fbpx

האובססיה הפוליטית לדירה // עמליה דואק

0

בואו נמתח לרגע קו בין ענבל אור לבין תאגיד השידור הציבורי. מלוליינית הנדל"ן אל השאלה אם התאגיד הזה יקום או ייקבר.

החיים היו פשוטים יותר עבור שר האוצר משה כחלון אילו מדדי הדיור היו מראים ירידה קלה, קלה שבקלות, קלה כנוצה. הזוגות הצעירים היו יוצאים במחולות ונושאים אותו על כפיהם כל הדרך אל מערכת הבחירות הבאה; ראש הממשלה היה מכנס את שריו, לוקח מנת קרדיט גדושה לעצמו וגם זורק עצם של פרגון לילד מגבעת אולגה, שמצא איתו את נוסחת הקסם.

במציאות כזו כחלון יכול היה לצאת למאבקים אידיאולוגיים, עקרוניים, מעמדת כוח.

בחודשים האחרונים פלרטט כחלון עם התרחיש הזה. "אם מחירי הדירות היו כבר יורדים", הסביר בשיחות סגורות, "הייתי הולך עד הסוף בעניין התאגיד. עד לבחירות". את העמדה המסויגת שהציג בסופו של דבר תלו מקורביו בזוגות הצעירים. עשרות אלפי משפחות שמחכות בכיליון עיניים לעלות בהגרלה ב"מחיר למשתכן", שתזכה אותם במפתח לדירה המיוחלת. כחלון זוכר היטב שאותם זוגות גם חיכו ל"מע"מ אפס" של יאיר לפיד. חיכו, התאכזבו, והפילו את לפיד מ־19 מנדטים ל־11. כחלון הפנים ולא מתכוון להשיב פניהם ריקם. הוא יודע שאם ישבור את הכלים ויוביל לבחירות על נושא התאגיד, סביר להניח שלא יזכה שוב בכס שר האוצר; תכנית מחיר למשתכן תלך פייפן ותשלח עוד כמה אלפי זוגות לחפש ישועה בחסות חסכונות ההורים או ברילוקיישן בניכר.

פעם אחר פעם עולים שרי האוצר על עץ גבוה ומבטיחים לכל זוג דירה, על משקל מחשב לכל ילד. רק בחלוף הזמן הם מגלים שדירות אינן מחשבים וששוק הנדל"ן הוא לא שוק הסלולר. ועדיין, במקום לנסות לערער את התפיסה שקניית דירה היא הכרחית ולעודד שכירות ארוכת טווח, לדוגמה, הם ממשיכים לטפח בציבור ציפיות שווא.

האובססיה להבטיח לכל דירה בבעלות, מתוך מחשבה שזה מה שהציבור רוצה, יוצרת היזון חוזר, כך שגם הציבור שם בראש סדר העדיפויות את השגת הדירה, בכל מחיר.

גם שר האוצר הנוכחי, בתורו, מלבה את התפיסה הזו, אך לא מצליח לעמוד מאחורי ההבטחה לספק דירות במחיר שפוי. בכך, הוא משגר את החולמים לזרועות שרלטנים, שמוכרים חלומות נדל"ן במחירי רצפה ופושטים את הרגל בקצב שבו שרי אוצר מחליפים מדיניות דיור. יזמים בגרוש, דוגמת ענבל אור, אורן קובי וגיא מונסונגו, ניזונים מתסמונת היהודי הנודד והצורך הבלתי מרוסן, המגובה על ידי הממשלה, להיות הבעלים החוקיים של ארבעה קירות.

תארו לכם, שהממשלה הייתה קובעת שמעתה היא משקיעה את כל מרצה ומשאביה בכך שזוג צעיר יוכל לחיות בשכירות, מוגנת וסבירה, ל־15 שנים. הייתכן שלפתע קניית דירה הייתה הופכת לאופציה הפחות אטרקטיבית? אבל, לפחות בינתיים, אף שר אוצר לא ניסה לשבור את הקונצנזוס. התוצאה היא שכנפיו של כחלון מקוצצות, וגם אם הוא רוצה להביע עמדות אידיאולוגיות נחרצות בנושאים שונים ולצאת עליהם למלחמה, כמו בנושא תאגיד השידור הציבורי והחיוני, הוא כבול למדדי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ב־2017 ימשיך כחלון לנסות להוריד את מחירי הדיור. הוא ירכז את כל מאמציו בכך. אם בדרך יוקרב התאגיד, או כל מאבק עקרוני אחר, המחיר כנראה ראוי בעיני שר האוצר. אולי יוכל להתנחם בכך שכלי תקשורת אחד פחות ידווח על המשך העלייה במחירים.

.

צילום: עמוד הפייסבוק של משה כחלון

.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook