fbpx

יאיר רוה: הטעויות של האיש הכי חזק בקולנוע הישראלי

0

תקציר הפרק הקודם: הקולנוע הישראלי נמצא באנומליה משונה. מצד אחד, היצירה משגשגת, נעשים יותר ויותר סרטים. הסרטים האלה זוכים לתהודה כבירה בעולם – ולראיה, שישה סרטים ישראליים הוצגו השנה בפסטיבל קאן, רובם התקבלו בתשואות וזכו לביקורות מצוינות. מצד שני, כפי שתיארנו בגיליון הקודם, הקשר בין הקולנוע הישראלי והקהל המקומי אינו יציב, וסובל מעליות וירידות קיצוניות. נשאלת השאלה אם ניתן לתקן את המצב הזה ומי אמור להיות אחראי לכך.
נפתח בהכרזה: המטרה מספר אחת של הקולנוע הישראלי לעשור הקרוב היא להגיע לנתון יציב וקבוע של מכירת מיליון כרטיסים בשנה. אם עד כה השנים שבהן הקולנוע הישראלי הגיע למיליון כרטיסים היו יוצאות הדופן, והאגדיות בתולדותיו, מעתה הן צריכות להפוך לסטנדרט. והאמת, זה לא אמור להיות כל כך קשה. כשהצפי בעולם ההפצה הישראלי הוא שבשנת 2014 יימכרו כ־15 מיליון כרטיסים לכלל הסרטים המופצים, כמה כבר קשה להביא לכך שקצת פחות מעשרה אחוז מהם יימכרו לסרטים ישראליים? עם יותר מ־30 סרטים בשנה, זה אומר כ־33
אלף כרטיסים בממוצע לסרט. זו בוודאי מטרה ריאלית. אז למה זה לא קורה? זה לא קורה כי כרגע לאף אחד לא מספיק חשוב שזה יקרה. אף אחד לא מוכן לקום ולומר "הקולנוע צריך בראש ובראשונה לשרת את קהל הצופים המקומי". נדמה שבישראל אמירה כזאת אפילו נחשבת לחטא.

 

רוצים לקרוא עוד מטורו של  יאיר רוה? הירשמו לקבל גליון מתנה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook