יש באוויר תחושה של התעוררות חילונית: הפגנות באשדוד, עימותים לוהטים בכנסת, מהומה ברשתות החברתיות והרבה דיבורים על "חופש" מול "כפייה" ו"הדתה". אבל האמת היא שגם המאבק הנוכחי מפספס את שורש הבעיה: העירוב המובנה, והבלתי נסבל, של מוסדות הדת והפוליטיקה.
אינני נוקב במונח השגור "הפרדת דת ומדינה", כי הבנתו הלקויה על ידי רוב מכריע בציבור היא חלק מהותי מהבעיה. רוב הישראלים, כולל רוב החילונים, מתייחסים לרעיון של הפרדת הדת מהמדינה כהוצאה או סילוק של הדת מחיינו, מחיקת סממנים יהודיים, ובעצם התנכרות לאופי ולזהות ישראל כמדינה יהודית. כאשר זה הרושם, העניין מתנקז מיד לתלם המרכזי של הפוליטיקה הישראלית מאז ומתמיד: הסכסוך הלאומי, הציונות וזכותנו על הארץ. וכשזה מגיע לשם, ל"הפרדת הדת" אין שום סיכוי.
הדרך הנכונה להציג את העניין, תוכנית וגם הסברתית, היא הדגשה של הפרדת מוסדות הדת מהפוליטיקה. אין שום סיבה לקיומן של מערכות משפט דתיות נפרדות וחשוכות, אין כל היגיון למנוע ממאות אלפי ישראלים להתחתן, ואין שום צידוק למערכות מסואבות של מועצות דתיות, מונופולים של כשרות, ומאגר עצום של ג'ובים לרבנים ועסקנים. כל זה אינו נוגע כלל לצביונה של ישראל כמדינה יהודית, אלא הוא קומבינה פוליטית־עסקנית טהורה. הדרך היחידה לשחרר את ישראל מלפיתת החנק הזו, היא להפריד את העסקנות הדתית מעטיני השלטון שמממן אותה, אוכף את פסיקותיה ואונס את הישראלים להשתעבד למנגנון שלה. כדאי להזכיר שלמוסדות הדת אין בעצם שום קשר לדת, גם לא לאמונה או רוח. הרבנות הראשית, בית הדין השרעי או המועצות הדתיות אינם מוסדות של ערכים ורעיונות, אלא מכשירים לצבירת כוח, כסף, ג'ובים והשפעה פוליטית. כל מי שהתקרב לבית דין דתי ראה זאת; כל מי שמעורב בעסקי הכשרות מכיר זאת.
הסיבה היחידה שהמציאות החונקת הזו נמשכת על אפם וחמתם של רוב הישראלים שסולדים ממנה, איננה קשורה כלל לרצון שלהם לשמור על זהותה היהודית של המדינה, אלא לדילים הנצחיים של המפלגות הדתיות בקואליציה. העוצמה השלטונית הזו, עם הכסף הממסדי שבא איתה, היא מקור כוחן ועוצמתן. מי שמאפשר זאת הן המפלגות החילוניות והמסורתיות (כולן אגב) שמשתפות פעולה – חלקן בהתלהבות, חלקן בחריקת שיניים. כך למשל, כבר שנים יש רוב גורף בקרב חברי הכנסת בעד חופש בחירה בנישואים, אבל זה לעולם לא עובר בגלל הדיל הקואליציוני. כך בדיוק לגבי תחבורה ציבורית בשבת או ביטול מונופול הכשרות.
המאבק הנוכחי על שבת חופשית בערים מבטא רגשות עזים של הציבור החילוני וגם המסורתי, אבל הוא מאבק נקודתי ומנותק מבעיית היסוד הפוליטית. אביגדור ליברמן, למשל, אפילו לא טורח להבטיח לתומכיו שיסרב לשבת בקואליציה שתהיה מבוססת על הדיל הקבוע עם המפלגות הדתיות, ובוחריו גם לא מבקשים זאת ממנו. במציאות כזו, כשאין שום לחץ על הפוליטיקאים לפרק את העסקה הנואלת שמשמרת את הממסדים הדתיים, העיוות הקיים מונצח לעד ואפילו מחריף.
את המאבקים על חוק המרכולים העקום, על ההדתה בחינוך, על תחבורה ציבורית הגיונית – צריך למקד בשורש הבעיה, מאז קום המדינה: הנכונות העלובה של המפלגות שמייצגות את החילונים והמסורתיים לקבל כל דרישה מופרכת של העסקנות הדתית. אגב, המרוויחים העיקריים מניתוק הקשר הממאיר בין הפוליטיקה לדת יהיו הדתיים עצמם, בעיקר נשים דתיות. הן הנפגעות העיקריות מההקצנה והעריצות של מוסדות הדת. וכן, הדתיים וגם החילונים יכולים להירגע: ישראל תישאר מדינה יהודית, רק שחלק מהעסקנים יצטרכו למצוא עבודה אמיתית.
.
אהבתם? עדין לא מנויים שלנו? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
