כך הצליחה דנמרק הקטנה להפוך למעצמת טלוויזיה עולמית // פרשנות

בלילה בלילה, כשאיש אינו רואה, הקולנוע הישראלי חולם על דנמרק. השאלה הזאת – למה ישראל לא יכולה להיות כמו דנמרק – נשמעת שוב ושוב. הרי בלא מעט פרמטרים קוסמטיים ישראל ודנמרק הן כמעט אחיות תאומות: גודל האוכלוסייה דומה, פחות או יותר, ובשתיהן מדברים בשפה שאין לה קיום מחוץ לגבולותיהן. וגם בקולנוע אנחנו דומים: הדנים מפיקים כ־ 30 סרטים עלילתיים בשנה ומוכרים כ־ 14 מיליון כרטיסים בשנה. אבל הנה ההבדל: הסרטים הדניים מוכרים 4 מיליון כרטיסים בשנה. הסרטים הישראליים חצו את רף המיליון שלוש פעמים בעשור האחרון.

נקודת המפנה הגדולה הגיעה בסוף שנות ה־ 80 , כשהקולנוע הדני נקלע למשבר חמור. צריך לזכור שדנמרק – מולדתו של קארל תאודור דרייר, “הפסיון של ז’אן ד’ארק”, אחד הבמאים הגדולים בתולדות הקולנוע – השיגה ב־1987 וב־1988 שני אוסקרים רצופים (“החגיגה של באבט” ו”פלה הכובש”), ושבשנות ה־80 גילה העולם במאי צעיר ומסעיר בשם לארס פון־טרייר. ובכל זאת: משבר. הסיבה: כמות הסרטים השנתית צנחה, ומספר הצופים בסרטים הדניים ירד אל מתחת למיליון. ההבנה שקולנוע לאומי צריך בראש ובראשונה להצליח בבית, לפני שהוא גורף פרסים ותהילה בחוץ, הולידה את חוק ה־ 50/50: כדי לעודד הפקת סרטים מסחריים הוחלט שעל כל קרונה דנית שיביא משקיע פרטי תיתן המדינה קרונה משלה. המהפכה קרתה כמעט בן לילה: ההצלחה המקומית נתנה כוח מערכתי לדור חדש של יוצרים שחיפשו אלטרנטיבות לקולנוע המיינסטרימי, ובראשם, שוב, לארס פון־טרייר. קשה להמעיט בתנופה שפון־טרייר הכניס לתעשייה בשנות ה־ 90 עם “דוגמה 95 ”, וגם את רנסנס הטלוויזיה הדנית צריך לזקוף לזכות הסדרה שלו, “הממלכה”, שכיום נראית כבסיס לסדרות ההיברידיות שבאו בעקבותיה: צילום ומשחק ריאליסטיים, אבל עלילה שמגיעה מעולמות הקולנוע הז’אנרי (אימה ועל־טבעי).

המערכת הדנית – שבראשה עומד גוף אחד, מכון הקולנוע הדני, שמתפקד גם בתור הרגולטור וגם בתור קרן הקולנוע (בשעה שבישראל צריך את הפלונטר הבלתי נגמר של חמש קרנות קולנוע ומעליהן מועצת הקולנוע) – הצליחה ליצור מצב שבו יש מקום לכולם ואף אחד לא בא על חשבון האחר: יש גם להיטים מסחריים עממיים, גם להיטי פסטיבלים, גם קולנוע משובח וגם טלוויזיה חדשנית, גם דרמות וגם ריאליטי. הבאג היחיד באוטופיה הזאת הוא ההבנה שראשי הקולנוע הדני בטח מסתכלים על הנעשה בישראל בשנים האחרונות – ההצלחות בפסטיבלים וריבוי התכניות והפורמטים הטלוויזיוניים הנודדים בעולם – ושואלים את עצמם בסתר: למה דנמרק לא יכולה להיות דומה יותר לישראל?

כך הצליחה דנמרק הקטנה להפוך למעצמת טלוויזיה עולמית – לכתבה המלאה מאת פיני אסקל > 

–

• ימי הפרח, האהבה והדם // מאת אורן נהרי
• תלמדו מאז, תלמדו מדנמרק // מאת נדב איל
• כשל סדרתי: על הסדרות שהתחילו כהבטחות ענק והתרסקו בקו הסיום // מאת פיני אסקל

רוצים לקבל כתבות נבחרות, עדכונים על כנסים, אירועים ותוכן של 'ליברל'
ישירות למייל? הירשמו לרשימת הדיוור שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ליברל

כתובת המייל נקלטה בהצלחה