איור// תום אנגלר
את הלם ההבנה שלי לגבי המשקל האמיתי של החגים בהוויה הישראלית חטפתי יום אביבי אחד בתחילת המילניום כשהגעתי לאסוף את בני הבכור מהגן החדש שלו ברמת חן. בגלל שיותמי
אוטיסט והתפתחותו הייתה אז מעוכבת למדי, לא שמעתי ממנו הרבה על החגים. האמת, לא שמעתי ממנו הרבה על שום דבר. הוא אמר בעיקר ”קח“ והתכוון בזה להכול כמעט, תלוי בהקשר ובנסיבות, כשמלאכת הפרשנות מוטלת על בן שיחו. היום, כשהוא כבר גבר צעיר, אני לא מפסיק לשמוע ממנו על החגים. החגים הם אחת האובססיות שלו. לעתים מתקבל הרושם שהוא חי מחג לחג. בישראל זה כמו לחיות מיום ליום. הדבר הראשון שישאל אתכם כשתפגשו אותו, גם ביוני, זה לְמה אתם מתכננים להתחפש בפורים. יש כל מיני אוטיסטים, ויותמי ממש לא אחד מאלה שמצטנפים בפינה, קטטוניים, וחוזרים בלופ על איזו תנועה חסרת פשר; מה שהוא מכנה, ”אלה שקשה להם ולא מדברים“. הוא ועוד איך מדבר, לעתים יותר מדי, ואם יש משהו שהוא אוהב לדבר עליו זה החגים.
רוצים לקרוא עוד מטורו של רוגל אלפר? הירשמו לקבלת מגזין חינם
