למה לא תצביע בעד ריבלין? שאלו את ליברמן בימי המרוץ לנשיאות. "בגלל שאת הביקור הראשון שלו כיושב ראש הכנסת הוא עשה באום אל־פחם", ענה.
אידיוט.
כשמדברים (ויורים) על הקונפליקט היהודי־ערבי, מדברים (ויורים) בדרך כלל על הפלסטינים. על פניו מתנהל בינינו ובינם סכסוך קרקעות אלים לחיים ולמוות.
טעות.
סכסוכי קרקעות המנוהלים בידי נציגי אלוהים או אללה, כמו בינינו ובין הפלסטינים, נגמרים בדרך כלל לאחר שהקרקע רוותה ממנת הדם ששני הצדדים מוכנים לשפוך עליה, כדי להגיע להסדרי פרצלציה. המאבק האמיתי בין יהודים וערבים מתנהל בתוך הקו הירוק, במגרש של זכויות האזרח והכבוד הלאומי. את המאבק מול הפלסטינים אנחנו נסיים, בשתי מדינות לשני עמים או במדינה דו־לאומית, אבל מה שיקבע את זהותנו כיהודים, כבני אדם וכחברה הם היחסים בינינו ובין "המגזר" – אזרחי ישראל הערבים הישראלים, או אזרחי ישראל הערבים הפלסטינים כפי שרבים מן הצעירים מגדירים כיום את עצמם.
"המגזר" הוא הפיל הענק שניצב בחדר, כשכולנו חופרים באובססיביות בקטטות העיירה שלנו ובמאבק חסר תכלית ותוחלת מול הפלסטינים. בכל קבוצה של חמישה אזרחים ישראלים יש ערבי אחד. כל אחד מאיתנו, היהודים, כמו העיוורים במשל הפיל ההודי, רואה בפיל הזה משהו אחר, ובדרך כלל גם קטן הרבה יותר מהממותה שהוא. הפיל, בעיני הציבור היהודי, ידידותי למדי בדרך כלל. ניתן לרכוב עליו, לרתום אותו לעבודות שונות, לחסוך ממנו את מה שמגיע לו – ועדיין יישאר צייתן. אמנם לפעמים כל תזוזה שלו מפחידה, אבל הי, אנחנו עיוורים, אנחנו לא ממש רואים כמה הוא גדול ולאן הוא נע.
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
