"אני בטקס פרסי האקדמיה – המוכר יותר בשם 'טקס נבחרי האנשים הלבנים'". כך פתח כריס רוק את נאומו כמנחה טקס האוסקר ה־88, שנערך בפברואר 2016. כבר מרגע הכרזת המועמדים היה ברור שרוק לא יתעלם מהנושא שעורר סערה בהוליווד: אין מועמדים שחורים. הסיקורים ברשת על הנושא לוו בתגית OscarSoWhite#, אוסקר כל כך לבן, וכל מי שמחשיב את עצמו שחור שחרר הצהרה זועמת נגד בחירות האקדמיה. בנאום הפתיחה נגע הקומיקאי השחור בנושא הבוער בעזרת בדיחות שכללו בתוכן אמת כואבת על מצב השחורים בהוליווד, ובכלל בארה"ב.
רוק תהה איך זה שבשנות ה־60 לא מחו על כך שאין מועמדים שחורים בטקס הכי חשוב של תעשיית הקולנוע, והסביר זאת בטענה הפרובוקטיבית ש"אז היו לנו דברים אמיתיים למחות נגדם. היינו עסוקים מדי בלהיאנס ולעבור לינצ'ים מכדי להתעניין מי זכה בפרס הצלם הטוב ביותר". רוק אף העז להגיד, במעוז הכי נצפה של הוליווד האליטיסטית – "כן, הוליווד גזענית".
האם כריס רוק צדק או שהוא רק נשא נאום מתבקש שנועד לנקות את ייסורי המצפון הלבנים של אמריקה? בחמש השנים האחרונות, מתוך 80 מועמדים בקטגוריות המשחק השונות של האוסקר, היו רק תשעה שחקנים לא לבנים. מאז טקס האוסקר הראשון, שנערך ב־1929, רק 6.4% מכלל 1,668 השחקנים המועמדים היו לא לבנים. האלי ברי היא השחקנית השחורה היחידה שזכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר, ורק ארבעה גברים שחורים זכו בפרס השחקן הטוב ביותר מאז ומעולם. הוליווד, את לא נראית טוב.
שוקולד למען שחורים
ההטיה ההוליוודית נגד שחורים מתחילה עוד הרבה לפני הטקס הלבן של 2016, בראשית ימי הצילום בפילם – שהצליח ללכוד בצורה טובה בעיקר את פניהם של האנשים הלבנים.
מבוא לצילום על רגל אחת: פילם הוא סרט פלסטיק דק, המכוסה בשכבות של כימיקלים רגישים לאור. ברגע הצילום נחשפים הכימיקלים לאור. על הסרט נוצר דימוי שכמעט אינו נראה לעין, עד פיתוח הסרט. הסרט מפותח כנגטיב – המקום בו פגע הכי הרבה אור ונצרב על הפילם כמואר ביותר יפותח ככהה על התמונה הסופית. הילדים שלכם כבר לא יכירו את הרעיון הפרוע הזה של פיתוח תמונה, אבל גם המצלמות הדיגיטליות של היום פועלות בדרך דומה של גיבוש אובייקט לפי חשיפת האור.
כשהצילום הצבעוני נכנס לתמונה, אי שם בתחילת המאה שעברה, כימיקלים שונים נועדו לזהות קרני אור באורך שונה, וכך ליצור תמונה צבעונית. היחס בין הצבעים השונים בתמונה נקבע בחלקו לפי ריכוז הכימיקלים על גבי סרט הצילום עצמו, ובחלקו בתהליך הפיתוח. יצרני הפילם ומעבדות הפיתוח ראו לנגד עיניהם שוק לקוחות לבן – וכך ראו גם את אובייקט הצילום שלהם.
מעבדות הפיתוח קיבלו מיצרני סרטי הצילום כרטיסיות לאיזון הצבעים, שזכו לשם "כרטיסי שירלי", על שם הנערה הראשונה שהופיעה על אותם כרטיסים. רובם המכריע הציג נשים לבנות לבושות בבגדים לבנים על רקע בהיר. אם שירלי נראתה טוב באותו יום – עובדי המעבדה ידעו שעשו את עבודתם בצורה מוצלחת. היא הייתה דמות המודל לפיו פותחו סרטי הפילם, בתמונות ובקולנוע. ומה קרה אם רציתם לצלם תמונה של שירלי לבנבנה יושבת ליד ילד אפרו־אמריקאי? הוא היה כמעט בלתי נראה, פרט לשיניו ולחלק הלבן של העין.
יוצרי הקולנוע הכירו את הבעייתיות בצילום שחורים, שלא חלפה עם השנים. ב־1977 הוזמן הבמאי ז'אן לוק גודאר לצלם במוזמביק, שם סירב להשתמש בסרט הצילום הפופולרי ביותר באותה התקופה, של חברת קודאק, ואף כינה אותו "גזעני". באותה שנה הפסיקה חברת פולארויד את פעילותה בדרום אפריקה – שבע שנים אחרי שכימאית צעירה בחברה בשם קרולין האנטר חשפה כי החברה נגועה בגזענות ותומכת באפרטהייד. המחאה לא איחרה לבוא, והחברה עזבה את המדינה.
אבל באמריקה כמו באמריקה, השינוי הגיע רק כשהכסף הגדול איים ללכת, ולא היה לזה שום קשר לשחורים או למחאה אפרו־אמריקאית. כששניים מהלקוחות הגדולים של קודאק, יצרנית רהיטי עץ וחברת ממתקים, החלו להתלונן שמוצרי העץ והשוקולד שלהם פשוט לא מצטלמים יפה, הבינו בקודאק שהם צריכים לפתח סרט קצת יותר ידידותי לצד הכהה של פלטת הצבעים. עברו כמעט 20 שנה, עד שב־1995 שחררה קודאק כרטיסייה לאיזון צבעים שכללה גם נשים אסייתיות ואפריקאיות. ובכל זאת, עד היום נאלצים יוצרי קולנוע וצלמים להשתמש בטכניקות מתוחכמות כדי לצלם שחקנים שחורים. הצלם דניאל פטרסון, שצילם ב־2013 את סרטו של ספייק לי 'הדם המתוק של ישו', סיפר ל'וושינגטון פוסט' איך נאלץ לעמעם את התאורה על הסט ולהחליף את הנורות בחדר כדי להגיע לרמת צילום מוצלחת.
מישו לרוץ איתו
על נקודת פתיחה נוספת ששיחקה לרעת האפרו־אמריקאים בהוליווד מצביעה ד"ר איבון קוזלובסקי־גולן, ראשת התכנית לתואר שני בתרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה, שתולה את האשמה בעוד מרכיב שלא היה מצוי בידיים שחורות בשנים הראשונות של הקולנוע – כסף. קולנוע הוא מדיום אמנותי יקר מאוד להפקה, ואנשי ההון הגדול לא הגיעו מהקהילה האפרו־אמריקאית. פרט לכך, מוסיפה קוזלובסקי־גולן, "לשחורים אסור היה להיכנס לבתי הקולנוע של לבנים במשך הרבה שנים. אפילו בשנות ה־60, כשסמי דיוויס ג'וניור הפך לכוכב גדול ולחבר של פרנק סינטרה וג'יימס דין – עדיין היו מכניסים אותו מהכניסה האחורית". אז אין כסף, ואין קהל – לא בדיוק המסלול שמבטיח ייצוג קולנועי על המסכים.
מי שבכל זאת בלט על רקע התעשייה הלבנה בשנות ה־20 הוא אוסקר מישו (Micheaux), שנחשב ליוצר הסרטים האפרו־אמריקאי הראשון בהיסטוריה. "מישו יצר סרטים שחורים שבהם שיחקו שחורים, והנרטיב בהם היה של אנשים שחורים", מספרת קוזלובסקי־גולן. "רבים מהם היו סרטי מחאה, עוד בתקופת הסרט האילם".
סרטיו של מישו לא הוקרנו בבתי הקולנוע, והוצגו בעיקר בכנסיות, כשמישו עובר מקהילה לקהילה ומציג את הסרטים שהציגו את עוולות הלבנים נגד השחורים. הסרטים האלה סללו את הדרך לז'אנר של תעשיית הקולנוע השחורה שכונה "בלאקספלויטיישן" (סרטי ניצול), היכן שגיבורים שחורים משכונות עוני הצליחו להתגבר על השוטרים הלבנים המושחתים. נרטיב של שחור נגד לבן – שכוון בעיקר לקהל שחור, והיה נפוץ עד סוף שנות ה־70. אותו נרטיב שלט בסרטי הקולנוע השחורים כמעט עד המהפך של ביל קוסבי בשנות ה־80. אותו קוסבי שעד השנה האחרונה היה סמל של שינוי בתפיסה האמריקאית את השחורים, לפני שהפך שם נרדף לתקיפות מיניות.
עשור לבן במיוחד חלף מאז שהוענק לראשונה פרס האוסקר ועד שהוא הגיע לידיו השחורות של שחקן – ולא סתם, אלא בתפקיד שזכור עד היום: מאמי, המשרתת האהובה מ'חלף עם הרוח', בגילומה של האטי מקדניאל, שזכתה בקטגוריית שחקנית המשנה הטובה ביותר (1939). האטי, הבת הקטנה מתוך 13 ילדים במשפחת עבדים לשעבר, פרצה דרך כשהפכה לאישה השחורה הראשונה שהושמעה ברדיו בארה"ב. אבל מבט ברשימת התפקידים שגילמה מוכיח כמה לא מגוונות היו האפשרויות שעמדו באותן שנים בפני שחקנים ושחקניות שחורים. מקדניאל שיחקה משרתת ב'חלף עם הרוח', וגם בתכניות רדיו, ובסרטים שעשתה אחרי שזכתה אוסקר, ועל הבמה. היא התאימה בדיוק לסטריאוטיפ ה"מאמי" הנפוץ של גברת שחורה, עבת בשר, גדולת שדיים וטובת לב, שדואגת למשפחה הלבנה כאילו הייתה שלה, או במילים פשוטות: דמות שהלבנים אוהבים לאהוב.
גם היום, לפי חלק מהתיאוריות, לא השתנה הרבה מהדימויים של השנים ההן. הסטריאוטיפים אולי התפתחו ונעשו מתוחכמים יותר – אבל הם לא עזבו אותנו. במידה מסוימת ניתן לומר שיש שני סוגים של שחורים בטלוויזיה: אלה שנראים כמו קריקטורות – תמיד עם גרוב, הומור וחוכמת חיים; או אלה שהם לבנים בעור שחור. אם יש דרך ביניים – היא עדיין לא נסללה.
לבנים ללא מעצורים
בואו נעזוב רגע את הפוליטיקלי קורקט שחייב לאפיין כתבה כזו. בטוח ניהלתם מתישהו שיחה שבה ניסיתם להיזכר ב"סרט עם השחור ההוא". אם שותפכם לשיחה לא קלע בניחוש הראשון, אז מקסימום תוך שלושה שחקנים תצליחו להגיע לאותו שחור מדובר. בכל תקופה נתונה יש מספר קטן מאוד של שחקנים שחורים שממלאים את המשבצת. השחקן השחור הצעיר, השחקן השחור הוותיק, זה שמשחק בסרטי דרמה, והקומיקאי. מורגן פרימן, וויל סמית, דנזל וושינגטון וג'יימי פוקס. תוסיפו את אדי מרפי ועוד שורה של סטנדאפיסטים אמריקאים, תחום שבו מותר להיות שחור, ואתם מגיעים אולי לעשרה שמות בולטים שזוכים לתפקידים. תפקיד ראשי? אולי אחד משמעותי בשנה.
אודי זומר, מרצה בכיר בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, חבר האקדמיה הישראלית הצעירה, רואה בחסרונם של השחורים בקולנוע עוד נדבך בחייה של הקהילה האפרו־אמריקאית. "משחקני קולנוע, דרך רופאי שיניים או עורכי דין, הסיכוי של אדם שחור לקבל עבודה הוא קטן בהרבה מזה של אדם לבן – גם אם יש להם בדיוק את אותם קורות חיים, ובפער אדיר". גם כריס רוק דיבר על כך בנאום שלו, "אנחנו רוצים לקבל את אותן ההזדמנויות ששחקנים לבנים מקבלים – ולא רק פעם אחת".
ד"ר קוזלובסקי־גולן מחדדת את עניין קורות החיים בכל הנוגע לתעסוקה בהוליווד עצמה. "אין מספיק מועמדים שחורים לטקס פרסי האוסקר כי אין מספיק אנשים שחורים בצמרת התעשייה ההוליוודית. אין מספיק תסריטאים שחורים, אין מספיק מפיקים שחורים – התעשייה ההוליוודית היא תעשייה לבנה". אותם הדברים נכונים גם לגבי האקדמיה לקולנוע: 2% בלבד מכלל המצביעים בטקס האוסקר הם שחורים, ומתוך 450 חברי ההנהלה של האקדמיה 96% הם לבנים (רובם המוחלט, אגב – 87% – גברים). גם היספנים ואסייתים, קהילות גדולות מאוד בארה"ב, לא זוכות כמעט לייצוג. "הוליווד גזענית – אבל היא גזענית לכולם", היא מבהירה.
אבל רגע, אמנם בטקס פרסי האוסקר האחרון לא היה אף מועמד שחור – אבל אי אפשר לשכוח את הטקס מלפני שנתיים, בו זכה '12 שנים של עבדות', שחוזר לתקופה הבלתי נסלחת של אמצע המאה ה־19, בפרס הסרט הטוב ביותר. באותה שנה קיבלנו גם את 'המשרת', שעסק במשרת שחור בבית הלבן ובעוד זווית למאבק השחור בארה"ב. ואי אפשר לשכוח את 'ג'אנגו ללא מעצורים', בו העז קוונטין טרנטינו הלבן לגעת בנושא העבדות הנפיץ, 'לינקולן' של סטיבן ספילברג ו'מנדלה – הדרך הארוכה אל החופש' של ג'סטין צ'דוויק, שגולל את סיפור חייו של המנהיג הדרום אפריקאי. הבמאים הכי חשובים בעולם עסקו בנושא הרגיש כל כך – והצליחו להעלות אותו למודעות ולסדר היום. אז מה אם לקח להם 150 שנה לעשות את זה?
אבל במאי לבן, כמו למשל טרנטינו, שעוסק בנושא שחור – זה לא משהו שיכול לעבור היום בשקט וללא ביקורת. ספייק לי, אולי יוצר הקולנוע השחור המזוהה ביותר עם המאבק האפרו־אמריקאי, בהחלט לא התכוון לוותר לו, ואף החרים את 'ג'אנגו ללא מעצורים'. "זו פגיעה בכבודם של אבות אבותיי לצפות בסרט הזה", אמר לי בראיון למגזין 'Vibe'; "קוונטין התאהב במילה 'ניגר'", אמר בראיון למגזין 'וראייטי' בהתייחסו לסרט ישן יותר של טרנטינו, 'ג'קי בראון', "ואני רוצה שהוא ידע שלא כל האפרו־אמריקאים חושבים שהמילה הזאת היא טרנדית ומגניבה".
אז ספייק לי לא צפה ב'ג'אנגו ללא מעצורים', אבל הקהל האפרו־אמריקאי בהחלט כן. לפי 'הוליווד ריפורטר', 40% מכלל צופי שבוע הפתיחה של הסרט בארה"ב היו שחורים שיצאו לצפות בג'יימי פוקס ובקרי וושינגטון. לשם הבנת הנתונים – חלקם באוכלוסייה האמריקאית עומד על 12.2%, נכון לשנת 2010.
אותם 12.2% הם יותר מ־37 מיליון בני אדם. אם מצרפים גם את בני המיעוטים האחרים, אנחנו עומדים כבר על 36.3% מאזרחי ארה"ב שאינם לבנים. זומר מדבר על הערכות לפיהן עד אמצע המאה תפסיק ארה"ב להיות מדינה לבנה. "היית מצפה שבמדינה כזאת, שהיא כל כך מגוונת, ללבנים לא תהיה יותר דומיננטיות תרבותית – אבל הדברים עדיין אינם מתארגנים לכדי איזון כזה".
באג ושמו שונדה
באותו זמן, על המסך הקטן, שהפך בשנים האחרונות לחשוב יותר מהמסך הגדול, לא תמצאו כמעט סדרה שאין בה ייצוג שחור. עוד נבדוק מיהו אותו שחור ומה הוא בדיוק מייצג – אבל דמות בעלת עור כהה תמיד תהיה. לא משנה אם אנחנו מדברים על 'פאוור ריינג'רס' או על 'האנטומיה של גריי'.
מחקר שנערך ב־2013 באוניברסיטת קליפורניה (UCLA) חשף כי צופי הטלוויזיה מעדיפים סדרות שיש בהן קאסט שחקנים שמערבב כמה קבוצות אתניות. בניתוח של יותר מאלף סדרות טלוויזיה ששודרו ב־67 ערוצים בשנים 2011-12, מצאו החוקרים כי סדרות שהכותבים והשחקנים בהן היו רק לבנים, הביאו פחות צופים למסך. "ברור שאנשים צופים בסדרות שמשקפות את המציאות ואת החוויות שלהם", הסביר דרנל האנט, פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה ועורך המחקר.
האם זה ההסבר הציני לגל הסדרות העולה בשנים האחרונות שאחת הדמויות המרכזיות בהן היא שחורה? האם זה ההסבר להצלחת האימפריה של יוצרת הסדרות שונדה ריימס?
ריימס, גיבורת התרבות של כל חובב קיטש טלוויזיוני משובח, פיצחה את הקוד להצלחה מטאורית בעולם הטלוויזיה. התסריטאית והמפיקה בת ה־46 הביאה לעולם את 'האנטומיה של גריי', 'סקנדל', 'מרפאה פרטית', 'מדריך לרוצח' והסדרה החדשה – 'תופסת'. הסדרות שלה נעות סביב עולם מקצועי, אבל תמיד יכללו כמה דמויות שחורות בולטות שברור כי נולדו מתוך אותו פס ייצור, ובייחוד אלה הנשיות. המנתחת מירנדה ביילי, מומחית הפוריות נעמי בנט, הפרופסור למשפט אנאליס קיטינג ועורכת הדין פותרת הבעיות אוליביה פופ – הן קצת אותו בן אדם בארבע דמויות שונות. מבקרת הטלוויזיה של ה'ניו יורק טיימס', אלסנדה סטנלי, קראה להן "קריקטורות של האישה השחורה הזועמת" – וזכתה למבול של תגובות־נגד מריימס וחבריה.
ריימס הצליחה להביא למסך גיבורות שחורות, בסדרות שמרבית הקאסט שלהן לבן. זה כבר לא 'הנסיך המדליק מבל אייר' שהגיבור הראשי בה הוא שחור, כמו גם כל שאר השחקנים. אפילו 'על טעם ועל ריח', שגוללה את סיפור משפחת דראמונד, כללה בתפקיד הראשי את אב המשפחה שגולם על ידי השחקן הלבן קונרד ביין. גם ב'המופע של קליבלנד', תכנית הבת של סדרת האנימציה 'איש משפחה', קליבלנד הפך מדמות שחורה בעולם של לבנים לעוד דמות שחורה בעולם של שחורים. חלק ממבקריה של הסדרה טענו שהיא גרסת הסטריאוטיפ השחור ל'איש משפחה'.
זועמת או לא זועמת, הדמויות הראשיות של שונדה ריימס, במיוחד ב'סקנדל' וב'המדריך לרוצח', הן לכאורה מהפכה של ממש שדורשת להסיר את הכובע בפני אחת מיוצרות הטלוויזיה הגדולות של התקופה. יש רק בעיה אחת עם אותן דמויות שחורות שריימס מציבה בקדמת המצלמה – הן לא כל כך שחורות. זה לא ספוילר לגלות שאת קרי וושינגטון, השחקנית שמגלמת את אוליביה פופ ב'סקנדל', כמעט לא תתפסו בלי שיער חלק לחלוטין. והרי ידוע שיותר משהוליווד מפחדת משחורים ומנשים – היא מפחדת מתלתלים. תעיד על כך גם השחקנית הלבנה והמתולתלת ג'וליאנה מרגוליס ('האישה הטובה'), שנאלצת לחבוש פאה כעורה של שיער חלק.
את הדמויות הראשיות של ריימס נראה בשיער מתולתל, אופייני לגברות שחורות, רק כשהן יהיו בשעת צרה. זה סימן למצוקה נוראית, לאובדן השגרה והסדר, לקטסטרופה. ואם נמשיך בגברת פופ כמשל לכלל הדמויות של ריימס על המסך – היא תמיד תהיה לבושה במיטב האופנה המגוהצת, ואפילו כשהיא תנהל רומן עם נשיא ארה"ב הלבן והרפובליקני, הצבע מעולם לא יהיה חשוב לעלילה. אולי רק בפרק אחד, רק כדי לסמן וי ולציין ששמנו לב שהיא שחורה. כמו מירנדה ביילי ב'האנטומיה של גריי', גם היא משכילה ואמידה, ונראה שעל המאבק האפרו־אמריקאי היא אולי קראה בעיתון פעם, או שמעה עליו באחד מהקורסים באוניברסיטת היוקרה בה היא למדה.
אבקת השחרה
במקביל לניסיונות "להלבין את השחורים", ניתן לראות בשנים האחרונות גם תופעה שמנסה "להשחיר את הלבנים". סרטים כמו 'אנני' ו'קרטה קיד', שאנו זוכרים את גרסתם המקורית בכיכוב ילדים לבנבנים, קיבלו רימייק שחור. את 'אנני', שכל מי שעוצם עיניים יכול לדמיין אותה ג'ינג'ית וחיוורת, גילמה קוונז'נה ווליס (השחקנית הצעירה ביותר שהועמדה בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר, על תפקידה ב'חיות הדרום הפראי'). בסרט המקורי מ־1982 שיחק רק שחור אחד, בתפקיד המשרת. בגרסה שהפיקו וויל סמית וג'יי זי ב־2014 היה זה ג'יימי פוקס שנכנס לנעליו של האיש המושיע את אנני. בתפקיד האישה הרעה: קמרון דיאז. ב־2010 הפך ג'יידן סמית, הבן של, לתלמידו של ג'קי צ'אן בגרסה המחודשת ל'קרטה קיד'.
גולשים שמרנים בטוויטר מחו על הליהוקים המפתיעים. ציוצים כמו "ללהק אנני שחורה זה כמו ללהק מרטין לות'ר קינג לבן" או "מה הלאה – שלגיה שחורה?" הצליחו להרגיז לא מעט כותבי דעות בעיתונים אמריקאיים, וגם את ג'יימי פוקס: "אנשים ברשת מחפשים על מה לדבר, אבל אנשים ברחוב רוצים לראות את הסרט – הם רוצים לקחת את הילדים שלהם ליום כיף משפחתי".
אסור לשכוח שמכאן לא תמיד רואים את מה שיש שם. גם היום קיימת בארה"ב תעשיית סרטים שלמה שמבוססת על הקהל השחור, על שחקנים שחורים ועל נרטיב שחור. על מסכי הקולנוע בארץ לעולם לא תיתקלו בסרטים האלה, ולפעמים תוכלו לצפות באיזו קומדיה מהז'אנר באחד מערוצי הסרטים הנידחים. אחד השחקנים הבולטים בז'אנר הוא קווין הארט, כוכב קומדיות שמוכר לנו רק מסרטים כמו 'שושבין להשכרה' ו'נראה אותך אסיר', שחוץ משמות מחרידים – הם מאופיינים בקאסט לבן ברובו. הסרטים היותר שחורים בז'אנר מיועדים בעיקר לקהל הפנים־אמריקאי, וכמעט לא חודרים לעולם שבחוץ.
העין הישראלית גם לא תבחין בשורשים ההיסטוריים של הסטריאוטיפים. אם אנחנו חשים אי־נוחות כשאנחנו צופים בסרט כמו 'נורביט' בכיכובו של אדי מרפי, זה בגלל שהוא ממש גרוע, לא בגלל שאנחנו זוכרים את מופעי הבידור האמריקאיים שזכו לכינוי 'מופעי מינסטרל' והציגו שחקנים לבנים באיפור שחור שגילמו דמויות שחורות נלעגות, טיפשות ומעליבות. בשלב מסוים התחילו גם שחקנים שחורים לעלות על הבמות, בהזדמנות הראשונה שניתנה להם להוכיח את כישרונם. הייתה זו גם פריצת דרך שחורה, וגם העלבה פרועה נגד הקהילה – בעת ובעונה אחת. שאריות לאותם סטריאוטיפים עדיין מהדהדות בהרבה מהקומדיות היום. אבל כמו שכולנו גדלנו על השיר 'כושי קטן הלך לגן', בלי לדעת שאנחנו עושים חטא גדול, כך גם בהרבה מהסטריאוטיפים שנדבקים לדמויות שחורות בתרבות האמריקאית הקהל הזר לא מבחין.
אז מיהו אותו אפרו־אמריקאי ממוצע שלא מופיע על המסך שלנו? הרי להגיד שיש ייצוג אחד נכון – זה גזעני כמו להדיר שחורים באופן כללי מהמסך. לפי מפקד האוכלוסין האמריקאי שפורסם ב־2014, 29% מהילדים האפרו־אמריקאים חיים רק עם הורה אחד ו־28% מהם חיים עם שני הורים, זאת לעומת כ־61% מהילדים בכלל האוכלוסייה שחיים עם שני הורים נשואים. מספר האפרו־אמריקאים שסיימו תיכון אמנם דומה לממוצע הכללי ועומד על יותר מ־80%, אבל בעוד 29% מהאוכלוסייה הכללית סיימו תואר ראשון, בקרב האוכלוסייה האפרו־אמריקאית מדובר ב־16% בלבד. ממוצע ההכנסות של משפחה שחורה עומד על כ־35 אלף דולר בשנה, לעומת יותר מ־53 אלף דולר בשנה באוכלוסייה הכללית. במציאות, לפי הנתונים האלו, המשפחה האפרו־אמריקאית הממוצעת מפורקת יותר, ענייה יותר ומשכילה פחות. אולי אין "שחור ממוצע" שאפשר להראות בטלוויזיה – אבל די ברור שהשחורים שמובילים את הסדרות היום נראים טיפה לבנים מדי.
אבל לא הכול שחור. "מדובר במדינה שבעבר ראתה בשחורים רק שבר של בן אדם, שקבעה שהם לא בני אדם ולכן לא מגיעות להם זכויות של בני אדם, ובכל זאת הכתירה לנשיא אמריקאי אדם שחור", אומר זומר. ניסיונות התיקון נראים כל העת, אפילו בעובדה שלראשונה נבחרה אישה אפרו־אמריקאית, הארייט טאבמן, פעילה בולטת במאבק למען זכויות השחורים, לעטר את שטר 20 הדולר היוקרתי. מצב הקהילה השתפר לאין ערוך במאה השנים האחרונות, הגבולות הולכים ומיטשטשים, אבל עדיין לא ניתן להיות עיוורי צבעים. "המבנה המשפחתי השחור הוא מפורק", אומר זומר, "ואצל נשים בנות מיעוטים יש יותר ילדים שנולדים מחוץ לנישואים מאשר בתוך מבנה משפחתי". צרפו לכך את העובדה שאחד מכל שלושה גברים שחורים עשוי למצוא את עצמו בבית הכלא בשלב כזה או אחר של חייו, כפי שמפרסם האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים (NAACP) – והמציאות נראית עגומה למדי.
המאבק הבולט ביותר בקהילה כיום מובל על ידי 'Black Lives Matter', תנועת אקטיביזם שמוחה נגד האלימות כלפי האדם השחור, והצליחה לסחוף המונים ברחבי ארה"ב ובעולם ולהעלות ללב לבו של הדיון הציבורי את נושא יחס המשטרה לקהילה האפרו־אמריקאית. בכל סדרה משפטית תמצאו פרק שעוסק בירי באדם שחור ובהשלכות שלו, וגם בקולנוע הנושא הזה נבחן לעומק, וכדוגמה אפשר לציין את היחס לשחורים בסרט זוכה האוסקר משנת 2004, 'התרסקות', שעסק באופן מבלבל בכוונה ביחס בין שחורים ללבנים.
התנועה קמה ב־2013, לאחר זיכוי השוטר ג'ורג' זימרמן שהרג את טרייבון מרטין בפלורידה. הם לקחו חלק חשוב במחאות בפרגוסון, מיזורי, שפרצו בעקבות הירי של דארן ווילסון במייקל בראון, ואחרי התקרית בה נחנק למוות אריק גרנר על ידי שוטרים בניו יורק. היחס המפלה של הרשויות כלפי הקהילה השחורה בא לידי ביטוי בשנים האחרונות בסרטים כמו 'תחנת פרוטווייל', המבוסס על סיפורו של הצעיר השחור אוסקר גרנט שנורה למוות, ו'Straight Outta Compton', שמביא את סיפורו של הרכב ההיפ־הופ NWA ואף היה מועמד לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי; ולא בכדי הפך לנושא מרכזי באג'נדה של המועמדים לבחירות האמריקאיות שיתקיימו בנובמבר.
הקול השחור נדמה כקול דמוקרטי בטוח – עם הערכות של כ־72% מהקהילה שנוטים למחנה הכחול בבחירות האמריקאיות. אבל גם שם לא הכול היה תמיד חלק. "בשנות ה־90 ערך הנשיא דאז ביל קלינטון רפורמה אדירה בעולם אכיפת החוק", מזכיר זומר. "הוא הביא לכליאתם של רבים, והכניס הרבה שוטרים לערים. המאבק השחור טוען שהצעד הזה גרם לתוצאה ההפוכה". בכלא היו נפגשים אלה שנתפסים בעבירות קטנות עם גורמים מסוכנים יותר, מצב שהביא להידרדרות במציאות חייהם של המשפחות השחורות. לא מדובר פה בשיקום עבריינים, כי אם בצעד שדן את הקהילה השחורה להמשך מציאות של פשע ועוני.
בהתחשב במצבה האמיתי של הקהילה – ענייה, לא משכילה ומודרת ממקצועות יוקרתיים – האם המסך אינו פשוט משקף את המציאות? "למה אין אף שחקן שחור ב'הזאב מוול סטריט'? כי אין שחורים בבורסה. אז מה, ידחפו אותם לסרט בכוח?", מחזקת קוזלובסקי־גולן את הטענה, "האם אני יכולה לשחק את מלכת סין? האם ישראלי יכול לשחק את נשיא ארה"ב?". ובכן, הקולנוע עדיין לבן, כי המציאות עדיין לבנה.
מצד שני, עוד הרבה לפני אובמה ראינו שחורים בתפקיד הנשיא האמריקאי, בקולנוע כמו בטלוויזיה, כשהבולט שבהם הוא דיוויד פאלמר בסדרה '24'. היוצרים לא חיכו לאובמה כדי להציג את הנשיא השחור שעשה היסטוריה. ודווקא הקו הזה, שבוחר להבליט את השחור כדמות מופת נערצת, מתחבר היטב למשנתו של הנשיא השחור בכל הנוגע לקהילה ממנה הוא מגיע. "אובמה נקט כמה צעדים חריגים בכל הנוגע להתנהלות שלו מול הקהילה", מסביר זומר. "הפעם הראשונה שבה ראינו זאת הייתה במהלך הקמפיין ב־2008, כשהוא הרחיק את עצמו מהכומר שליווה אותו לאורך הדרך, ג'רמייה רייט, שהוביל קו אנטי־לבן. בשביל אדם שחור בקהילה השחורה – להתרחק מהמנהיגות הדתית זה צעד מרחיק לכת". בהמשך הדרך נשא הסנטור אובמה נאום על חייו כאדם שחור ובו קרא לבני הקהילה האפרו־אמריקאית לקחת אחריות על חייהם. לא עוד האשמת הממסד – היה המסר מצד מי שכמה חודשים אחר כך הפך לאיש החזק בעולם.
קורטוב קשיחות וקמצוץ חנוניות
יש רק תחום אחד שבו התעשייה הלבנה נעלמת בפניה של המהפכה השחורה. קוואמי (איל פרידמן), מוזיקאי ומנהל רדיו 'הקצה', מציע מבט למצעד הבילבורד האמריקאי. בשבוע רנדומלי באפריל האחרון הופיע במקום הראשון אמן שחור. אחריו, בתוך 20 המקומות הראשונים, היו עוד שישה אמנים שחורים. וכמעט כל השאר אימצו לחלוטין את הסגנון המוזיקלי הכהה ועושים פופ שחור לחלוטין. אמנים כמו אריאנה גרנדה, מייגן טריינור ומארק רונסון, שמות לוהטים במצעדים האמריקאיים, הם אולי לבני עור, אבל עושים מוזיקה שהשורשים שלה מאוד ברורים.
קוואמי חוזר לשנות האלפיים, אז התרחש השינוי המשמעותי שהפך את המוזיקה השחורה למיינסטרים השולט. "בעשור ההוא, יותר ויותר אמני פופ לבנים שהתחילו כשיא המיינסטרים, כמו כריסטינה אגילרה, בריטני ספירס וג'סטין טימברלייק, אימצו אלמנטים של היפ־הופ", הוא מזכיר. האחרון הולך בצעדי הירח של מייקל ג'קסון לאורך כל השנים האחרונות. "בפופ – התרבות האפרו־אמריקאית היא ששולטת", מכריז קוואמי.
בשנות ה־90, כשהמילה "ראפ" עוד הייתה לגיטימית, המוזיקה השחורה השולטת הייתה בעיקר של אמנים כמו ד"ר דרה, סנופ דוג ופאף דדי, ששרו על גנגסטרים ועל פשע, ויצרו דמות שנוצצת משרשרות זהב במכנסיים רחבים ולא מפחדת מכלום. היום, מסביר קוואמי, האמנים הולכים עם הזרם – והזרם הפך להרבה יותר גיקי וחנוני, ומשמעותית לפחות אלים.
קחו כדוגמה את דרייק, בן לאם יהודייה ולאב שחור, שהספיק כבר פעמיים לצעוד למקום הראשון במצעד הלהיטים בשירים בהם שיתף פעולה עם ריהאנה, ילידת ברבדוס. "בדרייק יש המון קשיחות, אבל גם המון חנוניות. הוא הולך עם סימני הזמן, ומודע לזה שגיקים משתלטים על העולם, בלי להתכחש לזה", מתאר קוואמי. האם זה הסוד של האמצע שאנחנו מחפשים גם בקולנוע ובטלוויזיה? האם כשקהל היעד שלך הוא בני נוער, קל יותר להימנע מנפילה לסטריאוטיפים?
