הגיעו מים עד נפש | תחקיר | מריה ראשד, שירה אלק, חנאן עבאס, שחף שפירא, יהודה שוחט

נפתח באזהרת קריאה: אם יש לכם אדם קרוב המאושפז באחת המחלקות הסגורות במוסדות פסיכיאטריים, אולי עדיף שתדלגו על העמודים הבאים. אולי כדאי לעצום עיניים, לטמון את הראש בחול ולקוות שהכל בסדר. אם ישנו דבר הנסתר מעינינו, הוא לא יכול להטריד אותנו.

בפועל, זה כמובן לא יעזור, מפני שבכל הנוגע למערך בריאות הנפש בישראל, דבר אינו כשורה. בחודשים האחרונים ביקרנו במרכזים לבריאות הנפש בכל רחבי הארץ, שוחחנו עם עשרות אנשי צוות, פסיכיאטרים ופסיכולוגים, יועצים ועובדים סוציאליים וגם עובדי משק, ליווינו את המטופלים לאורך זמן וראינו מול עינינו כיצד נראית קריסה מערכתית וכיצד במקום לייצר פתרונות, נוצרים עיוותים שרק עולים לנו יותר – בבריאות, בערכים וגם בכסף.

חוסר אמון

"מי יאמין לך?"

במשך שנים נשמעות עדויות של מטופלים על אלימות לסוגיה, קשירות מיותרות, הזנחה, תנאים היגייניים נוראיים, אך מעט מדי נעשה. יש לכך סיבה: בתחום כמו בריאות הנפש קל מאוד למערכת להתייצב מאחורי חומה בצורה ולטעון כי מדובר באנשים עם הפרעות פסיכיאטריות ובעיות אמון.

נוסף על כך, ישנו התיוג: אנשים המתמודדים עם מחלות נפש סובלים מתיוג שלילי ומבושה, ורבים מהם יעדיפו להימנע מלהתלונן או לדבר בפומבי. כפי שאמר גורם טיפולי בכיר למטופלת שבה פגע: "את חולת נפש, מי יאמין לך?". גם אנחנו, בשיעורים מבהילים, מעדיפים להתרחק, לא לשמוע. כאילו חוששים להידבק. על כן התעקשנו על מראה עיניים וגם על עדויות ממוסמכות מצד גורמי טיפול, בהם ותיקים ובכירים במערכת.

הממצאים והמסקנות עוכרי שלווה. בחלק מהמוסדות הפסיכיאטריים מצאנו עדויות לשימוש באלימות פיזית, בפרקטיקות שיטתיות של השפלה, באלימות מינית ובניצול יחסי מרות. גילינו תנאים סניטריים ירודים מאוד, צפיפות בלתי אנושית ("מי שאין לו מיטות, אנחנו זורקים אותו לישון בפרוזדור", העיר איש צוות). מצאנו מקרים רבים מדי של סימום שיטתי שלא לצורך ושל אשפוזים בכפייה שלא כדין.

גילינו כי באין־ספור מקרים שבהם המערכת אינה מובילה למרפא או לאיזון, אלא להחמרה ולהידרדרות שעשויות להפוך לעתים לגזר דין מוות עבור מטופלים. האשמים בכך אינם אנשי הצוות – גם הם עצמם קורבנות, אנשים מלאי שליחות ורצון טוב, שלא מסוגלים לעמוד בשיטפון. חלקם, אגב, נזקקים בעצמם לטיפול בשל העומס והקושי. כמובן, ישנה כמו תמיד בעיה של אנשים – פסיכיאטרים, למשל – עם יותר מדי כוח, אך שחוקים וחסרי סבלנות, שיכולים להשתמש בכוחם אל מול אנשים חלשים מהם, שתלויים ברצונם. מולם, ישנם גם פסיכאטרים מדהימים, מלאי שליחות.

על פי הערכות המומחים, אחד מכל שישה מבוגרים בישראל סבל מהפרעת דיכאון או חרדה במהלך חייו, וקרוב לחצי מיליון ישראלים סבלו מסימפטומים של מצוקות רגשיות או חרדה במהלך חייהם. מחציתם – כ־250 אלף איש – סובלים ממצוקה נפשית חמורה. כמה אלפים מהם מאושפזים במוסדות פסיכיאטריים, המחולקים ברובם למחלקות פתוחות, שבהן המקרים הקלים יותר, ולמחלקות סגורות, שאליהן שולחת המערכת מקרים המוגדרים "קשים".

"בכל מה שקשור למחלקות הסגורות, המונח 'מרכזים רפואיים' רחוק מאוד מהמציאות", אומר גורם במערך הפסיכיאטריה הציבורית. "הייתי מגדיר את זה יותר כ'בתי חולים' – אני מכיר מעט מדי מקרים של אנשים שאושפזו ואחר כך חייהם נראו טוב יותר מבחינה נפשית. לעומת זאת, נתקלתי בעבודה בהרבה מקרים של אנשים שנכנסו בשל מצוקה חד־פעמית, או במצב סביר, ויצאו מרוסקים. זה כתם ואות קלון על כולנו".

כמובן, לא כל בתי החולים והמרכזים לבריאות הנפש דומים זה לזה. העובדה שבבתי חולים מסוימים כמו שלוותה המצב היה מצוין, באחרים כמו באר יעקב חל שיפור מדהים בתוך שנתיים או שלוש, ובשאר המצב היה גרוע במיוחד – מלמדת שמדובר קודם כל בסוגיה ניהולית.

המחלקה הסגורה באברבנאל, היא הגיהינום עלי אדמות עבור החולים הפסיכיאטריים – כמעט את כל החוליים שצוינו מצאנו שם: אלימות מכל הסוגים, השפלות, הזנחה מזעזעת, תנאים שלא ראויים למחיה, יחס קר ונוקשה, "טיפול יתר" ועוד ועוד.

הזנחה והשפלה

מאחורי החומות

שעת ערב מוקדמת בבית החולים באברבנאל, את אחד הקירות המלוכלכים במחלקה הסגורה מעטרים ג'וקים. המקום נראה עלוב ומוזנח, ובמטבח משוטט לו עכברון. "אין תקציב לריסוס", מסביר באירוניה אח שעבד במחלקה.

הבניינים עלובים למדי, קודרים. לפני כחודש ימים חנכו כאן בניין חדש בקדמת בית החולים, והוא מסתיר מאחוריו את העליבות. מבחינת מערך בריאות הנפש בישראל, זהו ללא ספק המקום הגרוע ביותר, "אבל בגלל שמדובר בחולי נפש, לאף אחד לא אכפת", אומר האח לשעבר.

הצוות במחלקה נראה מותש, נטול כוחות להתמודד עם המטופלים, שחלקם נראים מוזנחים במיוחד. תנאי ההיגיינה מחרידים וריח של שתן עולה מאחד החדרים, "שפשפו שם עם סמרטוט יבש", מסבירה אחת המנקות במבוכה.

ח' הגיע לעבוד כאן בתום הלימודים וחטף הלם. "התנאים הפיזיים וההיגיינה כאן מגעילים במיוחד", הוא אומר. "יש שתן שמפוזר ברחבי המחלקה, המקום מסריח, ובמשך שעות אף אחד לא ניגש. רק במחלקות סגורות זה יכול לקרות, מפני שאפילו בני המשפחה לא יכולים להיכנס פנימה ולראות".

אחת התופעות הבעייתיות ביותר שאנחנו נתקלות בה היא אשפוז מעורב – של מטופלים שחוו התקף ראשון עם מטופלים ותיקים וחולים קשים. "כאיש מקצוע זה חסר היגיון לחלוטין", הוא אומר. "התוצאה של זה היא שהחולה החדש מקבל טיפול שמתאים לחולים ותיקים והמצב שלו מידרדר".

א', אשת צוות שנמלטה מאברבנאל, מעידה על המקום שבעיניה הוא התגשמות הסיוט של כל מתמודד נפש. "המחלקה מזעזעת, יש זלזול ברמה גבוהה, חוסר היגיינה שגרם לזה שנדבקתי שם במחלה", היא אומרת. "זה מקום נורא, נורא. זו הייתה העבודה שלי בתחום, וכשראיתי מה קורה שם פחדתי שאהפוך לאחת מהן, אז ברחתי משם והחלפתי תחום".

אכן, לפחות למראה עיניים, אנשי הצוות לא נראים אכפתיים במיוחד כלפי המטופלים. חולה יכול לדפוק במשך שעות על החלון, לבקש מעדן חלב שירגיע אותו, ואיש לא ייגש. הצוות מתעלם, "עד שהוא יקבל את הזריקה שלו וייכנס לחדר הבידוד".

על פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2017, שמבוסס על דוח של ועדה שמינה, אין לבודד מטופלים או להגביל אותם בכל אחד מהמקרים הבאים: כאמצעי ענישה, כאמצעי חינוכי, לעיצוב התנהגות, כאמצעי הרתעה באלימות מילולית, באי־שקט פסיכומוטורי שאינו מסכן את המטופל או את סביבתו, בסירוב למלא הוראות, בסירוב ללקיחת טיפול תרופתי, באי־הסכמה לאשפוז, במחסור בכוח אדם במשמרת או כאמצעי משמעת.

בפועל פגשנו באברבנאל מקרים רבים של הפרה ברורה של ההנחיה: מטופלים הוגבלו כי היו רועשים מדי, מפני שדיברו לא יפה לצוות, כשסירבו להוראות, כאמצעי ענישה וגם בשעת מחסור בכוח אדם. "אנשי צוות מכניסים מטופלים לחדרי בידוד ולחדרי קשירה בלי אישור או הוראת הרופאים", מודה אדם שעבד שם עד לאחרונה. "אני מתביישת שזה ככה", מוסיפה אשת צוות לשעבר, "אבל במצבת כוח האדם אי אפשר להימנע מהגבלות בכל הרשימה הארוכה הזו".

את הפרקטיקה הזו מצאנו גם בבתי חולים נוספים. "אותי הכניסו לחדר בידוד – מין צינוק מסריח, עם עכבר שטייל לי ליד המזרן – רק בגלל שהייתי חצופה", אומרת ר', שאושפזה בנס ציונה כקטינה. "זה יותר גרוע מצינוק, כי לאסירים לפחות מתייחסים מדי פעם. אני יכולתי פשוט למות שם ואף אחד לא היה יודע. הקאתי את נשמתי, וזה היה לגמרי עונש".

עדי אושפזה בבאר יעקב בתקופת הקורונה. "שמו אותי בחדר לבד, לא זוכרת אפילו לכמה שעות", היא משחזרת. "היה שם לחצן מצוקה שלא עבד, אין איך לתקשר. את צריכה לדפוק שעות על החלון, ואז צועקים עלייך למה את דופקת על החלון. כשרציתי אוכל, מישהי זרקה לי מגש עם אוכל מזעזע על הרצפה, כאילו אנחנו לא בני אדם. את מגיעה למקום שאמור לרפא אותך, ורק הופכת לחולה יותר".

כ', איש צוות בגהה, תיעד את אמצעי ההגבלה, שנראים כמו אביזרים מחדרי עינויים. "החדר במלחקה סגורה צריך להיות מרובד, כדי למנוע נזרק למטופל בעת התפרצות", הוא אומר. "במחלקה הסגורה בגהה החדר לא מבודד, ובעצם חדר הבידוד הוא גם חדר הגבלה. אפשר להכניס לחדר מטופל, והוא יקפוץ על המיטה ויסבול מפציעות ונזקים פיזיים חמורים".

בניגוד לנהלים

קושרים ומבודדים

גם מסע בבית החולים שער מנשה מחזק את נרטיב הכלא ומחיקת הזהות בבתי החולים הפסיכיאטריים. המקום אפור, מתקלף, עתיק. המקלחות נראות כמו במתקן כליאה, עלובות להפליא. גם כאן היחס של חלק מאנשי הצוות לחולים מתבסס על סטיגמות ומלא בוז ולעג.

הצפיפות, לפחות בזמן השהות במקום, מוסיפה עוד נדבך לפגיעה בחולים וגורמת להם להרגיש כמו תת־אדם. "זאת גם אחת הסיבות ליחס לחולים", אומרת אשת צוות בבית החולים. "כשיחס המטפלים אל מול החולים הוא כזה, וכשהשכר לא הולם, כל אחד דורך על מי שמתחתיו – והחולים, שלא יכולים לעשות כלום, סובלים יותר מכולם".

חדר הקשירה בשער מנשה ניצב בסמוך לתחנת האחים והאחיות ונראה יותר כמו חדר עינויים – קטן, מוזנח, מלחיץ. במהלך אחת המשמרות, בחורה שבקושי עמדה על רגליה הוכנסה לשם ונקשרה תוך שהיא צורחת ונסגרת בפנים. הצוות התייחס לאקט הזה בשוויון נפש מוחלט.

פרקטיקת הקשירות קיבלה תהודה רבה, בייחוד בזכות עבודתה המרשימה של העיתונאית קרן נויבך, שנלחמה כמעט לבדה בטחנות הרוח והצליחה להוביל לשינוי לא מועט – ירידה של 60%־70% בהיקף הקשירות, לדברי עו"ד דניאל רז, הממונה הארצי על אשפוז כפוי בסיוע המשפטי, שמייצג משפטית מטופלים בכפייה. אף על פי כן, נראה כי הפרקטיקה עדיין נהוגה בחלק מבתי החולים, ולעתים גם בניגוד לנהלים.

"קושרים לך את הידיים ואת הרגליים ואת לא יכולה אפילו לגרד באף", אומרת ת', שטופלה בכמה מוסדות פסיכיאטריים. "משאירים אותך לבד ואת צריכה להסתדר עם עצמך. בהתחלה צרחתי שיעזרו לי לפחות להרים את כיסוי הראש, הייתי בהיסטריה שאני לא צנועה. אחר כך התחלתי לצחוק על המצב העגום שהגעתי אליו".

הסיפור הזה חוזר על עצמו, מוסד פסיכיאטרי אחר מוסד פסיכיאטרי. "באיתנים לא קיבלתי שום טיפול פסיכולוגי במשך שבועיים", אומרת אליה, מאושפזת בעבר, "יש שם שלילת זהות – לוקחים לך הכל, כולל המשקפיים, נותנים רק שמיכה. רצו לעשות לי בדיקה גופנית ולא הסכמתי, כי לקחו לי את החזייה, הרגשתי מושפלת. בגהה היה קצת יותר טוב".

בהרצוג, מרכז רפואי ירושלמי שגם עליו התקבלו שלל עדויות, אנחנו מוצאים את אותן הזנחה ועליבות. החצר שאליה יוצאים החולים קטנטנה, בקושי מאפשרת לשאוף אוויר, וזמן הטיול קצר.

שרית אושפזה שם כיוצאת בשאלה צעירה. היא בלעה משככי כאבים ומצאה את עצמה בין חולים במצבים פסיכוטיים קשים. "מה אמור לקרות לבחורה כמוני במקום כזה?" היא שואלת בכעס. את הזמן שלה שם העבירה, לדבריה, בלא כלום. "יש מודעה בכניסה שמציגה את התוכניות והחוגים, אבל זה חארטה – אין כלום. יש שתי אחיות על 30 מטופלות. הן אכפתיות, מגויסות, אבל מה אפשר לעשות?".

אלימות פיזית ומינית

קורבנות ללא הפסקה

כל אלה, עד כה, הם רק הפרומו לזוועות הקשות יותר. ראשית, האלימות הפיזית. במו עינינו ראינו אנשי צוות משתמשים באלימות מוגזמת כלפי מטופלים, אך יש גם אלימות רבה בין המטופלים.

באברבנאל התחילו חלק מהסכסוכים בשל העובדה הפשוטה שלחלק מהמטופלים אין איפה לישון. לא כמטאפורה – מצאנו אותם ישנים על הרצפה, מוטלים על מזרנים רעועים, אפילו בתוך הברזייה בחצר ועל הספסלים. לא פעם מתגלע סכסוך סביב שימוש במזרן, והוא מוביל במהרה לקטטה.

במקרה כזה גם הצוות נדרש להתערב, "אבל לפעמים אנשי צוות משתמשים באלימות נגד מטופלים סתם כך", מעיד איש צוות בבית החולים הבת ימי. "גם בקרב הבכירים ראיתי לעתים מקרים של שימוש באלימות. מול העיניים שלי אח מוסמך הפיל לרצפה מטופל והרביץ לו".

השעה שלוש לפנות בוקר בבית החולים, והצוות מוזעק למחלקת הנשים בהוראת האחות האחראית כדי להעביר מטופלת לבידוד ולקשור אותה עד הבוקר. הסיבה: "היא לא רוצה לישון".

"אחרי שהגבלנו את המטופלת היא התחילה לצעוק שהיא בהריון וזה לא הגיוני להתנהג ככה, ואז היא ירקה על איש צוות ותיק", מספר אחד הנוכחים במקום. "מול כולנו, איש הצוות הוותיק נתן לה סטירה. העובדה שהאירוע כולו מתועד לא הרתיעה אותו".

למחרת ניגש האדם שנכח במקום לאחות האחראית ושיתף אותה. "מיד הסתכלו עלי כעל מלשין ומסוכן למערכת", הוא אומר. "המערכת מתנהלת כמו מאפיה. אסור לדבר על כלום".

אח שעבד בבית החולים גהה מספר כי הותקף באלימות בידי איש צוות שם, שהיה ידוע כי הוא נוהג באלימות כלפי מטופלים. "זה קרה בחמש בבוקר, כשנכנסתי לחדר התרופות כדי להעיר אותו למשמרת שלו", הוא משחזר. "הוא סירב להתעורר ודרש שאצא. מובן שלא יצאתי, ואז הוא קם פתאום והרביץ לי בפנים, עד כדי כך שירד לי דם. כשהלכתי למטבח, הוא הגיע אחריי והמשיך להכות אותי".

באיתנים, מטופלת ותיקה מספרת כי הצוות נקט כלפיה אלימות מילולית ופרקטיקות של השפלה על רקע משקל גופה. "אשפזו אותי בכלל עם אבחנה לא נכונה", היא אומרת. "ולפי כך גם קיבלתי טיפול שלא מותאם בכלל – זריקות, קשירות, כדורים וחדר בידוד".

אשת צוות שעבדה במקום מודה כי לעתים יש "אנשי צוות שמאבדים סבלנות ומדברים לא יפה או קצת יותר אגרסיביים". עם זאת, היא טוענת כי זה נובע בעיקר מעומס היתר. "קח כל בן אדם, שים אותו בתנאים האלה, והוא עלול לאבד צלם אנוש. זה נכון למטופלים ונכון גם לאנשי הצוות", היא אומרת.

ב', שאושפזה בכפייה באיתנים, העידה על יחס דומה ואף אלים יותר. "הגעתי לשם אחרי פגיעה מינית", היא אומרת, "גררו אותי, קשרו למיטה, שמו אותי לילה בבידוד".

באיתנים, מצאנו גם את הדס, בחורה רגישה מבית חרדי, הסובלת מפוסט־טראומה על רקע מיני ומתמודדת עם הפרעות אכילה. "מפני שהגעתי מהציבור החרדי אף אחד לא שם לב שנפגעתי מינית, ולכן לא קיבלתי את הטיפול שמגיע לי", היא אומרת. "באיתנים קשרו אותי, הורידו לי את החצאית וגבר דחף לי זריקה. כנפגעת אלימות מינית, זה היה טריגרי מאוד".

לדבריה – שחוזקו בעדויות נוספות גם מצד אנשי צוות  – מטופלות נדרשות להתפשט מול אח גבר, ולא תמיד מתאפשר להן לדרוש שאת הבדיקה תערוך אחות אישה. וזה לא עניין דתי, אלא טריגר מיני.

ואכן, אחת הבעיות העיקריות היא האלימות המינית. ראשית, שיעור גבוה במיוחד מקרב המאושפזות במחלקות הסגורות הוא של נפגעות אלימות מינית. שנית, חרף עבודה רבה שנעשתה בנושא, בין השאר בידי יו"ר השדולה למאבק באלימות מינית יעל שרר, המצב במקומות רבים עדיין בעייתי.

כך ישנן מחלקות שבהן מאושפזים יחד נשים וגברים, וישנה תופעה של אלימות מינית מצד מטופלים כלפי מטופלות. "הגעתי לשער מנשה כנערה צעירה, ומצאתי את עצמי באותה מחלקה עם גברים, חלקם בהשפעת סמים", מספרת עדן. "חוויתי שם כמה
הטרדות מיניות: מגע, נשיקות. אחת האחיות שמה לב לזה ואמרה לי, 'תיזהרי'. מה זאת אומרת, 'תיזהרי'? במקום למנוע, היא נותנת לי המלצות".

שני, שאושפזה באיתנים, מספרת איך קמה באחד הבקרים עם שטפי דם וריח של זרע על גופה; סתיו, שהייתה מאושפזת באברבנאל, מעידה על תקיפה מינית אלימה מצד אחד המטופלים; אשת צוות בכירה מאותו בית חולים מעידה על מקרה תקיפה מינית שהתרחש מול עיניה; ועוד ועוד.

מטרידים אף יותר הם העדויות על אלימות מינית ומקרים של ניצול של צעירות המאושפזות במחלקות פסיכיאטריות שונות. לפני חודשים אחדים סערה הארץ עם היוודע דבר מותה של הצעירה ליטל יעל מלניק, על פי החשד בידיו של האח הוותיק אדוארד קצ'ורה, שאותו הכירה במרכז מעלה הכרמל שבו אושפזה.

"מעלה הכרמל הוא מקרה קיצון, יש שם בעיה פרסונאלית שחייבת להיפטר. זה עדיין באותו מצב, גם אחרי המקרה", אומר לנו גורם בכיר במערך בריאות הנפש. "אנחנו בשיח עם ההנהלה, אבל המנהל של המחלקה נותר אותו מנהל".

אשת צוות באחד המוסדות הגדולים בארץ סיפרה כי היא עצמה הוטרדה מינית בידי פסיכיאטר בכיר, שלדבריה הטריד מינית גם מאושפזות; בשער מנשה סיפרה לנו אחת העובדות על סיטואציות של ניצול מיני בין מטופלים, בידיעת אנשי צוות, אך ללא התערבותם; באיתנים התלוננה מאושפזת על יחס ודיבור מיני משפיל מצד עובד במקום ועוד ועוד.

במינונים גבוהים

כשהצוות רוצה שקט

"רוב הזמן המטופלים מטושטשים מעודף הזריקות והתרופות שאנחנו נותנים להם, הם לא זוכרים כלום, גם לא שהם ישנו בפרוזדור. המטרה היא שהמטופלים לא יהיו איתנו".

הדובר: איש צוות רפואי שעבד בכמה בתי חולים פסיכיאטריים, בעיקר באברבנאל. כמותו, קיבלנו עוד אין־ספור עדויות בעייתיות על שימוש מוגזם בתרופות, לעתים – לטענת אנשי הצוות – ללא סיבה רפואית.

מדובר בנושא רגיש ומורכב במיוחד. איננו אנשי פסיכיאטריה ואין לנו את הכלים לדעת מתי טיפול נחוץ או לא נחוץ. עם זאת, העובדה שחברי צוותים רפואיים, ובהם גם פסיכיאטרים, מעידים על כך היא תמרור אזהרה.

"הייתי מחלק את הסיפור הזה לשניים", מסביר פסיכיאטר ותיק. "זווית אחת, היא טיפול תרופתי לא מתאים או מופרז מצד פסיכיאטרים. זה קורה, אבל להבנתי נדיר יותר. בעיה אחרת, מוכרת, היא אחים ואחיות שרוצים קצת שקט ועשויים לסמם לצורך כך את החולים. כך או כך, התוצאה של התופעה הבעייתית הזו היא שחולים מגיעים אלינו לבתי החולים על הרגליים, ובתוך זמן קצר מאוד הופכים לסמרטוטים, חלקם לא זוכרים שום דבר ממה שעבר עליהם ורבים מהם מאבדים צלם אנוש ויוצאים במצב גרוע יותר ממה שנכנסו.

"בעיניי", הוא ממשיך, "זו אחת הבעיות הכי חשובות, וחייבים לטפל בה. אנחנו אמונים על בריאות הנפש, כלומר, לקחת אנשים חולים ולהפוך אותם לבריאים יותר. בפועל, מכל מיני סיבות, לוקחים אנשים שחולים קצת ומוחקים אותם לגמרי. אני משתדל להיות זהיר בלשוני, אבל יש מקרים של מטופלים שבטיפול בקהילה היו יכולים להמשיך בחייהם באופן סביר ומעלה, אבל הם מגיעים לאשפוז שאחריו הם מתאבדים".

אח שעבד באברבנאל טוען כי התופעה רחבה מאוד. "חלק גדול מהמטופלים לא נמצא איתנו רוב הזמן", הוא ממשיך. "נותנים להם אוברדוז בכוונה, באופן יומיומי. לפעמים אנחנו גם מערבבים תרופות יחד. יש סיבה שחדר התרופות לא מצולם. בהרבה מקרים אנשי צוות לא עובדים לפי ההנחיות, נותנים איזה תרופות שבא להם, שמים לחולים תרופות בתוך המים, בקפה, במרק. המטרה היא שיהיה לנו שקט. ומטופלים מסוממים, נופלים, שבורים וישנים, והם גם לא יזכרו כלום, אז הכל בסדר".

איש צוות טיפול נוסף מאברבנאל מאשר את הדברים. "היו מקרים שבהם שמו למטופלים 160 מ"ג במקום 40, בתוך מעדן החלב, ובתוך חצי שעה הבן אדם נופל, ממש על הרצפה", הוא אומר. חברו מוסיף: "ראיתם בעצמכם, מטופלים מרוסקים בכל מיני מקומות במחלקה ובחוץ, זו גם תוצאה של התרופות".

תמונה דומה עולה גם בבתי חולים אחרים. עובדת סוציאלית שעבדה בשער מנשה, דווקא מערכתית יחסית, מספרת על זווית נוספת לתופעה. "נותנים למטופלים כדורי הרגעה, ולמרבה הצער, התרופות האלו מרגיעות את העצבים שלהם אבל גם מורידות את תחושת הפחד, עד כדי כך שהם מסוגלים להתאבד", היא אומרת. "זה קרה לשני אנשים שאני מכירה. מבחינת העובדים, הם עשו את עבודתם".

העדויות הללו הגיעו כמעט מכל המרכזים הרפואיים שבדקנו, מלבד שלוותה. כך בגהה ("העלו לי עוד ועוד את המינונים, ואחרי שהשתחררתי הייתי צריכה לקחת כדורים למשך תקופה ארוכה", העידה מטופלת); בשער מנשה ("נתנו לי כדור, למרות שידעו שאסור לי", לדברי מטופלת; "כאשר מטופל מתלונן על אלימות, כותבים בדוח שהוא היה מסוכן, מכניסים אותו לבידוד ונותנים לו זריקה במנה מוגדלת, וכך הוא לא יזכור כלום", לדברי איש צוות); באיתנים ("האחות האחראית גם אמרה לה מפורשות 'אני מביאה לך כדור חזק מאוד, בשביל שלצוות יהיה יותר קל איתך ולא תהיי מעמסה'"); הרצוג ("קיבלתי באחד הימים 800 מיליגרם מתרופה שאם אנשים לוקחים ממנה 25, הם לא קמים בבוקר"); ועוד.

"אני לא רופא", אומר רז, "היו לנו מקרים שבהם חשבנו שהם נותנים תרופה לבן אדם דקה לפני הדיון בוועדה הפסיכיאטרית, כדי ליצור רושם שהוא זומבי. היו לנו תלונות על זה אפילו לבית המשפט, אבל בשביל להתמודד עם הטענה שיש סימום לא לצורך, אני צריך להביא חוות דעת פסיכיאטרית שלי, וזה מורכב יותר".

העומס מכריע

גם הרופאים חולים

עניין בסיסי, המוביל במקרים רבים לבעיות אחרות, הוא הסטיגמה של אנשי הצוות עצמם כלפי המטופלים. "ברגע שפסיכיאטרים רואים את החולים כטיפשים, כבעייתיים, או כל דבר אחר, מתחילה תגובת שרשרת", מספר פסיכיאטר ותיק. "כלומר, הסטיגמה היא שגורמת למערכת כולה לא לראות בהם בני אדם, אלא ממש תת־אדם, וסליחה על הקונוטציה הבעייתית מאוד.

"ברגע שמתרחש תהליך כזה, אין בעיה לסמם אותם, אין בעיה מוסרית לנהוג כלפיהם באלימות, אין מניעה להשפיל או לנצל אותם. זה בדיוק כמו שבני אדם אוכלים בעלי חיים ומספרים לעצמם סיפורים שהם נעלים יותר ולכן זה בסדר. לא, זה לא בסדר, וברגע שנצליח להתמודד עם הסטיגמה, נצליח לשפר את המצב".

ל', שאושפזה בבאר יעקב, מבהירה היטב את התהליך. "הגעתי לשם עם חרדות גדולות מאוד, שרק בדיעבד הבנתי שהיו דיכאון לאחר לידה", היא אומרת. "אבל הם לא עלו על זה והדביקו לי את כל התוויות בעולם – סכיזופרניה, הפרעת אישיות גבולית, כפייתית. קיבלתי עשרה סוגים של כדורים".

לרנה, שאושפזה בשער מנשה, עלה התיוג של הצוות בהשפלה. "בשלב כלשהו אמרתי לפסיכיאטרים שאני מרגישה בדיכאון", היא אומרת. "איכשהו זה עבר גם לאחים ולאחיות, והם התחילו פשוט לקרוא לי 'דיכאון'. 'הנה דיכאון באה', 'הנה דיכאון אוכלת'".

מבחינת אותם אנשי צוות, הם לא עשו כל רע. הלעג למטופלים הוא עבורם, גם על פי עדותם, אמצעי להתמודד עם הקשיים. "יש לא מעט אנשי צוות שנכנסים בעצמם לדיכאון", מספר אח באברבנאל. "אלה אנשים שנמצאים בלחץ יומיומי, מתעלמים מהם ומהקשיים שלהם. אדם שעובד עם חסרי ישע ולא עובר בעצמו הכשרות וטיפולים הופך לפגוע נפש בעצמו".

שירלי היא אשת צוות כזו, שאחרי שנים של עבודה במערכת הציבורית התפרקה. "לא יכולתי יותר", היא אומרת. "מצאתי את עצמי בסטרס נוראי, עומדת מול מחזות בלתי נסבלים, חווה אלימות מצד מטופלים ויחס מגעיל מצד אנשי צוות. הרגשתי שאני לא מצליחה לתת מענה למטופלים שלי ופשוט קרסתי. שקעתי לדיכאון נוראי והחלטתי לעזוב. הגעתי למקצוע הזה מתוך תחושת שליחות אמיתית, אבל הזנחתי את עצמי, והמערכת לא חשבה שצריך לטפל גם בי. אני יודעת שזה קרה וקורה וימשיך לקרות כל עוד יתייחסו לאנשי בריאות הנפש הציבורית כאל עבדים".

כפייה בניגוד לנהלים

 מוחקים את הזהות

ו' נשלחה לאברבנאל לפני חודשים אחדים ממרכז רפואי אחר שבו טופלה. "את לא שייכת לאזור הזה", הסבירו לה. בשל חוויה שלילית היא התחננה לטיפול בקהילה, אך כזה לא נמצא לה בטווח זמן סביר, ועל כן היא התייצבה בשערי אברבנאל בבת ים.

עילת הטיפול – פאזה דיכאונית ופגיעה עצמית. על פי פסיכיאטר שבדק אותה בדיעבד, היא הייתה מקרה קלאסי למרפאת יום
פתוחה. הלכה למעשה, דקות לאחר שהתייצבה באברבנאל הודיעו לה האחראיים: "אנחנו מאשפזים אותך בכפייה במחלקה הסגורה".

ו' התמרדה, ביקשה להימנע מהחוויה שאותה הכירה, אך ללא הועיל. על פי החוק, רק פסיכיאטר מחוזי רשאי להורות בכתב על אשפוז בכפייה, ובלבד שהתקיים אחד התנאים: הוא חולה וכתוצאה ממחלתו נפגם במידה ניכרת כושר השיפוט או כושר לביקורת המציאות; הוא עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי; הוא סירב להידבק בידי פסיכיאטר.

אף אחד מהתנאים הללו לא התקיים, לכאורה. יתרה מזאת, הפסיכיאטר המחוזי לא היה זמין, ועל כן לא חתם על האשפוז. אף על פי כן נדרשה ו' למסור לאלתר את מכשיר הטלפון, המחשב, כלי כתיבה וכל דבר אחר השייך לה. בתוך רגעים זהותה נמחקה לחלוטין. מבת אדם, אף אם כזו המתמודדת עם אתגר לא פשוט, היא הפכה למספר. כבודה נרמס והיא נקלעה למצוקה.

מבירור שערכנו עלה שרק לאחר שו' הוכנסה למחלקה הסגורה התקבלה חתימת הפסיכיאטר המחוזי. מה הוא ידע עליה כדי לקבל את ההחלטה? שום דבר, למען האמת. נתקלנו באין־ספור מקרים כאלה במהלך העבודה על התחקיר וגם כמה גורמים טיפוליים הודו כי "לפעמים מעגלים פינות".

"צריך להבין את המצב שבו אנחנו נמצאים", אומרת אשת צוות בבית החולים. "לפעמים, למשל בשעות הערב והלילה, צריך לקבל החלטה מהירה. ברור שיש משהו לא תקין בזה שהחולים לא יודעים את זכויותיהם ואנחנו קצת משחקים עם החוק, אבל אנחנו לא מאשפזות במחלקה הסגורה בשביל הכיף שלנו".

ש' הגיעה בשעות הלילה לאשפוז בשער מנשה – עוד מקום שהעדויות בנוגע לנעשה בין כתליו מטרידות במיוחד. "לא היה אף אחד כשהגעתי", היא אומרת. "הרופאה קיבלה אותי בחדר קטן, הקלידה מה שאמרתי, ולא הוסיפה מילה".

כשסיימה לספר מדוע הגיעה, הורתה לה הרופאה לצעוד אחריה במסדרון, לתוך המחלקה הסגורה. "את צריכה את האשפוז הזה", אמרה לה. "בלי הסברים ובלי כלום, היא פשוט הכניסה אותי לחדר מלוכלך, קר ומגעיל", מתארת ש'. "הייתי במצב נפשי קשה, ורק בדיעבד הבנתי שסוגרים אותי בחדר עד שאעבור בדיקת קורונה. כלומר, הייתי סגורה כל הלילה בחדר קר ומטונף בלי להבין בכלל למה".

בבוקר נכנסו לחדר רופאה וכמה אחים, שאלו כמה שאלות והודיעו לש' שהיא צריכה לקבל תרופה, ללא הסברים. "זה קורה לפעמים", אומר פסיכיאטר בכיר לשעבר בשירות הציבורי. "יש אנשי צוות שמתייגים את מתמודדי הנפש כמטומטמים, מדברים אליהם בגסות ולא מסבירים להם מה עומד מאחורי ההחלטות, מתוך מחשבה שהם גם כך לא יבינו".

ש' הביעה התנגדות ליטול את התרופה ללא קבלת הסבר. מבחינת הצוות, זה הספיק כדי להגדיר אותה כ"מתנגדת לטיפול" שצריכה לקבל זריקה. בכוח. כחולה בסכיזופרניה עם התקפי פרנויה, ש' הייתה מבוהלת. היחס של הצוות רק חיזק את הפרנויה, גרם לה לחוש רדופה והחמיר את ההתקף. היא אושפזה לתקופה ארוכה, שוחררה, ואחר כך יצאה ונכנסה לבתי חולים פסיכיאטריים.

אשפוז בכפייה הוא נושא מורכב מאוד. מחד גיסא מונחים על הכף חיי אדם והצורך להגן עליהם ומאידך גיסא קיימת החובה לשמור על כבודו של המטופל ועל זכויותיו. על פי עשרות עדויות של מטופלים, בני משפחות וגם אנשי צוות – לעתים הצווים ניתנים באופן שרירותי למדי.

"ממש היום קיבלנו פסק דין מבית המשפט המחוזי בחיפה, על מקרה של לוליין רחוב שאושפז בכפייה והשופטת הזדעזעה מהאשפוז", אומר רז. "הוא הסביר שהוא לקח קאנביס כדי שזה יעזור לו במופע הלוליינות ברחוב, והם כתבו בהחלטה שהוחלט להשאיר אותו באשפוז בכפייה עד שהוא
יתפכח. זה אשפוז לחלוטין לא מוצדק".

עו"ד רז מייצג בסביבות 6,000 תיקים בשנה, ומנהל 13,000 הליכים משפטיים בבתי חולים, מייצג את המטופלים בוועדה הפסיכיאטרית, ובמקרה הצורך בבתי המשפט. "על פי הנתונים של משרד הבריאות, את רוב המאושפזים אין צורך לאשפז בכפייה", הוא ממשיך. "אבל מספיק שתגידי 'אני רוצה להתאבד', מישהו יכול להחליט שזה מצריך אשפוז. הבעיה היא שקרה לא פעם שאדם שלא נשלח לאשפוז התאבד, ואז באים לפסיכיאטרים בטענות למה הם לא אשפזו בכפייה".

לתפיסתו של רז, אין כל הצדקה לאשפז אדם אובדני. "אני נגד עונש מוות, ואני גם נגד להחיות בכוח", הוא אומר. "הייתה לנו אישה שחלתה בסרטן והודיעו לה שהיא עומדת למות, וכשהיא ניסתה להתאבד אשפזו אותה בכפייה. הגשנו ערעור, והוא התקבל".

נושא מטריד במיוחד שעלה מסיפורים אחדים הוא אשפוז בכפייה בידי הורים שביקשו לתייג את ילדיהם כלוקים במחלות פסיכיאטריות כדי להסתיר פגיעות מיניות. אסתר היא צעירה כזו, שהוריה אשפזו אותה בכפייה במרכז רפואי באזור ירושלים, בטענה שהיא פסיכוטית ומסוכנת לעצמה.

"במשך תקופה עברתי תקיפה מינית בידי אח שלי", היא אומרת. "כשסיפרתי להורים שלי שאני רוצה להתלונן, הם האשימו אותי שאני ממציאה, שיש לי דמיונות, ובשלב מסוים הציעו 'טיפול' והובילו אותי לבית החולים. הייתי נסערת ומבולבלת מאוד, לא הספקתי בכלל להבין מה קורה".

הבעיה במקרים כמו של אסתר היא שפוסט־טראומה על רקע מיני יכולה כשלעצמה להפוך למורכבת מבחינת ההתמודדות הנפשית. "הייתי מאושפזת כמעט שבועיים, דחפו לי תרופות, גרמו לי להרגיש שאני באמת הוזה, למרות שלא הזיתי כלום".

עובדת סוציאלית בבית החולים מודה בדיעבד כי האשפוז שלה היה לא במקום. "אני מכירה את המקרה שלה וגם מקרים נוספים כאלה", היא אומרת. "ההנחה של הפסיכיאטרים היא שהורים רוצים את טובת הילדים שלהם ולא יגרמו להם את הסבל הנוראי הכרוך באשפוז רק כדי לסתום להם את הפה. זו הנחת יסוד מוטעית שפוגעת בילדים".

אסתר שוחררה לבסוף כעבור שבועיים, אך החליטה לוותר על התלונה. "נניח שהייתי הולכת למשטרה, מי היה מאמין לי?", היא שואלת. "הרי רק לפני רגע שוחררתי ממוסד פסיכיאטרי. ההורים שלי ניצחו, החלטתי להמשיך בחיים שלי, למרות המסוכנות של אחי".

 

העניים מתענים

עשירים חולים פחות?

המאושפזים שפגשנו, מכל המחלקות בכל רחבי הארץ, השתייכו כמעט כולם לשכבות סוציו־אקונומיות חלשות. "זה די ברור", אומר הפסיכיאטר, "אנשים עם כסף לא צריכים לעמוד בתור ולחכות להידרדרות, הם יכולים לשלם, לקצר תורים, לקבל טיפול מיטבי ולחסוך את ההידרדרות הבלתי נמנעת עבור אחרים".

בשנתיים האחרונות נוסף למערכת אתגר נוסף, בדמות מגיפת הקורונה המסרבת להיגמר. מחקר חדש של אוניברסיטת תל אביב והמכללה האקדמית תל־חי מגלה כי המגיפה העמיקה את הפערים בין המגזר היהודי למגזר הערבי בכל הקשור להיבטים של חוסן חברתי, תחושות סכנה, תסמיני דיכאון ועוד.

המחקר, שכלל מדגם גדול של נשאלים יהודים וערבים, השווה בין הגל הראשון לגל החמישי והראה כי בעוד הציבור היהודי "הסתגל" לקורונה ולמד לחיות לצדה, בחברה הערבית תחושת הסכנה ותסמיני הדיכאון גברו ככל שהמגיפה התארכה.

את המחקר ערך צוות חוקרים משולב, שכלל את פרופ' שאול קמחי ואת ד"ר ברוריה עדיני מהמרכז הבינלאומי לחקר החוסן והמיטביות, בית הספר לבריאות הציבור, החוג לניהול מצבי חירום ואסון באוניברסיטת תל אביב, ואת פרופ' יוחנן אשל וד"ר הדס מרציאנו מהמרכז לחקר הדחק והחוסן במכללה האקדמית תל־חי.

מהנתונים עולה שבעוד במגזר היהודי קרוב ל־50% מהתושבים דיווחו בגל הראשון (מרץ 2020) על חוסן חברתי גבוה עד גבוה מאוד, בגל החמישי הנתון צנח ל־30% בלבד. בד בבד, בחברה הערבית חל תהליך דומה: בגל הראשון 35% מהציבור דיווחו על חוסן חברתי גבוה עד גבוה מאוד, לעומת 23% בלבד בגל החמישי.

אשר לתחושות הסכנה, גם ברכיב זה ניכר פער גדול בין יהודים לערבים: בעוד בקרב היהודים תחושת הסכנה הלכה ופחתה ככל שהמגיפה התארכה (38% דיווחו בגל הראשון על רמת סכנה גבוהה עד גבוהה מאוד, לעומת 16% בלבד בגל החמישי), במגזר הערבי הייתה המגמה הפוכה ותחושת הסכנה התעצמה עם הזמן: 24% דיווחו בגל הראשון על רמת סכנה גבוהה עד גבוהה מאוד, לעומת 29% בגל החמישי.

כן, אשר לתסמיני דיכאון, בציבור היהודי לא נרשם הבדל ניכר בין הגלים (12% מהמשיבים דיווחו בגל הראשון על תסמיני דיכאון גבוהים עד גבוהים מאוד, לעומת 14% בגל החמישי). לעומת זאת, בציבור הערבי נרשם זינוק בתסמיני הדיכאון מ־12% (גבוה עד גבוה מאוד) בגל הראשון ל־26% בגל החמישי.

זמן לתיקון

כמה זה עולה לנו

במשרדי הבריאות והאוצר אוהבים לספר לנו ש"אין תקציב" וש"עושים מה שאפשר במסגרת התקציב". העניין הוא שפתרון הוליסטי אמיתי וחשיבה יצירתית דווקא יכולים לפנות מיליארדים לקופת המדינה.

מחקרים רבים שנערכו במקומות שונים בעולם מצאו קשר בין טיפול פסיכולוגי לחיסכון כלכלי מסוגים שונים: ירידה באשפוזים פסיכיאטריים, ירידה במספר ימי מחלה, ירידה בהוצאות על בריאות, ירידה בכמות קצבאות הנכות הניתנות על רקע נפשי ועוד.

העובדות הן שמחלות נפש הן קרוב למחצית מהעילות לקצבאות הנכות במדינות רבות. מתמודדי נפש נוטים פחות להיות מועסקים, ואם הם עובדים, יש להם סיכוי גבוה יותר להיות חולים או לעבוד מתחת לרמת מסוגלותם. אם מתמודדי נפש יקבלו טיפול נפשי ראוי, סך התעסוקה במשק יעלה ב־4%.

בישראל, סך הנטל הכלכלי השנתי הנוצר מאי־היכולת של הציבור הרחב לקבל טיפול מקצועי, זמין ונגיש למצוקה נפשית נאמד בין 51 ל־61 מיליארד שקל, על פי איגוד הפסיכולוגיה הציבורית.

הסיפור כולו, שעלה כמעט מכל העדויות, מתחיל בהיעדר טיפול בגילים הצעירים ובהמתנה ארוכה מדי לתורים לפסיכולוגים. כתוצאה מכך, מצבם של חולים מידרדר עד לכדי אשפוז, ומשם הדרך למטה היא קצרה.

בישראל קיים מחסור חמור בפסיכולוגים במגזר הציבורי, בכלל תחומי המומחיות. נתון זה משפיע על מידת הזמינות והנגישות לשירות, בעת שהמחסור בולט ומורגש בייחוד ביישובי הפריפריה ובקרב אוכלוסיות מוחלשות.

זמני ההמתנה לקבלת שירותים פסיכולוגיים ציבוריים, טיפול ואבחון, עומדים על 150 עד 200 יום בשירותי בריאות הנפש בקהילה ועל יותר מחצי שנה במערך התפתחות הילד.

ברוב המחלקות בבתי החולים בארץ לא מועסקים פסיכולוגים רפואיים וישנו מחסור בולט גם במערך הפסיכולוגי השיקומי בבתי החולים. כן, שירותי הפסיכולוגיה הרפואית והשיקומית כמעט לא ניתנים במסגרות בקהילה.

מחסור חמור נרשם גם בשירותי הפסיכולוגיה החינוכית בישראל. 30% מהתקנים במערך הפסיכולוגיה החינוכית אינם מאוישים. תת־איוש זה מביא לכך שבממוצע פסיכולוג חינוכי אחד מספק שירותים לכ־1,500 ילדים בחינוך הרגיל, לכ־450 ילדים בחינוך המיוחד ולכ־750 ילדים בגנים.

פתרון אפשרי ויעיל הוא להשקיע באופן ניכר במערך הפסיכולוגיה הציבורית. כיום, כדי לעבוד במערך צריך נפש אלטרואיסטית במיוחד – הפער בשכר בין המגזר הפרטי לציבורי מגיע לאלפי שקלים. פסיכולוג בשירות הציבורי ירוויח 40 שקל בשעה, באופן פרטי – 250 במקרה המועט במיוחד וגם 900 שקל ויותר כשמדובר בפסיכולוגים משכבת העילית.

"מהניסיון שלי, לפחות חצי מהבעיות יכולות להיעלם כמעט אם שמים יחס נכון להקשר הזה שבין הגוף למוח, לנפש, לסביבה ולעוד כל מיני גורמים", אומר ידידיה דוארי, העוסק בשנים האחרונות בשיקום. "אני מאמן קבוצת כדורסל, מעל עשר שנים, פעמיים בשבוע", הוא אומר. "יש לי חבר'ה שהם עשר שנים איתי, ואחד מהם אמר לי 'בזכות הכדורסל אני לא מתאשפז'", הוא מספר, "בעיניי, רוב האשפוזים יוצרים טראומה קשה יותר מהמשבר עצמו. מה שקורה הוא שנוצרת תלות והמצב הופך אקוטי".

לאחרונה הוסיף משרד הבריאות 500 מיליון שקל שפרוסים על פני שבע שנים. מתוכם 400 מיליון שקל הם לבינוי ועוד 10 מיליון לטיפול בקהילה. "זו טיפה בים", אומר עו"ד רז. "בטח אחרי שהמערכת הייתה מוזנחת בצורה קיצונית".

ועוד  נקודה אחת, שעשויה לסייע לתיקון המצב – שינוי השפה, במיוחד בקרב אנשי צוות ופסיכיאטריים, אך גם בין מתמודדי הנפש לבין עצמם.

כפי שראינו כאן, לעתים משתמשים הפסיכיאטרים בשפה פוגענית כלפי המטופלים, וזו מתגלגלת גם לאנשי הצוות. בכך מתחזקות הסטיגמות גם בחברה.

בחלק מבתי החולים פגשנו מודלים נפלאים של התערבויות טיפוליות גם מול המטופלים, שמשנות את השיח, מייצרות כבוד שלהם אחד כלפי השני, ומשפרות מאוד את האווירה.

בנוגע לפסיכיאטרים, הסוגיה מורכבת יותר. עדויות רבות קיבלנו על נקמנות, איומים, יחס משפיל והפעלת לחץ לא סבירה. מאידך, בבתי חולים אחרים נתקלנו באתגרים של השתהות רבה כשצריך אישפוז מידי.

בין שני הקצוות הללו, ודאי ישנה דרך אמצע -להתייחס בכבוד למטופלים, לעמוד בכללים, אך גם לאשפז כאשר ישנו צורך. הכשרות, או מעורבות של פסיכולוגים שאינם רואים רק תרופות לצד הפסיכיאטרים, יכולה להועיל.

תגובות בתי החולים

שר הבריאות ניצן הורביץ אמר בתגובה: "אחרי עשרות שנים של הזנחה, מערכת בריאות הנפש נמצאת בתנופת שיקום. שר הבריאות הכריז על העברת בריאות הנפש מהחצר האחורית לקדמת הבמה. ואכן, בתקציב המדינה האחרון הוקצו סכומים תקדימיים לשם מטרה זו, לטובת בינוי, שיקום תשתיות שהוזנחו בצורה מחפירה וכן תקציב גבוה להוצאת מאות חולים כרוניים מבתי החולים לבתים מאזנים ושיקום בקהילה. נוסף על כך, לאחרונה החל מהלך משלים לחיבור בין מוסדות בריאות הנפש לרפואה הכללית. אברבנאל כבר חתם על הסכם סינוף עם בית החולים איכילוב, הסכם שיוביל שינוי דרמטי בגישה של המוסד למשאבים. דבר דומה יקרה בקרוב עם מוסדות נוספים ברחבי הארץ. כל אלו יניבו בקרוב תוצאות בשטח לטובת המטופלים והצוותים המסורים, שעושים כל שביכולתם לתת מענה טיפולי ואשפוז לכל מי שזקוק לכך״.

מבית החולים אברבנאל נמסר בתגובה: ״המרכז נמצא בתקופה זו במהלך משותף של בינוי ושיפוץ עם משרד הבריאות. בביה״ח ייפתח בקרוב מרכז חדשני מתקדם לטיפול בבני נוער, מהגדולים בישראל. בית החולים וצוותו פועלים במסירות למען המטופלים גם בתקופות לחץ, ומתמודדים עם עומסים שגברו בתקופת הקורונה. ביה״ח מקפיד על יחס הולם, ראוי ומכבד לכל מטופל ועובד, ומקרים חריגים מטופלים במלוא חומרת הדין. ביה״ח מקפיד על הנהלים, ואשפוזים בכפייה מתבצעים אך ורק לאחר הוראה של הפסיכיאטר המחוזי. בית החולים קיבל ציון לשבח על גיוון תעסוקתי, ומכאן תמוהה טענתכם המועלית בהקשר זה. בית החולים מקפיד על שיח ראוי ומכבד, וכל תלונה נבדקת במלוא תשומת הלב. בית החולים עובד על פי
הנהלים בהקשר של מינון תרופתי. בכל מקרה של קבלת תלונה פרטנית בכל נושא, היא תיבדק לעומקה״.

מהמרכז לבריאות הנפש מעלה הכרמל נמסר: ״ב׳מעלה הכרמל׳ עומדים מנהל, הנהלה מסורה ומחויבת ומאות עובדים הפועלים במקצועיות ובחרדת קודש בדאגה לציבור המטופלים. בשנה האחרונה עומד בראש בית החולים ד"ר איל פרוכטר, לשעבר ראש מערך בריאות הנפש בצה"ל, ומוביל עם מנהלי המרכז ועובדיו תהליכים לחיזוק בית החולים בכלל ההיבטים. עם זאת, ולמרבה הצער, אירעו בבית החולים מספר אירועים חריגים ומצערים, חלקם עם קשר לבית החולים וחלקם מחוץ לכתליו. כל האירועים נבדקו, תוחקרו וטופלו במהירות ובנחרצות עם גורמי אכיפת החוק והנהלת משרד הבריאות. אירוע התאבדותה של מטופלת מצוי עדיין בבדיקה של ועדה שמינה משרד הבריאות כדי ללמוד לקחים רוחביים. האמירה הכוללנית כי בבית החולים יש ׳הטרדות מיניות׳ היא מופרכת, משוללת כל בסיס עובדתי ומהווה לשון הרע״.

מהמרכז הירושלמי לבריאות הנפש נמסר בתגובה: ״האופי הכוללני של הטענות מאפשר להגיב עליהן בצורה כוללנית בלבד. יעד הליבה הראשון של המרכז הירושלמי לבריאות הנפש הנו: ׳שיפור מתמיד של חוויית המטופל, בדגש על יחס רגיש ומכבד׳. לא מדובר במילים בעלמא אלא במסר אשר מועבר לכלל העובדים, בהרחבה, החל מיום קבלתם לבית החולים. אנו מטפלים בכל חריג, אם וכאשר אנו נתקלים בו.

״הטיפול שלנו בסוגיית הבידודים החל לפני למעלה משנתיים, וכבר אז הדגמנו צמצום משמעותי של היקף הבידודים. למרבה הצער, הצפיפות במחלקות והיקף הצוותים במשמרות אינם מאפשרים לנו לצמצם לאפס את השימוש באמצעי בטיחות מעיק זה, הנועד לשמירה על שלומם הפיזי של כלל המאושפזים והצוות. צמצום נוסף הביא לעלייה בהיפגעות מאושפזים וצוות. איננו מעוניינים ליישם כחלופה עלייה מסיבית במינון הטיפולים התרופתיים על מנת להשיג הגנה בדרך זו, כפי שהיה נהוג לעשות לפני שנים.

״נושא הצפיפות מעיק ומכביד על כולם. השיפור המסתמן בטווח הקצר הנו פתיחה של חצרות חדשות ורחבות עבור מאושפזים בשבועות הקרובים. שיפור משמעותי בסוגיה יושג לאחר השלמת בניין אשפוז גדול, העתיד להתאכלס בעוד כשנה וחצי.

״בית החולים מדגים אפס סובלנות להטרדות מיניות ופועל בנידון בהתאם להנחיות נציבות שירות המדינה. כל תלונה נבדקת בקפידה, גם על ידי גורמים חיצוניים, ומטופלת ברמה המהירה והחדה ביותר. אנו מגלים אפס סובלנות בנושא. אם יש אירוע שלא הובא לידיעת ההנהלה, אני קורא למתלוננת לפנות לאחראית על התחום אצלנו באופן מיידי״

מהמרכז לבריאות הנפש באר יעקב (מרחבים) נמסר: ״כפי שמצוין בכתבה ובמקורות נוספים, בשנים האחרונות עבר בית החולים שינוי דרמטי והתאים עצמו לתקופה המודרנית. דיאלוג פתוח, עיצוב כמשנה התנהגות, צוות ניהולי חוצה סקטורים צעיר, ובראש ובראשונה השאיפה לאי כפייה כטיפול הפכו את בית החולים לאטרקטיבי עבור המטופלים ולמקור גאווה עבור המטפלים. חשוב לציין כי נשארו בשוליים מחלות עתיקות יומין הנגועות בתקצוב לקוי וסטיגמה, אשר עם הזמן, ובמאמץ משותף כלל מערכתי, גם הן ייעלמו מעולם בריאות הנפש״.

מהמרכז לבריאות הנפש שער מנשה נמסר בתגובה: ״המרכז לבריאות הנפש שער מנשה פועל להעניק למטופלים ולצוות את הטיפול הטוב ביותר שניתן בכפוף למשאבים שהועמדו לרשותו.

״המרכז מקפיד על קיום כלל החוקים, החוזרים והנהלים, כולל בתחום הקשירות והבידודים, וכן בתחום האשפוז הכפוי, והוא כפוף לביקורות של גורמים שונים. כל מקרה של אלימות מינית מטופל על פי נוהל. עקב כלליות הטענות שהועלו, ככל שיש מידע על אירוע ספציפי שבו ייתכן שלא קוימו הנהלים, אבקש לקבלו כדי שנוכל לטפל בו באופן מיידי. הנהלת המרכז לבריאות הנפש שער מנשה פעלה ותמשיך לפעול כדי להציף את הקשיים הנובעים מהצפיפות באשפוז ואת חשיבות סביבת אשפוז המקדמת החלמה״

מבית החולים הרצוג נמסר בתגובה: ביה״ח הרצוג מקבל תמהיל של חולים קשים, שמגיעים לאשפוז שלא בהסכמה, תחת צווי אשפוז. חלקם הגדול מסרב לטיפול, והתרופות ניתנות לפי צורך רפואי. הרצוג ידוע כבי״ח שמקפיד על יחס אמפטי למאושפזים ועל חמלה, כולל באגפי הפסיכיאטריה. כל תלונה שמגיעה מטופלת ביסודיות.
בניין האשפוז הפסיכיאטרי נבנה בשנות ה-60, מאחר שהרצוג הוא בית חולים עצמאי ואינו נתמך בכספי מדינה. ההנהלה הצליחה לבצע שיפוצים במחלקות, אך עם זאת נדרש שינוי משמעותי במראה ובתשתיות. לאחרונה פנתה ההנהלה למשרד הבריאות בבקשה לקבלת סיוע במבנה, אך טרם ניתנה תשובה סופית מטעמו.

מהמרכז לבריאות הנפש גהה נמסר: "לא הוגשה כל תלונה על אלימות צוות למטופלים. במידה שתוגש, תיחקר ותימצא נכונה  היא תטופל במלוא החומרה. מינוני תרופות בפסיכיאטריה, כמו בכל מקצוע אחר ברפואה, נקבעים רק ע"י רופא מומחה על בסיס דיון בצוות רב-מקצועי ועפ"י פרוטוקולים מקובלים בעולם".