מבין שלל סדרות הטלוויזיה הטובות שנוחתות עלינו – מ'נרקוס' דרך 'טרנספרנט' ועד העונות החדשות של 'הומלנד' – מצליחה 'פארגו' להיות הקונצנזואלית מכולן. כשהתחרות כל כך קשה (הטלוויזיה כז'אנר תרבותי עדיין הולכת ומשתבחת עם השנים, מה שאומר שהטוב ביותר עוד לפנינו), זה לא עניין של מה בכך. 'פארגו' מצליחה לעשות זאת לא רק בגלל הבימוי, הצילום, התסריט או המשחק. את זה יש גם לסדרות אחרות. היא בולטת בגלל החדשנות שהיא מביאה לאופן שבו אנו מגדירים סדרת טלוויזיה, לאופן שבו אנו מגדירים יצירה טלוויזיונית. 'פארגו' היא סדרה שבה העונות שונות לחלוטין מבחינה עלילתית, בכל עונה עלינו להכיר מחדש דמויות ולהבין אותן, אבל הן קשורות זו בזו באופן תמטי. והדרך החדשה הזו לספר סיפור וליצוק סדר בכאוס היא שהופכת אותה ליוצאת דופן. אנו יודעים, אחרי שתי עונות, שבראשו של יוצרה, נוח הולי, יש עולם שלם שמחכה להיפרש בפנינו, ואנו מחכים לכך.
העולם של 'פארגו' נולד בסרט של האחים כהן מ־1996, וכל עונה עד כה נאמנה לכמה עקרונות. העלילה תהיה קשורה לצפון דקוטה ולעיירה פארגו, הדמות הראשית תהיה ממוצא סקנדינבי, העונה תמיד תהיה חורף קשה, מהלך האירועים יהיה מדמם ויתחיל תמיד בסוג של אי־הבנה מהולה במחשבה פלילית.
ברמה הסימבולית, זהו תמיד מאבק בין אנשי החוק לבין מי שמנסה לערער על הסדר הקיים במפגן רוע יוצא דופן. בטור שהוקדש לעונה הקודמת של 'פארגו' נכתב כאן שאחת הדרכים להבין את הסדרה עוברת דרך המסה 'דיוניסוס ואפולו' שכתב פרידריך ניטשה ב־1870, ושדנה בשני אלמנטים המרכיבים את העולם: דיוניסוס, שמסמל את "העולם כפי שהוא" – יצרי, פראי, שרירותי, חסר משמעות; ואפולו – הסדר וההיגיון שהאדם מלביש על העולם כדי שיוכל להתמודד עם חוסר המשמעות שמתחתיו.
הסימבוליזם הזה תקף גם לעונה השנייה, כמו גם לסרט. במישור הסימבולי, זהו מאבק בין הרוע האנושי חסר הגבולות לניסיונות האדם להשתלט עליו. כיוון שהעולם חסר משמעות, כל אחד מנסה ליצוק אליו אחת כזו. פרופ' יובל נח הררי מגדיר זאת בספרו 'ההיסטוריה של המחר': "הפרויקט הפוליטי וההגותי הגדול של העידן המודרני הוא למצוא משמעות לחיים שאיננה נגזרת מתכנית קוסמית". זה מה שמנסים לעשות כל גיבורי הסדרה למעט אחד: האנזי. וכיוון שהמאבק הזה מתנהל תמיד במיד ווסט, זהו למעשה, כמו תמיד אצל האחים כהן, סיפור על אמריקה כולה. רונלד רייגן מופיע כאן בדיוק בגלל זה: המעבר מדמות במערב הפרוע לנשיא ארצות הברית הוא סימבולי למאבק בין כאוס לסדר. אלה הם, אם כן, שני גיבוריה של 'פארגו', הסדרה: הרוע האנושי ואמריקה.
נתחיל ברוע. את אפולו, או הכמיהה לסדר, מייצגת בשתי העונות משפחת סולברסון לדורותיה – מולי בעונה הקודמת, סבה האנק לארסון בעונה הזו, ואביה לו בשתי העונות. אבל בעונה השנייה גם שאר המשתתפים – אנשי קנזס סיטי או הגרהארטים – עושים זאת. הם מנסים להחריב את הסדר של הסולברסונים, של מדינת החוק, ולבנות תחתיו סדר אחר.
את הרוע בעונה הראשונה ייצגו הרוצח לורן מאלבו וסוכן הביטוח לסטר נייגארד. מאלבו היה דמות שטוחה, רוצח שכיר שמדיח אנשים לכדי עבירה. לסטר היה דמות חלשה, עלובה, שמשתמשת במאלבו כדי להשיג את מבוקשה. הרוע האינטרסנטי, הפחדני אך חסר המעצורים של לסטר היה קשה יותר מהרוע החייתי של מאלבו.