יש שני כוכבי־על במוזיקה האמריקאית שבכל זאת חייבים לציין. אחת מהם היא היורשת של מדונה כמלכת הפופ הבלתי מעורערת – ביונסה, שבשנים האחרונות, כך טוען קוואמי, מחזירה את האפרו־צנטריות לתמונה: "היא מביאה בחזרה את המאבק הקיים של האפרו־אמריקאים על המקום שלהם בארה"ב". את הצעדים האלה היא עושה בעקבות ראפר מצליח אחר, קנדריק לאמאר, שמביא את הצבע למרכז התמונה בדימוי שלו, במוזיקה שלו ובראיונות שהוא מעניק לתקשורת. "במוזיקה שריהאנה ודרייק עושים אין איום על המיינסטרים האמריקאי – בניגוד לביונסה ולאמאר", מחדד קוואמי. "לא בטוח שהמאזין הלבן חובב הקאנטרי יוכל לעכל את התהליכים שעוברים שני האמנים השחורים האלה, שמחזירים את ההיפ־הופ למקום של תרבות־נגד שממנו הוא התחיל".
אבל החיבה האמריקאית למוזיקה שלא מבדילה בין לבן לשחור ממש לא מתחילה ב־2016 ואפילו לא בשנות ה־90. מייקל ג'קסון, מרווין גיי, סטיבי וונדר ופרינס הם אבות המוזיקה הפופולרית האהובה, ואף אחד לא חושב עליהם כעל דמויות סטריאוטיפיות. לכל אחד מהם יש אופי משלו, עומק מוזיקלי משלו ורוחב יריעה שונה. זה כנראה עוד אישוש לטענה שאם היו עוד יוצרים שחורים בתעשיית הטלוויזיה והקולנוע, היו יותר שחורים גם על המסך.
כשתוהים מה העתיד של האפרו־אמריקאים בתוך תעשיית הבידור האמריקאית צריך להזכיר שני תהליכים שמתרחשים במדינה ועשויים להשפיע ישירות על האזרחים, ואולי כתוצאה מכך גם על האמנות. הראשון התחיל כבר ב־2003, כשבית המשפט העליון החליט שאפליה מתקנת היא אינה חוקתית, אלא במקרים מיוחדים. לפני שלוש שנים בוטל גם סעיף בחוק האמריקאי שמגן על מיעוטים בחוק זכויות ההצבעה. החוק המקורי, שנחקק ב־1965, אסר על עריכת מבחני קרוא וכתוב למצביעים בבחירות, שבגינם נמנעה ההצבעה משחורים במדינות רבות. ארה"ב משחררת את האפליה המתקנת, ונדמה שהיא נותנת לאזרח הבודד להילחם בשביל עצמו.
התופעה השנייה המפתיעה היא דונלד טראמפ, שמאיים לחסל את מושג הפוליטיקלי קורקט, המלא בכוונות טובות מחד, ומאידך לא נותן את החופש לדבר על נושאי גזע כפי שהם. לפני חצי שנה לא היינו מדמיינים שהמועמד הרפובליקני יזכה להצלחה כל כך דרמטית במרוץ לבית הלבן, ופתאום הרעיון שהוא עשוי להשתלט על החדר הסגלגל מתחיל לקבל פנים ממשיות. האם המיאוס של העם האמריקאי מהנימוס ומההליכה סביב האמת יגרום גם לסרטים לעסוק אחרת בכל נושאי הגזע? האם סוף־סוף ניחשף למציאות כפי שהיא, ולא דרך פילטרים שמסננים את האלימות, את המילים הקשות ואת החיים ברחוב השחור?
קשה לספק קבוצות שנלחמות על הזכויות שלהן, לפעמים בצדק ולפעמים מתוך רגישות יתר. "רגשי הנחיתות של השחורים הם כל כך מושרשים וכל כך רגשיים, ולמרות שהם צודקים בהרבה מובנים, לעתים הם לא סובייקטיביים", מנתחת קוזלובסקי־גולן. כדוגמה, היא מספרת על חילופי דברים שהייתה עדה להם בכנס בדרום אפריקה שבו מחתה פרופסורית אמריקאית נגד סרטו של סטיבן ספילברג 'אמיסטד' (1997). "היא אמרה שהסרט הוא בושה וחרפה, כי הוא משתמש בדימוי הגוף של האדם השחור בצורה פוגענית ונצלנית. מולה עלה אדם מגאנה שגם השתתף בכנס, וטען שהיא באמריקה יכולה להרשות לעצמה לבקר את סטיבן ספילברג, אבל הוא דווקא גאה בדרך שבה הוא מיוצג בסרט".
ואולי כל המחאה על הצגת השחורים בתרבות היא התפתחות של מאבק שמשנה את צורתו. הקהילה השחורה שהצליחה להכתיר נשיא שחור יכולה להתפנות גם לנושאים קלילים יותר, כפי שציין כריס רוק בטקס האוסקר. ייתכן גם שלעולם לא נגיע למצב שבו מיעוט מוחלש יסכים עם הדרך בה הוא משתקף לעיניים אחרות, אבל בעוד שלדמות הלבנה על הקולנוע יש קשת מגוונת של דמויות לגלם, לאדם השחור, גם ב־2016, עדיין יש טווח מאוד מצומצם של תפקידים לגלם – על המסך, ומחוצה לו.
–
- תיירות סדרתית // אם צופים מגיעים למקומות נפלאים // מאת רותה קופפר
- פלאי קלעים // סדרות אחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה // מאת רותה קופפר
