fbpx

הדבר הטוב שמירי רגב עושה לתרבות // שי גולדן

0

הרבה אנשים נזדעקו והזדעזעו כשמירי רגב מונתה לשרת התרבות והספורט. אחרי הכול, גרסו הכול, יש גבול לכל תעלול. יש סוף לכמות הבדיחות שנתניהו מסוגל לספר על חשבוננו. גברי בנאי, אדם בעל זכויות בתרבות הישראלית, כינה אותה "בהמה" והתפלא כיצד עוטרה בדרגות תת־אלוף. עודד קוטלר רמז שכל מצביעי הליכוד הם בהמות וגרס שרגב היא ז'דאנוביסטית ישראלית, כלומר: סותמת פיות וכו'.

אני לא סבור כך. אני סבור שמירי רגב היא אחד הדברים הטובים שקרו לתרבות הישראלית בשנים האחרונות. ולא בגלל שאני חושב שאדם שנכנס לתפקידו כשר התרבות מתנאה באי־היכרותו את צ'כוב ומעודד את הבורות כאידיאולוגיה. תרבות היא עניין מעודן, שנשען על היסטוריה, על מסורת וחשוב מכל: על חופש מוחלט של יצירה. אין דבר כזה 99 אחוזי חופש בתרבות (או בעיתונות). או שיש חופש יצירה וביטוי, או שאין.

אבל צריכים לזכור ולהזכיר: מירי רגב מסוגלת להשפיע ממשרדה רק על דבר אחד, בגדול: לאן הולכים תקציבים ממשלתיים למוסדות תרבות. אין בכוחה להשפיע על מה אנשים כותבים, מלחינים, מציירים או שרים. היא מסוגלת לממן תיאטרון כזה ולחנוק מוסד תרבות אחר – מכל סיבה שתבחר – אבל היא לא מסוגלת למנוע ממחזאי לכתוב, ממשורר לשורר ומאמן ליצור. את זה היה אפשר לעשות ברוסיה של סטאלין וז'דאנוב, אבל גם שם פעל אחד, מיכאיל בולגקוב, וכתב את הספרות הרוסית הכי טובה מאז טולסטוי וצ'כוב. כי אפשר למנוע מאדם את זכויותיו, את מעמדו ואת הבמה, אבל אי אפשר למנוע ממנו לנשום ולהרגיש ולחשוב ולכתוב, ואפילו לפרסם, גם אם במחתרת.

זה כוחה של יצירה וזה כוחה של תרבות; שהיא אינה כפופה לממסד ואינה תלויה בו ובגדול מצפצפת וצריכה לצפצף על כל מה שהממסד אומר, כי תפקידה להיות רוח ולא דגל, נשמה ולא גוף.

אז כמו שאמר מאיר ויזלטיר בראיון שהעניק לי בתכניתי 'הערב': "אדרבה, שתלך מירי רגב ותיתן מלגות לכל החיים ליוצרים מזרחים או פריפריאלים או כאלה שהצביעו ליכוד. האם הכסף יהפוך אותם לכותבים חשובים? האם המלגה תגרום להם ליצור יצירות יותר טובות? זה הבל. לאורך כל השנים, האמנים הכי גדולים פעלו הרחק מהממסד, חלקם חיו בעוני מחפיר. הכסף של המדינה אינו תנאי לקיומה של תרבות. ואם הכסף של המדינה הוא תנאי לקיומה של תרבות ישראלית – אז אין תרבות בישראל". זה ציטוט חופשי, כמובן, אבל רוח הדברים ברורה וצודקת: הקיביצעריות של התיאטראות ויוצרי הקולנוע ועוד אינספור מוסדות תרבות קטנים, שזקוקים לאגורה של הפטרון כדי להתקיים, אינה מבטיחה יצירה טובה, אלא רק דבר אחד: יצירה. וצריך להבדיל בין יצירה לשם היצירה לבין יצירה טובה. והנקודה של ויזלטיר היא שמירי רגב אינה מסוגלת להשפיע על הדבר היחיד שהוא חשוב בתרבות: טיב היצירה. ומכאן: אין לה כל השפעה על התרבות בישראל.

ועדיין, יש לה השפעה. יש לה השפעה על טלטול וניעור וערבוב ההגמוניה ששולטת בתרבות בישראל. אין מה לומר, בסופו של יום היא צודקת: אותה חבורה של מנהלי תיאטראות ומוסדות תרבות יושבת על השיבר האמנותי של התיאטרון, הקולנוע, המחול, האופרה, האמנות הפלסטית, כבר הרבה יותר מדי שנים. הם יושבים על הכיסאות שלהם שניים ושלושה עשורים ומנהלים חוג סגור של טעם אמנותי ושל יוצאים ובאים בשערי התרבות הישראלית. שומרי סף שמחזיקים במפתח שלושה עשורים הם סימן להתנוונות תרבותית ולא לשמירה על היררכיה ולנאמנות לקאנון. בעצם, אולי כן נאמנות לקאנון. והקאנון, בתרבות, דורש בחינה מחדש ועיון וערעור ובעיטה בביצים, ואם אותו שומר סף יושב כמנהל אמנותי או כאוצר, זה פשוט לא יכול לקרות, מוכשרים ומבריקים ככל שיהיו האנשים האלה. את ההגמוניה הזאת באה מירי רגב לטלטל. וההגמוניה, כדרכה של הגמוניה, לא אוהבת שמזיזים לה את הגבינה השמנה מהצלחת, בטח לא אישה שמתנאה בכך שלא קראה צ'כוב מעולם.

חבל, אגב, שרגב לא קראה צ'כוב, אבל כמו שאמר לי גיל קופטש, באותה כתבה שהכנתי: "לא רוצה יותר צ'כוב וסטרינדברג ואיבסן וכו' בתיאטרון ישראלי שממומן על ידי המדינה. אני רוצה תיאטרון מקורי, שכתבו יוצרים ישראלים. את זה צריכה המדינה לעודד ולא עוד סיבוב בגן הדובדבנים של צ'כוב". והוא צודק. ברור שחשוב להעלות אחת לזמן מה את 'המלט' – ורק בשלוש השנים האחרונות העלו אותו גם הקאמרי (עמרי ניצן) וגם הבימה (מאור זגורי). ברור שחשובה האינטרפרטציה של ניצן וזגורי לשייקספיר. אני כותב זאת ללא שמץ ציניות. אבל חשוב יותר שהבימה והקאמרי יממנו את המחזה הבא של יוצר ישראלי שקבור כל חייו בתיאטרון פרינג', פשוט כי שומרי הסף לא מוכנים לאפשר לו כניסה למתחם.

עכשיו, שיהיה ברור: צריך שומרי סף. וצריך שהם יהיו אליטיסטים מאוד וביקורתיים מאוד בבחירות שלהם. אין מקום בתרבות לבינוניות. יש לנו מספיק מזה בכל תחומי החיים כאן במדינה. אבל, המקום בו המדינה מתקצבת תרבות הוא גם המקום בו זכותה לבקש שימת דגשים: יותר יוצרים מהפריפריה, יותר יצירה של יוצרים שמודרים דרך קבע מהקאנון (מזרחים, נשים, חרדים, ערבים וגו'). זו לא רק זכותה של המדינה לתבוע, זו גם חובתה. כי אם המדינה לא תתבע מהקאנון להפסיק להתנהג כמו מועדון סגור היא תחטא לתרבות, כי אין דבר נורא יותר לתרבות מקאנון מדושן עונג שכבר 30 שנה מסרב לבחון את עצמו מחדש ונאחז באיבסן, ארתור מילר וגאון תורן מצ'כיה. אם מישהו רוצה לתת אפשרות לגאונות ישראלית לפרוץ, הרי שהדרך היחידה לעשות זאת היא לאפשר לכמה שיותר ישראלים חיים (ואני מצטער, אבל צ'כוב אינו ישראלי ואינו בין החיים) אפשרות להציג וליצור, ולהעלות את האמנות שלהם על הבמה. וכאן, בדיוק, תפקידה של בעלת הממון, המדינה, להתערב. אז אין לי בעיה עם הדרישה של מירי רגב מהקאנון להתאמץ בשביל יצירה אחרת, פריפריאלית, מזרחית וכו', כי זה תפקידה של המדינה ומירי רגב מבינה אותו נכון כאן.

יש, כמובן, את העניין המזרחי־אשכנזי. בעיניי זה נורא משעמם, אבל יש לא מעט יוצרים ואנשי רוח בישראל שחושבים שזה לא משעמם ושלאורך השנים הייתה הדרה של יצירה מזרחית מתחנות הרדיו, מהתיאטראות וכו'. בעיניי, זה דבר שאי אפשר להתעלם ממנו. אם משורר כמו רועי חסן חושב שהדיאלקט המזרחי הודר מהשיח התרבותי בישראל, אז אני רוצה להקשיב לו. ואני חושב שתפקידה של המדינה להקשיב לו ולהגיד "כן. אתה קבוצת מיעוט אידיאולוגית בתחום התרבות (שירה, במקרה הזה), ומחובתי לדאוג לך. ואני יודעת לדאוג באמצעות כסף בלבד. וזה מה שאעשה: אטה תקציבים לכיוונך". זה נשמע לי הגיוני. זה לא יהפוך את רועי חסן למשורר יותר טוב, כטענת ויזלטיר, אבל זה יאותת לו, ולציבור באופן כללי, שהמדינה מתעניינת בקולו של המיעוט והמוחלש והמודר ושהיא נותנת לו ביטוי באמצעי היחיד שעומד לרשותה: כסף.

בואו נפתח את עניין גלגלצ. בסופו של יום, גם זו שיחה על כסף, הרבה יותר מאשר על עריכה מוזיקלית ורבגוניות תרבותית. כי גלגלצ היא ממליכת מלכים ומכתירת להיטים במוזיקה בישראל ובכוחה להפוך שיר ללהיט ואת המבצע שלו לאמן מצליח. אז כשמאיה בוסקילה אומרת שמדירים אותה מהפלייליסט של גלגלצ, היא בעצם אומרת שהיא לא מצליחה למכור דיסקים ולמלא אולמות ושזה באשמת גלגלצ. זו טענה שהיא נכונה ומטומטמת באותה הנשימה. ברצותה, תהפוך גלגלצ שיר של מאיה בוסקילה ללהיט. אבל אם השיר של מאיה הוא שיר גרוע, אי אפשר לדחוף אותו בכוח לפלייליסט של גלגלצ רק בגלל שלמאיה קוראים בוסקילה ולא גולדנברג. ועדיין, הטענה שתחנה שממומנת מכספי משלם המסים צריכה לדאוג לאינטרסים של משלם המסים היא סבירה בעיניי. ומה האינטרס של משלם המסים? מוזיקה איכותית בדרך לעבודה בפקק? לא בטוח. נדמה לי שגיוון תרבותי וייצוג חברתי ותרבותי נרחב קרובים יותר להגדרה הזאת. אז גם כאן רגב יותר צודקת בעיקרון מאשר טועה. ומצד שני: אם השיר של בוסקילה מחורבן, אז אנחנו בבעיה. כי בתרבות, כשמשהו מחורבן, אין דרך להפוך אותו לאיכותי באמצעות שידורו בתחנת הרדיו של המדינה. אז הפתרון הוא אפליה מתקנת מתוך מודעות ומתוך שמירה על תו תקן. אבל, כן, אפליה מתקנת. אין מה לעשות.

לסיכום, מוכרחים לומר: חוק הנאמנות בתרבות של רגב הוא פופוליסטי, בעל מאפיינים פשיסטיים ומסוכן. צריך להילחם בו בכל הכוח. הוא ציני והוא נורא. אבל העקרונות שמובילה רגב במהלך הקולני שלה בשדה התרבות בישראל הם עקרונות נכונים ואפילו אמיצים ומרעננים. והגיע הזמן שמישהו יחיל אותם על הגילדה המאוד שמרנית ומאוד מרוצה מעצמה שמנהלת כאן את התרבות. וכן, זה אולי המאחז האחרון שיש לשמאל בישראל – אבל צריך לפרק אותו, מהסיבה הפשוטה: הוא לא מייצג יותר את החברה הישראלית ואת הציבור בישראל; ומכאן, שגם לא את התרבות בישראל. זה אולי מדכא, אבל זה נכון: מירי רגב היא היום התרבות הישראלית הרבה יותר מגילה אלמגור. אולי זה טוב ואולי זה רע. אבל זו ישראל של שנת 2016 והגיע הזמן להתמודד עם זה ביושר ובאומץ.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook