fbpx

דע את הבוחר האמריקאי // ניצן הורוביץ

0

למסיבות הניצחון שלו, טראמפ מגיע במעלית. פשוט יורד מדירת הפנטהאוז המוזהבת בקומה ה־68 אל אחד מאולמות הכניסה במגדל טראמפ במנהטן. כי את האירועים החשובים באמת טראמפ עושה בטריטוריה שלו. גם את מטה הבחירות מיקם שם. פעם, לפני שהיה מוקף בסוכני השירות החשאי, הוא היה פוגש את השכנים: ברוס וויליס, כריסטיאנו רונלדו ואנדרו לויד־וובר. גם את ז'וזה מריה מארין, לשעבר נשיא ההתאחדות הברזילאית לכדורגל, היה פוגש. עכשיו מארין נתון במעצר בית. הוא מסתפק בנוף פנורמי עוצר נשימה.

מגדל טראמפ היה היעד הראשון שלי במסעי הנוכחי לארה"ב. רציתי להבין את סוד הקסם, ובעיקר רציתי למצוא את גיבורי הזמן הזה, את תומכי טראמפ. אלא שעל עובדי הבניין נאסר לדבר עם עיתונאים, ורבים מהמבקרים באטרקציות הנוצצות של הבניין, כגון המפל הפנימי וחנויות המוצרים של טראמפ, היו תיירים מקוריאה. ב'ניו יורק טיימס' כתבו שכדי למצוא את תומכי טראמפ צריך להשתמש בתחבורה הציבורית. רק ככה אפשר להכיר את הקהל ה"עממי" שתומך בטייקון. למחרת הפריימריז בניו יורק וניצחונו הסוחף, עליתי על האוטובוס לפילדלפיה: התחנה הבאה במסלול הבחירות המקדימות. הבחור שהתיישב לצדי ענד מדבקת "הצבעתי" עם תמונת פסל החירות. כל מי שיצא מהקלפי קיבל כזו, ורבים המשיכו לענוד אותה גם בימים שלאחר ההצבעה. אתה תומך בטראמפ? שאלתי. מאיפה בא לך הרעיון הזה? צחק. ככה היה כתוב בעיתון, הצטדקתי. תגיד, אמר, נראה לך שמישהו כמוני יתמוך בטראמפ?

הבחור היה שחור. בעצם, כמעט כל הנוסעים באוטובוס היו "אנשים של צבע". זה הכינוי בארה"ב, בלשון התקינות הפוליטית המכובסת, ללא לבנים. אוטובוס באמריקה, בעיקר באזורי הפרברים, הוא סוג של ברירת מחדל למי שלא יכול להרשות לעצמו אמצעי תחבורה אחר. בעצם לא רק באמריקה. כשיצאנו ממנהרת לינקולן ונכנסנו לניו ג'רזי נזכרתי שבשדולה החברתית בכנסת גילינו שרק 3% (!) ממשתמשי התחבורה הציבורית בישראל עושים זאת מבחירה. כל השאר עולים לאוטובוס מחוסר ברירה. גם פה. אז למי הצבעת? "לסנדרס". אבל אומרים שהקהילה השחורה תומכת בקלינטון? הבחור צחק שוב: המבוגרים תומכים בה, אלה שכבר התרגלו לשיטה. אבל אנחנו לא בכיס של הקלינטונים. אנחנו רוצים שינוי. ובכנות, היא פוליטיקאית עשירה ומיוחסת. מה לי ולה?

יומיים לפני השיחה הזו השתתפתי בכנס האחרון של קלינטון בניו יורק. היא לא מקיימת עצרות בפארקים ובאצטדיונים כמו סנדרס וטראמפ. האירועים שלה נערכים תמיד באולמות סגורים עם קהל של מוזמנים מראש. הפעם, המטה שלה בחר באולם היסטורי בסטטן איילנד: הרובע בעל האופי הפרברי ביותר של ניו יורק. עד לאחרונה עוד היו באי הזה רפתות ולולים. זה היה גם אתר שפיכת הפסולת של ניו יורק והחזיק בשיא העולמי של זיהום בגז מתאן עקב תסיסתה. המזבלה נסגרה ב־2001, אבל נפתחה שוב כדי לקלוט את הריסות מגדלי התאומים לאחר ה־11 בספטמבר. שלא במפתיע, בסטטן איילנד התמיכה ברפובליקנים היא הגבוהה ביותר בכל רובעי ניו יורק.

אולי בגלל האופי הזה, הלא ניו יורקי במופגן, באה קלינטון דווקא לכאן. ראשי המטה לא לקחו סיכון, וגייסו לאירוע פעילי מפלגה נאמנים. האולם היה דחוס. הקהל על הבמה, זה שמצטלם, נבחר בקפידה. הם יושבים מאחורי הנואמת, מחזיקים בשלטים ושואגים. חשיבותם בפרצופם: נשים, שחורים, צעירים. וגם שני קשישים, נערה עם כיסוי ראש אסלאמי, כמה ילדים. דבר אינו ספונטני. גם לא הנאום. "זה מקום של אנשים עובדים", אמרה בהתרגשות, "מקום שבו עדיין יושבים לארוחה משפחתית בימי ראשון. האנשים כאן מתמודדים עם הלחץ הכלכלי, עם יוקר המחיה. ואני יודעת, גם אני קונה. אני יודעת כמה הכול יקר…". כאן היא איבדה אותי. מתי בפעם האחרונה היא הייתה בסופרמרקט? בתור שרת חוץ, כאשת הנשיא? מתי אי פעם התמודדה עם יוקר המחיה?

צעירה תזזיתית שצילמה את האירוע לבלוג שלה הנידה את ראשה מצד לצד. "היא לא אמינה", אמרה. אז במי את תומכת? "בטראמפ". והוא אמין בעינייך? היא חייכה: "ממנו לפחות אין לי ציפיות".

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

צילום: אימג'בנק

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook