זה כבר היה צריך לקרות מזמן. נשיאה אמריקאית. אישה. בעולם זה התחיל לפני חצי מאה. אמנם שתי הראשונות שהנהיגו ממשלה – בסרילנקה ובהודו – היו אלמנה ובת של ראשי ממשלה גברים. אבל השלישית, בישראל, הגיעה לתפקיד בזכות עצמה. מאז העפילו נשים לפסגה גם בבריטניה, פקיסטן, צרפת, טורקיה, פולין, מוזמביק, גרמניה ואיפה לא. בכל היבשות ובכל הדתות. עד שנדמה שמדינה שלא הונהגה בידי אישה היא החריג. איך ייתכן שארצות הברית, מנהיגת העולם המתקדם והמשוחרר, כה מפגרת מאחור? התשובה מסתתרת בגוף השאלה: ארצות הברית איננה מתקדמת ומשוחררת, כמו שחלק מהאמריקאים היו רוצים להאמין. ״אישה היא הכושי של העולם״, שר ג׳ון לנון ב־1972 על שתי הקבוצות המושפלות והדחויות ביותר בפוליטיקה האמריקאית. אז, ובעצם גם היום עדיין, פמיניזם הוא סוג של גידוף באמריקאית.
סדרה דוקומנטרית משובחת אחת בלטה השנה: ״הרוזוולטים – היסטוריה אינטימית״. היא מספרת את קורות שני נשיאים וגברת ראשונה אחת: תיאודור, פרנקלין ואלינור. לאורך יריעתה, שמשתרעת על פני מאה שנה, ניקרה בי השאלה מדוע אלינור רוזוולט – נמרצת, חריפה ובוודאי ראויה – לא הפכה להיות הנשיאה האמריקאית הראשונה. אפשר לטעון שהקדימה את זמנה. היא מתה ב־1962, כאשר נשים היו עדיין אסקופה נדרסת בחברה. אך היא, יותר מכולן, סללה את הדרך לפריצה הגדולה של נשים אל קדמת הבמה. שגרירות וסנטוריות, שופטות ועיתונאיות, מנכ״ליות ומדעניות, ועכשיו השלב העליון: נשיאה?
אין ספק שהגיע הזמן. כבר מזמן הגיע. אבל אמריקה שמרנית. אפילו סגנית נשיא עוד לא הייתה, ובסך הכול שתיים היו בכלל מועמדות רציניות לסגנות. מקובל לטעון שאין מחסום חברתי או פוליטי בפני נשים באמריקה, ששאלת הנשיאות היא עניין פרסונלי, לא מגדרי: יכולה להיות נשיאה, אם תצוץ מועמדת ״מתאימה״. איני בטוח בכך. התקרה המגדרית באמריקה עבה. שורת גורמי יסוד בפוליטיקה ובחברה עדיין חוסמים את הדרך לנשים. למשל, הנשיא הוא גם המפקד העליון של הצבא. מפקדת עליונה? לפי סקרי עומק זה עדיין לא מסתדר לחלק ניכר מהבוחרים, כולל בוחרות. נשים בפוליטיקה נוטות להתמקד בענייני חברה וכלכלה. בתקופה של משבר עולמי זה עלול להיות מכשול פוליטי. שיטת הפריימריז המפרכת בארצות הברית מחייבת את המועמדים להינתק ממשפחתם. כשאישה עושה זאת, היא סופגת ביקורת על ״הזנחת המשפחה״ – אגב, במיוחד מצד נשים. גבר מעולם לא ננזף על כך. גם לא על התסרוקת או הקמטים. עוד מכשול: התהליך מחייב סכומי כסף עצומים. רוב התורמים הם גברים, פשוט משום שרוב הכסף עדיין נמצא בידי גברים. אישה, בהגדרה, מתקשה יותר לגייס תרומות. ויש מכשולים רבים נוספים.
בשלהי 2008, כאשר סנטור אלמוני בעל השם המוזר ברק אובמה, החל במפתיע לנשוף בעורפה של הילרי קלינטון, המועמדת הדמוקרטית המובילה, אמר לי אסטרטג במטה שלה כי האמריקאים יבחרו בגבר, אפילו שחור, לפני שיבחרו באישה. אז, התקשיתי לקבל את זה. אלא שאפילו קלינטון ובעלה הודו אז בשיחות פרטיות, באותה הנחה בדיוק. האם זה עדיין נכון כיום? בזירה נמצאת עכשיו לא רק ״מתאימה״ אחת, קלינטון, אלא גם שנייה: קרלי פיורינה. הראשונה כבר הייתה בערך הכול: רעיית מושל ונשיא, סנטורית ממדינת ענק, שרת חוץ ומועמדת בולטת לנשיאות. השנייה פרצה את תקרת הזכוכית בתחום קריטי אחר: עסקים. היא הייתה מנכ"לית ראשונה באחת מ־20 החברות הגדולות – HP, וכבר ב־2003 דורגה על ידי 'פורצ׳ן' כאישה החזקה בעולם העסקים. אמנם שתיהן אינן מגיעות לשיעור קומתה של אלינור רוזוולט, אך הן אינן מתמודדות מולה, אלא מול שורת גברים, רובם ננסים ציבוריים. בהשוואה אליהם הן מועמדות ראויות מאוד. השאלה העיקרית היא האם אמריקה השתחררה מהסקסיזם, ואיך הפעם יגיבו הבוחרים לסרטון הבלתי נמנע: "מי אתם רוצים שיענה לטלפון האדום בשלוש בלילה – אדוני, או גברתי?"
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילום: אימג'בנק