לכאורה, בעונה השנייה יש לנו תמונת מראה של לסטר ומאלבו: פגי בלומקוויסט, אשת הקצב, והאנזי האינדיאני. פגי היא כמו לסטר. העונה השנייה של 'פארגו' מלאה ברוע ובאלימות. הגרהארטים, מייק מיליגן מקנזס סיטי או האנזי – אתם לא רוצים לפגוש אף אחד מהם בשום מקום. אבל דווקא בשל כך, כמו במקרה לסטר, הרוע הפשוט של פגי נוגע בך יותר. היא איננה גנגסטרית. היא אישה נורמטיבית, גם אם קצת הזויה. הכול בכלל, כרגיל ב'פארגו', מתחיל מתאונה וחולשה אנושית. אישה פוגעת ברוצח, ומתוך הלם נוסעת הביתה. עכשיו רק צריך לכסתח את העניין.
אבל ככל שהעלילה מתקדמת, הרוע של פגי מתגלה באופן נורמטיבי להחריד. השיא הוא כשפגי ובעלה אד שובים את דוֹד גרהארט. האופן שבו פגי מתעללת בו מעיד על רוע לשם רוע. הנורמטיביות היא זו שמזעזעת אותך, כיוון שהיא למעשה אומרת: זה יכול לקרות לכל אחד.
פגי יכלה, כמו לסטר, להיות הדמות המרכזית, אבל יש הבדל אחד ביניהם: כוונת מכוון. לסטר תכנן את הדברים מתוך אינטרס. פגי, ייאמר "לזכותה", רק מנסה להיחלץ בשלום. לסטר הפעיל בזדון את מכונת ההרג המכונה מאלבו. פגי אינה מפעילה את האנזי. למעשה, כוונת המכוון נמצאת בהאנזי עצמו. וכדי להבין את המשמעות שטמונה בכך, הגיע הזמן לדבר על הרובד הסימבולי השני ב'פארגו': אמריקה.
–
אולי המוטיב החשוב ביותר בעונה השנייה הוא בית. כולם מנסים להגן על ביתם – דבר כה אמריקאי. פגי מנסה להגן על החלום האמריקאי – להקים משפחה עם אד בבית משלהם. כל פעולותיה הן ניסיונות שלא לסטות מהדרך הזו. המטרה מקדשת כל אמצעי (וכשהמטרה היא החלום האמריקאי המושלם, הביקורת מובנת מאליה). הגרהארטים מנסים להגן על ביתם ומשפחתם. לו סולברסון מנסה לגונן על אשתו החולה ועל בתו. היחיד שאין לו בית הוא האנזי.
זהו למעשה מאבק אלגורי בין מרכיביה של החברה האמריקאית. העלילה אמנם מתרחשת בסבנטיז, אבל התחושה שהסדרה מייצרת בכוונה היא של המערב הפרוע. שריף לבן מנסה להגן על תושבים לבנים מפני גנגסטרים לבנים. כולם, במתכוון, יוצאי צפון אירופה. כולם מהגרים, אך מרגישים בעלי הבית. אפילו מייק מיליגן השחור הופך לחלק מהאומה. הוא מקודם לבסוף וזוכה ב"בית" – משרד לעבוד בו.
היחיד שנמצא כל העת מחוץ למשחק הזה, הומלס אמיתי, הוא האנזי. היחיד שאינו מרגיש בבית הוא זה ששורשיו קשורים למקום בצורה העבותה ביותר. הוא נע לבד בעוד האחרים עובדים בקבוצה. הגרהארטים לא רואים בו חלק ממשפחתם. לאורך כל הסדרה האנזי דומה למאלבו – מכונת הרג חד־ממדית. מאלבו היה מטאפורה לחיית טרף. ההשלכה היא שהאנזי, או כל אינדיאני, הוא למעשה חיית טרף יותר מאשר אדם.
אבל העניין הוא שהאנזי איננו חיה. הוא אדם. ואנו מבינים זאת ברגע שהוא לוקח את התפקיד שהיה של לסטר ואמור היה להיות של פגי בעונה הזו: כוונת המכוון. הוא, הרוע החייתי, מחליט לשנות את העלילה. הוא רוצח את מעסיקיו ומוביל לטבח שבו נהרגים כל הלבנים כולם: הגרהארטים והשוטרים.
את האלגוריה ליחסה של אמריקה לבניה הילידים אי אפשר לפספס. האזכור של בני שבט הסו שהאנזי נמנה עמם – תושביו המקוריים של המערב התיכון שהתעמתו עם הלבנים בזמן הבהלה לזהב ולמעשה חוסלו – אינו משתמע לשתי פנים. כך גם גילויי הגזענות שהאנזי פוגש, או השם הסימבולי של העיר בה מתבצע הטבח: סו פולס. מפלי הסו, אבל גם נפילת הסו.
וכך, הפוקוס עובר מהרוע האנושי אל הרוע האמריקאי. אל העוול שנעשה ותוצאותיו. אל הניסיון לכפות את הסדר והארגון, האפולוניות הלבנה, הרייגנית, תוך התעלמות מהעוול שנגרם לדיוניסי האדום וההנחה שהוא אינו אחד מתושביו של הבית החדש שנבנה. זו התמה. וכיוון שהאנזי חופשי, וכיוון שאנו יודעים שלנוח הולי יש עולם שלם שהוא בנה בראשו – אנו ממתינים בקוצר רוח לעונה השלישית.
–
המדור המלא פורסם בגיליון המודפס
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
