוויזואליה הקולנועית של שנות ה־80 מבחינת תאורה וצילום, והשפיע על דורות של יוצרים. סקוט דמיין עולם עתידני שנראה מיושן ולא חדשני, שהכל בו מקולקל ומתפרק. יחד עם התסריטאים שלו, המפטון פנצ'ר ודיוויד פיפלז, יצר סקוט פילם נואר שהתרחש בעולם באמת אפל – עולם ללא תאורה טבעית, עולם שהאנושיות גלתה ממנו. הצילום של ג'ורדן קרוננוות' כיסה את לוס אנג'לס גרסת 2019, המקום והזמן שבהם מתרחשת העלילה, בעשן, אדים, ערפל ולחות. התאורה הפלורסנטית והעובדה שכל הרחובות והקירות היו ספוגי מים, גרמו לכך שיצירות רבות – מפחות או יותר כל הקליפים ב־MTV ועד לסרטים ישראליים כמו 'שורו' ו'עורבים' – חיקו בעשור ההוא את סגנון הצילום, העיצוב והתאורה של 'בלייד ראנר'.

ב: המוזיקה // שנה אחרי זכייתו באוסקר על 'מרכבות האש' נבחר ונגליס להלחין את 'בלייד ראנר'. אמנם הוא הובא לסרט בשל היותו איש של סינתיסייזרים, יוצר מוזיקה עתידנית, אבל למעשה הוא זה שהכניס את האנושיות לסרט המנוכר־משהו. ונגליס הכניס את הליריות למכונה, את הלב. הוא יצר פסקול עשיר ומושקע, מלא צלילים, שקשה להפריד בו בין עיצוב הפסקול ובין המוזיקה. כל אלמנט בפסקול – החל מצפצופי המכשירים, דרך תנועת המאווררים ועד לסירנות רכבי המשטרה המעופפים – הופך לאלמנט מוזיקלי.

ג: הפילוסופיה // יש סרטים כאלה, והם נדירים מאוד, שאתם יוצאים מהם שונים מכפי שנכנסתם אליהם. סרטים שבסופם אתם מביטים בעולם אחרת. 'בלייד ראנר' היה כזה. לגיבור (הריסון פורד), שוטר בדימוס שחזר כדי לחסל את הרפליקנטים (אנדרואידים) שהסתננו לכדור הארץ, קוראים דקארד – שם שמזכיר, ולא במקרה, את שמו של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט (אחת הדמויות הרובוטיות בסרט אף יודעת לצטט את המשפט "אני חושב משמע אני קיים"). "יותר אנושי מאנושי – זה המוטו שלנו", אומר יצרן האנדרואידים. 'בלייד ראנר' הוא סרט ששואל "מהו אנושי?". האם ריק דקארד, השוטר בן האנוש אך דל הרגש ובעל המצפון המנוון, הוא בהכרח אנושי יותר מהאנדרואידית שנוצרה במפעל אבל מסוגלת לייצר תגובות רגשיות ואמפתיה? ואיך נוכל לדעת מי אנחנו באמת? האם הזיכרונות שלנו הם בעצם רק שתלים שהוכנסו לתוכנה שלנו? האם לעולם לא נדע לבטח אם בני אדם אנחנו או מכונות? ולבסוף, הכמיהה, גם של רובוט, לפגוש את בוראו ולתהות לגבי משמעות חייו ושליחותו בעולם. 'בלייד ראנר', בהשראת כתביו של פיליפ ק' דיק, הוא סרט שגורם לנו להשקיף במבט ספקני על העולם.

השילוב בין הוויזואליה להגות הפך את 'בלייד ראנר' לרב־השפעה גם על עולם האקדמיה. המושג 'פוסט־מודרניזם', שנכנס מאז גם לפילוסופיה ולאדריכלות, הפך לכותרת שמגדירה את הסרט הזה. הפוסט־מודרניזם בקולנוע מתחיל, פחות או יותר, עם 'בלייד ראנר'. וכך גם השימוש במושג 'סייבר־פאנק', שהוליד תת־ז'אנר שלם של ספרות מדע בדיוני (וסרטי מנגה) שעוסק בעתיד דיסטופי, פוסט־אסימובי, שבו הקו בין אורגני למלאכותי כבר לא קיים יותר.

—–

ב־35 השנים שעברו מאז צאתו, המיתוס של 'בלייד ראנר' הלך וגדל. בהדרגה, החלו לצוץ סיפורים מאחורי הקלעים: על הפקה שעלתה הון (33 מיליון דולר במונחי 1981) ויצאה משליטה, על במאי שאיבד את עשתונותיו ורדה בצוותו, על צוות שמרד בבמאי, ועל חברת הפקה שפשטה רגל במהלך הצילומים ונאלצה לראות את הסרט שלה נופל בידי חברת הפקה בראשות באד יורקין כדי להשלים את המלאכה. כאן קיבל הסיפור תפנית: מצד אחד עמד במאי בריטי צעיר, הגאון התורן, איש של חזון, ומולו ניצב מפיק ותיק ומבוגר שהתפרסם בעיקר מהפקת סיטקומים. השניים רבו ביניהם לגבי איך צריך להיראות הסרט הסופי, עד שיורקין העיף את סקוט מחדר העריכה וסיים את הסרט בעצמו. הגרסה שהוקרנה ב־1982/3 הייתה גרסת המפיק – זו שסקוט, פורד ופנצ'ר שנאו, אבל גם זו שהפכה לקלאסיקה, סרט פולחן ויצירת מופת.

מה עשה יורקין שהקפיץ כל כך את זעמו של סקוט? ראשית, הוא הוסיף קריינות, ובצדק; היה זה מרכיב חיוני בהפיכת הסרט לפילם נואר אמיתי, שמתרחש בעתיד אבל שורשיו הקולנועיים נטועים בשנות ה־40. הקריינות גם עזרה להשלים חורים עלילתיים בסרט שעריכתו הסופית הותירה קצת סתום. שנית, יורקין דרש להוסיף סצנת סיום שלא הופיעה בתסריט המקורי: דקארד ומושא אהבתו, רפליקנטית, עוזבים את לוס אנג'לס המזוהמת ויוצאים אל אזורי הספר הירוקים ומופזי השמש. יורקין נתן לסרט קתרזיס רגשי, הרים לונגליס את הקרשנדו המוזיקלי המושלם שלו, ובעיקר מעך את הרעיון שהתגבש אצל סקוט במהלך הצילומים – לרמוז כי דקארד עצמו הוא רפליקנט מבלי שידע שהוא כזה. וזו הטעות הטרגית של סקוט: ברגע שהציע להפוך את הדמות הזו לרפליקנט – להבדיל מבן אדם שעובר משבר זהות שגורם לו לתהות "מי אני?" – הפסיד הבמאי את הרעיון הבסיסי של הסרט. למען האמת, יורקין הציל את סקוט ואותנו מזה.

במשך עשור שמעו מעריצי הסרט רק סיפורים על גרסת הבמאי הגנוזה, עד שב־1992 הם קיבלו הזמנה לחגיגה: סקוט הצליח לשכנע את אולפני וורנר להוציא את הסרט מחדש, בגרסתו. ואז אכזבה. יותר מאכזבה – טרגדיה. סקוט העלים את הווֹייס־אובר, הסיר את סצנת הסיום המרירה־מתוקה, ולבסוף – הוסיף סצנת חלום שניתן להסיק ממנה כי לדעתו דקארד הוא רפליקנט. הלב נשבר; גילינו כי הבמאי שהערצנו לא מעריץ בעצמו את הסרט שאהבנו. הוא לא רצה להגן על החזון שלו, הוא רצה להרוס את 'בלייד ראנר'. מעולם לא ראיתי דבר כזה: במאי שלא מבין למה אוהבים את הסרט שלו, שמנסה להרוס את המוניטין של הסרט שלו, שיוצא בפומבי נגד המעמד שאליו הגיע הסרט שלו. סקוט, מתברר, לא רק רדה בצוות ההפקה. הוא גם רודה במעריצים, כבר שנים, מנהל נגדם מלחמה ואומר להם באופן מובלע: לא הבנתם כלום.

רידלי סקוט הפך מהבמאי הנערץ עליי לבמאי השנוא עליי, אויב ממש, כזה שנוכחותו כמפיק אחראי בסרט ההמשך מטרידה אותי מאוד. מ'1492' ועד 'גלדיאטור', מ'ממלכת גן עדן' ועד 'רובין הוד' – סרטיו של סקוט תמיד מרהיבים ויזואלית, אבל מבחינה שכלית ורגשית הם נבובים. הם נטולי אנושיות באופן שגורם לי להבין למה הוא כל כך רוצה להגן על הרעיון שלפיו דקארד הוא רפליקנט; פשוט, כי סקוט עצמו הוא רפליקנט. מכונה מיומנת וחסרת רגשות. ואמנם, מ'הנוסע השמיני' ועד 'פרומתאוס' קל לשים לב: הדמויות שסקוט הכי אוהב בסרטיו הן רובוטים ואנדרואידים. ומכאן נובעים החששות שלי: האם 'בלייד ראנר 2049' יהיה דרכו המחודשת של רידלי סקוט להתנקש בסרט שהוא בעצם מעולם לא הבין ומעולם לא אהב?

צילום: Warner Bros, Getty Images Israel

אהבתם? רוצים לקרוא עוד טורים, מדורים וכתבות? יש לנו מבצע מנויים חדש. לפרטים לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook