70 שנה לפצצה על הירושימה. חמישה מומחים מתחומים שונים – האלוף (מיל') פרופ' איציק בן ישראל, ממתכנני השמדת הכור בעיראק; אבנר כהן, פרופסור ללימודים גרעיניים במכון מידלברי במונטריי, קליפורניה; הסופר יובל נח הררי, היסטוריון, מחבר 'קיצור תולדות האנושות' ו'ההיסטוריה של המחר'; השר לשעבר דן מרידור, וירון לונדון – מנתחים איפה תיפול הפצצה הגרעינית הבאה, ומה הסיכוי שישראל תהיה זו שתופצץ, או לחלופין תפציץ.
–
"אז נראה בשמים הבזק אור אדיר שחצה אותם לכל אורכם. מר טנימוטו זוכר בבירור שההבזק התקדם ממזרח למערב, מהעיר לכיוון ההרים. הוא נראה כמו יריעה גדולה של השמש… הוא לא שמע כל רעש. הדבר הראשון שראה היה כיתת חיילים שיצאו מהבור שחפרו, שבו היו אמורים להיות בטוחים מפני כל פגע, ודם זב מראשיהם, מחזותיהם ומגבותיהם. הם היו דוממים ומוכי הלם. ותחת ענן האבק, שירד כמדומה רק על האזור הזה, הלך היום והחשיך".
(מתוך "הירושימה", גיליון המופת של ה'ניו יורקר', שפורסם שנה אחרי הפצצה והוכתר 50 שנה אחר כך כיצירה העיתונאית החשובה ביותר של המאה ה־20)
–
אלה היו ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה וזה היה נשיא ארצות הברית הארי טרומן שנתן את ההוראה. בשעות הבוקר המוקדמות של 6 באוגוסט 1945 הטיל מטוס חיל האוויר האמריקאי 'אנולה גיי' את פצצת האטום על הירושימה. שלושה ימים אחר כך זכתה גם נגסאקי בכבוד המפוקפק להיות קורבן ראשון בהיסטוריה להפצצה גרעינית. בין 160 ל־200 אלף איש, רובם הגדול אזרחים, נהרגו; מחציתם מיידית והיתר לאורך השנים, בשל השפעות הלוואי הקשות. ב־15 באוגוסט, שבוע אחרי נגסאקי, נכנעה יפן לבעלות הברית ותמה מלחמת העולם השנייה.
ב־70 השנים שחלפו גדל המועדון הגרעיני והתרחב. לארצות הברית ולרוסיה (לשעבר ברית המועצות) הצטרפו צרפת ובריטניה, הודו ופקיסטן, סין וצפון קוריאה – ואת ההמשך אתם כבר מדקלמים: על פי מקורות זרים גם ישראל. הוא עדיין קטן ואקסקלוסיבי המועדון הזה, עדיין הסלקטור בכניסה מונע את כניסתו של האייתוללה שהגיש מועמדות כבר לפני 35 שנה, ובכל זאת – הוא בטוח פחות ופרוץ יותר, רוחש איומים ותרחישי אימה.
החודש הסתיימו 70 השנים הטובות. הנשק הגרעיני הפך לכזה שמיוצר ומוחזק שלא לשימוש. הפצצות הללו שאנו מייצרים (למעלה מ־20 אלף על פי מקורות כאלה ואחרים) – קודש הן, ואין לנו רשות להשתמש בהן אלא לראותן בלבד. במהלך 70 השנים האלה, היו ימים שבהם העולם התקרב לפרק ב' של הירושימה. בשנות ה־60 במלחמה הקרה, בשנות ה־90 בחזית שבין פקיסטן להודו. התקרב אבל נרתע. הלקח ההיסטורי נלמד. גבולות הטירוף צוירו בטוש עבה. איש לא העז ללחוץ על הכפתור.
את חמשת המרואיינים בכתבה הזו שאלנו שאלה זהה: האם לעולם חוסן? האם בעוד 70 שנה, ב־6 באוגוסט 2085, נוכל לציין 140 שנה ללא מלחמה גרעינית? ואם לא – מהיכן הם סבורים שתבוא הרעה? פקיסטן הקיצונית? צפון קוריאה המטורפת? פוטין? או אולי דווקא מהשכונה הרעה שלנו, כאן במזרח התיכון. והאם תהיה זו מדינה שמנהיגה ילחץ על הכפתור ברגע של מצוקה או טירוף? או שאולי יצליח איזה דאעש בגלגול כזה או אחר לשים את ידיו על מפתחות הבונקר? ואם זה יקרה – מתי זה יקרה? ומה יהיו התוצאות? הפצצת הירושימה ונגסאקי הייתה אקט סיום של מלחמת עולם אחת. האם הפצצה הבאה תהיה אקט הפתיחה של מלחמת העולם הבאה?
חמשת הדוברים כאן הם אנשים רציניים ומשכילים מכדי לומר "אנחנו יודעים". אפילו "אנחנו מעריכים" היא אמירה יומרנית מדי בשאלה עתידנית ומרחיקת לכת כזאת. אבל הם מנסים לנתח, להבין, להסתכל בעין אחת אחורה, ליפן של 1945, ובעין השנייה קדימה, לעולם שהפך מסובך יותר ומטורף לא פחות מזה שחווה לפני 70 שנה את הנוראה במלחמות המין האנושי.
הירושימה, 70 שנה אחרי – שנית הפצצה לא תיפול?
–
יובל נח הררי: איום "הארגון הלא מדינתי"
רגע אחד לפני שאנו שואלים את פרופ' יובל נח הררי, היסטוריון, מחבר 'קיצור תולדות האנושות' ו'ההיסטוריה של המחר', על ההיום והמחר, אנו מתעכבים איתו על האתמול. האם הפצצת הירושימה (ונגסאקי) הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה, כזה שאת השפעותיו אנחנו חיים וחווים ועוד נחיה ונחווה שנים, או שאולי מדובר בסיפור עצום, אבל בלא יותר מעוד אפיזודה אחת באפוס המכונה "מלחמת העולם השנייה"?
הררי: "הנשק הגרעיני שינה לגמרי את חוקי המשחק של הפוליטיקה הבינלאומית. הוא הפך מלחמה על הגמוניה עולמית להתאבדות קולקטיבית. לכן, מאז 1945 לא הייתה מלחמה כזו, ובאופן כללי נוכחותו של הנשק הגרעיני תרמה לירידת שכיחותן ועוצמתן של מלחמות בינלאומיות, ול'עידן השלום' של העשורים האחרונים.
"מעולם לא קרה קודם לכן בהיסטוריה שאימפריה אדירה כמו האימפריה הסובייטית התמוטטה בדרכי שלום, או שתחרות כמו זו שמתחוללת כיום בין סין לארצות הברית נעשית ללא שימוש בכוח הזרוע. בחלקים גדולים של העולם של ימינו, מלחמה בינלאומית רצינית היא תסריט שכמעט ולא מתקבל על הדעת (אם כי יש כמובן אזורים שבהם עדיין משתוללות מלחמות מקומיות קשות)".
הררי מניח כאן תזה שתחזור על עצמה גם אצל מרואיינים אחרים בכתבה הזאת. הטלת האטום על ראשיהם של מאות אלפי אזרחים הייתה אמנם זוועה אנושית מהגדולות שידעה ההיסטוריה. אלא שמחורבותיה העשנים ומוכי הקרינה של יפן יצאה גם בשורה אחרת.
| כיצד קרה שהיפנים סלחו לאמריקאים כל כך מהר?
"מצד אחד, הם לא סלחו להם לגמרי עד היום. מצד שני, כבר בשנים הראשונות של הכיבוש האמריקאי השלימו היפנים עמו וגילו שהשד הרבה פחות נורא ממה שהם חששו שיהיה בתחילה. הם אימצו את המשטר הדמוקרטי, את החוקה הפציפיסטית וסממנים חברתיים ופוליטיים אחרים שהאמריקאים כפו עליהם בכוח הזרוע. המלחמה הקרה נגד הקומוניזם, וביתר שאת מלחמת קוריאה, הפכו את היפנים והאמריקאים בתוך זמן קצר לבעלי ברית; וגם כשהיפנים הפכו שוב למעצמה כלכלית מובילה, הם אף פעם לא ניסו להחזיר את השעון אחורה.
"הכיבוש האמריקאי של יפן הוא לפיכך אחד הכיבושים המוצלחים ביותר בהיסטוריה, ומהווה הוכחה לכך שאפשר לכפות שינויים חברתיים ופוליטיים מהותיים בכוח הזרוע", מדגיש הררי ומוביל לעניין שלשמו התכנסנו: האם תהיה הפצצה גרעינית שנייה, ואם כן – מהיכן היא תבוא הפעם?
הררי: "מאוד קשה להעריך דבר כזה, אבל אכן יש סיכוי סביר שאם תתבצע התקפה גרעינית נוספת, היא תתבצע על ידי ארגון לא מדינתי והיא תהיה יריית הפתיחה של מאבק קשה ועקוב מדם – ולא אקורד הסיום. בכל מקרה, על פניו – מבין המדינות המצוידות בגרעין, המועמדות היותר סבירות ללחוץ על הכפתור הן צפון קוריאה, ישראל ואיראן, כי יש סבירות גבוהה יותר שמדינות אלו או המשטרים המנהיגים אותן יימצאו תחת איומים קיומיים. בניגוד לארגון לא מדינתי, למדינה יש הרבה מאוד מה להפסיד משימוש בנשק גרעיני, ולכן היא לא תיטה להשתמש בו אלא אם כן היא או המשטר שלה עומדים בפני איום קיומי שלא משאיר להם הרבה ברירות אחרות. כמו כן, שלוש המדינות הללו (וגם פקיסטן) עשויות לעבור תהליך של הקצנה דתית או אידיאולוגית, שמגדילה את האפשרות שהן ישתמשו בנשק גרעיני מתוך אמונה אפוקליפטית כלשהי".
אבנר כהן: האיום שבאי ההבנה
אבנר כהן, פרופסור ללימודים גרעיניים במכון מידלברי במונטריי, קליפורניה, ועמית בכיר במרכז למניעת הפצה גרעינית באותו מוסד, מגדולי המומחים בעולם לסוגיית הגרעין, פרסם ב־1998 את הספר 'ישראל והפצצה'. הספר כולו נפסל לפרסום בישראל על ידי הצנזורה, וראה אור בארצות הברית. לכהן הובהר כי אם יחזור לישראל ייעצר, אבל תיק החקירה נגדו נסגר אחרי שהוברר כי לא נחשף למסמכים חסויים. כהן הוא מגדולי המטיפים נגד מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל.
כהן: "אי אפשר שלא להתרשם מהעובדה ש־70 שנה לא נעשה שימוש בגרעין. מאז הירושימה נעשו יותר מ־1,000 ניסויים ביותר מ־100 אלף פצצות על ידי לפחות שמונה מדינות (או תשע, אם כוללים את ישראל העמומה על פי פרסומים זרים), ובכל זאת איש לא לחץ על הכפתור. העולם היה קרוב לכך בימי המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית, אבל רק קרוב. במהלך 70 השנים האלה, לא מיד, התפתח טאבו גרעיני. נולדה התפיסה שהגרעין הוא נשק שלא ניתן להשתמש בו".
מן הבחינה הזו, אגב, אבנר כהן הוא ממבקריו החריפים של בנימין נתניהו שלנו: "איראן אף פעם לא אמרה או איימה שתשתמש בגרעין. זה אנחנו אמרנו בשבילה. נתניהו בעיקר. והאמירות האלה נותנות למשתמש לגיטימציה לשימוש. כביכול האופציה קיימת, היא לא דמיונית, היא לא מטורפת".
| מהיכן תבוא הצרה, אם בכלל?
כהן שולל אפשרות שישראל, ארצות הברית, צרפת, בריטניה ואפילו רוסיה של פוטין יעשו שימוש בנשק הגרעיני שנמצא (או אולי נמצא) ברשותן: "המדינות האלה מחזיקות בתיאוריה שזה נשק אסור לשימוש. אחרי התפרקות ברית המועצות היו המון אזהרות שהרעה תבוא משם, אבל גם זה, למרות פוטין והדוקטרינות שלו, נמצא היום בסבירות נמוכה מאוד. הדאגה העיקרית שלי היא פקיסטן. היא משחקת משחק של מדינה אחראית ומסודרת. היו לי הרבה שיחות ופגישות עם אנשים מדרגים שונים שם. הם אומרים ששימוש בגרעין הוא טאבו. אני לא סומך על זה. לפקיסטן ולהודו יש גם נשק גרעיני טקטי בעל עוצמה כביכול מופחתת, וזה מוריד את הסף. תקלה או אי־הבנה בין שתי המדינות האלה יכולות להביא לאסון. צריך לקחת את זה בחשבון. זה אפשרי".
| וצפון קוריאה?
"גם, אבל פחות".
יצחק בן ישראל: בסוף מנהיגים הם רציונליים
האלוף (מיל') פרופ' איציק בן ישראל, ממתכנני השמדת הכור בעיראק, ראש מפא"ת (המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית), פעמיים חתן פרס ביטחון ישראל וכיום יו"ר סוכנות החלל הישראלית, יו"ר המועצה הלאומית למחקר ופיתוח ופרופסור באוניברסיטת תל אביב, הוא כנראה האיש שמכיר טוב מרבים את הקישקעס של המיתוס. תעירו אותו בשתיים בלילה, והוא מרכיב פצצה גרעינית בלי הוראות יצרן. מהמקום הידעני הזה, הכי רחוק מהפאתוס של נתניהו ולהקתו, בן ישראל חושש כמו כל בר־דעת משימוש עתידי, אולי אפילו קרוב, בגרעין ובפצצותיו, אבל מנסה לפני כן לפזר את ערפל הפאניקה.
בן ישראל: "כל אחת משתי הפצצות שהוטלו על יפן באוגוסט 45' הרגה 80 אלף בני אדם. במרץ 45', חמישה חודשים לפני כן, הרגה הפצצה קונבנציונלית של חיל האוויר האמריקאי על טוקיו למעלה מ־100 אלף בני אדם. גם האפוקליפסות על קרינה שממשיכה לפעול ולקטול אנשים לאורך שנים הן מיתוס ולא עובדות. בצ'רנוביל, שאסון הדליפה בה דומה בממדיו להטלת פצצה, מתו לאורך השנים 17 בני אדם מנזקי קרינה".
פחות מאשר בקריית חיים וקריית מוצקין, אני מהרהר ביני לבין עצמי, ושואל את האלוף הפרופסור אם אפשר להירגע, השד הגרעיני אולי איננו נורא כל כך.
"הוא נורא ואיום", ממהר בן ישראל להשיב, "וטוב שיש מי שמפתח את המיתוס ואת החשש משימוש. מסרטי הוליווד ועד האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. מצד שני, חשוב לדעת את העובדות. אם חלילה וחס תיפול פצצה גרעינית על תל אביב, היא תחסל כל מי ומה שיהיה ברדיוס של 500 מטר ממקום נפילתה. היא תחסל שכונה בתל אביב. לא את העיר ולא את המדינה".
| ובכל זאת, על פניו לפחות נראה שאף אחד לא באמת רוצה לנסות את זה.
"נכון. המוטיב הדומיננטי במלחמה הקרה היה לנטרל את המוטיבציה של הצד השני לפעול. לומר לו: אם תשמיד, תושמד. תהיה השמדה הדדית. במשבר הטילים בקובה העולם היה קרוב למלחמה גרעינית, אבל קנדי וחרושצ'וב הבינו את גודל האסון והתקפלו. מאז, ב־20 השנים האחרונות, המגמה העולמית אומרת: בואו נתפרק מכמויות הגרעין האדירות שנצטברו ונגביל את הפיתוח לניסויים תת־קרקעיים בלבד".
| אבל זה לא אומר שאין סיכוי לשימוש מבצעי שני בגרעין?
"לצערי לא. התרחיש היותר סביר: התמוטטות של מדינה גרעינית שהנשק שלה יגיע לידיים לא אחראיות. הסיכוי שמנהיג צפון קוריאה ילחץ על הכפתור איננו, אבל אם המדינה שלו תיפול ביום מן הימים לידי מעין ארגון אל־קאעידה קוריאני לא אחראי, זה עלול לקרות. גם אל־קאעידה עצמו, אם ישיג פעם נשק כזה, יכול לרצות להשתמש בו ולהשיג 30 אלף הרוגים בניו יורק, לא רק 3,000 כמו בתאומים. זה יכול לבוא מכיוונים כאלה, אבל קשה להאמין שזה יבוא ממדינה. בדרך כלל מי שמגיע לשלטון הוא רציונלי – גם אם זו לא הרציונליות שלנו. בקובה היו מי שהמליצו למנהיגים, במוסקבה וגם בוושינגטון, לחצות את הסף – אבל שני המנהיגים שמרו על רציונליות".
| רציונליות? צפון קוריאה? פקיסטן?
"אין סיכוי גדול שצפון קוריאה תירה על הדרום או פקיסטן על הודו, כי הם יחטפו מיד בחזרה – פקיסטן מההודים וצפון קוריאה מהאמריקאים. אבל מה הסיכוי שמישהו שם ייתן למישהו לפוצץ במקום אחר בעולם בלי להשאיר סימני זיהוי? במקרה של פקיסטן, בעיקר, הסיכון הזה לא מבוטל בשם האמונה הקיצונית, ולכן המעצמות משקיעות אנרגיה עצומה באמצעי זיהוי ומעקב".
דן מרידור: הידע של הפרט המסוכן
השר לשעבר דן מרידור כיהן בכנסת ה־11 כיו"ר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, וחיבר את המסמך המכונן על תפיסת הביטחון של ישראל. הוא יודע בסוגיה הזאת הרבה יותר ממה שהוא רוצה ויכול לומר. גם משום שמרידור נשאר מרידור, וגם משום שבימים האלה ממש, ימי פוסט־פוליטיקה וביבי, הוא עדיין עוסק בכל הכובעים האלה ואחרים, איכשהו, כמעט על בסיס יומיומי. מרידור מוליך אותנו תחילה בנתיבי האופטימיות: "התפיסה המובילה בעולם היא שהנשק הגרעיני נוצר שלא על מנת להשתמש בו", הוא אומר. "העובדה היא שמאז הירושימה היו מצבים שבהם הסף התקרב – וייטנאם, למשל, והמלחמה הקרה כמובן – אבל המנהיגים נמנעו. עובדה לא פחות מעניינת היא שהרבה מדינות שיכולות לייצר בקלות נשק גרעיני, פשוט לא עושות את זה. גרמניה ויפן הן דוגמה מצוינת. ובסך הכול, אם תסתכל על זה מקרוב, המועדון הגרעיני לא גדל בצורה ניכרת ב־70 השנים האחרונות".
| כלומר הסיכוי להירושימה שנייה אפסי? אפשר להירגע?
"לא. אי אפשר. הבעיה הגדולה היא שבעולם של היום הטכנולוגיה הגרעינית כבר איננה סודית. ישנה גלובליזציה של הידע. תום פרידמן קרא לזה 'העצמה של היחיד'. יש בזה המון צדדים חיוביים ויפים, אבל גם הידע לעשות דברים נוראיים ירד לרמת הפרט האחד. ההיתכנות שארגון מטורף, שאולי אנחנו אפילו לא יודעים על קיומו, ישים את ידו על פצצה כזאת, קיימת. התסריטים מפחידים, אבל העולם עושה המון כדי למנוע אותם".
השאלה הבאה למרידור תוביל אותנו בטבעיות למשתתף האחרון בכתבה הזאת.
| אתה אומר שישנה תפיסה שגרעין הוא נשק שאינו לשימוש. אבל מה עם "ברירת שמשון", מדינה שתרגיש איום קיומי ממשי שמתרגש עליה, ובמילים אחרות: ישראל?
"אני נותן לך ציון 10 על הניסיון", אומר מרידור, "אבל על ישראל לא אדבר. אני יודע יותר מדי. אתה צודק ששאלת 'החרב על הצוואר' זו שאלה קיימת ואמיתית. אבל זה כל מה שאומר".
ירון לונדון: התבוני בעיני האחד
את מה שלא יאמר מרידור, יגיד כאן מיד ירון לונדון. לעיתונות לדורותיה יש והיה תפקיד בכיר ביצירת אימת הגרעין, ברחישת התרחישים, בבניית המיתוס. מה'ניו יורקר' של 1946 ועד 'ישראל היום' של 2015. העיתונאים תמיד התרגשו מכותרות על אימה גרעינית. הפחד מוכר. הבעתה מרתקת. וחופש הספקולציה היה תמיד מפלטו החביב ביותר של איש התקשורת. באשר הוא.
"לפני כ־45 שנים למדתי היסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית", מספר לונדון, "וכתבתי עבודה על השאלה שאתה מציג עכשיו: איזו מדינה צפויה יותר מאחרות להשתמש בנשק גרעיני. זו הייתה תקופת המלחמה הקרה, והחשש היה פן מלחמת יום הדין תתפרץ בגלל המתח הרב שבין שתי המעצמות הגדולות. רק מעט היה ידוע אז על האופציה הגרעינית של ישראל, ובכל זאת טענתי שהסיכוי הגדול ביותר לשימוש בנשק גרעיני הוא שישראל תופתע, תותקף, תובס, תחשוש מהשמדה ולא תראה לפניה שום דרך להינצל אלא באמצעות איום שתשתמש בנשק גרעיני ותהיה מוכנה להשתמש בו בבחינת 'ברירת שמשון'. כעת אנחנו יודעים, אם כי לא בוודאות גמורה, שהרעיון הזה עלה במוחו של משה דיין בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר הוכה בתדהמה ובייאוש נוכח הישגי הצבא המצרי. מנגד, יש חוקרים ישראלים הטוענים כי סאדאת הביא זאת בחשבון ולכן תכנית המלחמה המצרית לא כללה התקדמות מזרחה מקו המצרים בסיני. חוקר בולט הטוען זאת הוא, למשל, פרופ' שלמה אהרונסון שכתב שני כרכים על האופציה הגרעינית הישראלית. יש לי סיבות לחשוב שהטענה אינה נכונה, אף שהיא מבוססת על השערות הגיוניות.
"אך זו בדיוק הבעיה עם תיאוריות ההרתעה הגרעינית. הן מבוססות על ההנחה שהקברניטים הם אנשים רציונליים, ואם ההנחה הזאת נשמטת – הרי שאין לנו כל יכולת לחזות מי ומתי ישתמשו בנשק גרעיני. לאמיתו של דבר, גם ההבחנה בין שיקול תבוני להתפרצות של רגשות בלתי תבוניים היא מפוקפקת, מפני שהתבוני בעיני האחד הוא שיגעון מוחלט בעיני זולתו. למשל, קברניטים עשויים לחשוב שעל ערכיה הנצחיים של אומתם ראוי להגן, אפילו במחיר חיסולה של מחצית האוכלוסייה בארצם.
"בין 1968 ל־1972 התגוררתי בצרפת והזדמן לי לשוחח עם הגנרל פייר מארי גלואה שהיה מראשי כוח ההרתעה הגרעיני. גלואה טען באוזניי (וללא ספק גם באוזני בני שיח ישראלים חשובים ממני) כי ישראל צריכה להצטייד בכוח גרעיני, מפני שיש חשש כי כוחה הצבאי הקונבנציונלי לא יספיק לה כדי להגן על עצמה מפני התקפה רבתי של הצבאות הערביים. כידוע, צרפת הייתה זו שמכרה לנו את הכור הגרעיני בדימונה, סייעה בהקמתו והכשירה את פיזיקאי הגרעין הישראלים הראשונים".
| אז אתה מהמר עלינו? המלחמה הגרעינית הבאה – כאן במזרח התיכון?
"אינני מאמין שדי בלקחי הירושימה ונגסאקי כדי למנוע אי פעם ממדינה כלשהי להשתמש בנשק גרעיני, אבל היא כנראה תשתמש באופציה הזאת רק ככלות כל הקִצים, כאשר תחשוש לעצם קיומה. הבעיה היא שחרדה קיומית אינה מותנית באיום ממשי: רוב המלחמות פרצו מפני שהצדדים שגו בכוונת אויבם. מלבד ישראל, אין עוד מדינה בעולם החוששת פן תחוסל בעקבות תבוסה נחרצת במלחמה כוללת, ואין חשיבות לשאלה אם החשש מוצדק, אלא לעוצמת התחושה הסובייקטיבית. לפיכך, עודני חושב, כפי שחשבתי לפני עשרות שנים, שבהימור על השאלה היכן תפרוץ המלחמה הגרעינית אהמר על המזרח התיכון. ואם אני צודק, כי אז יש להניח שלא אשרוד כדי לגבות את הפרס על הימור מוצלח".
–
70 שנה אחרי הירושימה, האחת והיחידה שהעזה לחצות את הסף היא זו שגם ניצבת היום בראש המחנה העולמי שנועד למנוע ניסיון נוסף. הצלחתה של ארצות הברית להרתיע את הלוחצים על הכפתור מוטלת בספק. העולם הפך מטורף יותר וצפוי פחות. אלפי היטלרים קטנים רוחשים מזימות, ותאבונם רק גובר והולך.
הסופר האמריקאי ריי ברדבורי, אמן המדע הבדיוני והפנטזיה, אמר: "אחרי שהירושימה הופצצה, ראיתי תמונה של בית עם צללים של אנשים שחיו שם ונשרפו למוות. האנשים אינם עוד, אבל הצל הגדול נשאר". איפשהו בין הטירוף הקוריאני לפנאטיות הפקיסטנית, בין המפלצתיות של ארגוני טרור מודרני לתחושת ה"שנית מצדה לא תיפול" של ישראל (על פי מקורות זרים), איפשהו בין כל אלה, אולי כבר מטילה הפצצה את צלה הגדול. ואולי תמו להן 70 השנים הטובות.
