בדיחה ישנה וטפלה (ונבקש מראש סליחה מרב־ ניצב יוחנן דנינו) על השוטרים מספרת שהם הולכים בזוגות, כי אחד יודע רק לכתוב ואחד יודע רק לקרוא. כך גם אנחנו, אנשי הימין, ביחס לאחינו־יריבינו השמאלנים. גם אנחנו הולכים בזוגות, אך מסיבות אחרות (אם כי ודאי יש כמה שמאלנים בין הקוראים שמפקפקים בכך שימנים יודעים קרוא וכתוב).
ימני א‘ יאמר לך כשחיוך מרוח על פניו: ”שמאלנים? זן בסכנת הכחדה!“ וידחוף בהבל פיו את שאריות השבט פעם לחיפושית ופעם לתא טלפון. אבל אז יגיח ימני ב‘, ובארשת עגמומית יפטיר: ”שמאלנים? הם שולטים במדינה!“ ויצביע על האקדמיה, המשפט, התקשורת ועוד. אז איפה האמת? כמו בבדיחה היהודית הישנה והלא טפלה, שניהם צודקים.
”השמאלנים“ – אותה קבוצה אמורפית שלצורך העניין נגדיר אותה כהיפוכם של ”המתנחלים“ – התמעטו מאוד מספרית, ועוד יותר מכך – דעך משקלם בנראות הציבורית שלהם. אני עדיין זוכר את הימים הלוהטים של שנות ה־80, כאשר שני מחנות אידיאולוגיים רבי־עוצמה וחדורי אמונה עמדו זה מול זה ברבבותיהם, בכיכר מלכי ישראל, ברחובות ירושלים ובעלייה להר ברכה. לפעמים ידם הייתה על העליונה (כמו בהקמת ועדת החקירה שהדיחה את אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון) ולפעמים ידנו (מוזמנים לבקר ביישוב ברכה הפורח). היום נותרנו לבד בזירה. היום ”זה לא כוחות“.
איך זה קרה? לכאורה בגלל פינוק, התברגנות. אנחנו המשכנו להתיישב ולבנות ולחזק את האחיזה שלנו ביהודה ושומרון, ו“השמאלנים“ יושבים בכורסה הנוחה בסלון וממרקים את מצפונם הפוליטי על ידי לחיצת לייק לפוסט של אורי משגב. המהדרין חותמים על הוראת קבע ל‘בצלם‘ או ’שלום עכשיו‘. וחגית עפרן ויריב אופנהיימר מאלה, כבר יכתבו דו“ח שממילא לא יציק לנו יותר מעקיצת יתוש. אנחנו מתנחלים בשלג ובשרב; השמאל קיפל את אוהליו מן השדרה התל אביבית בנובמבר, כי בחורף יורד גשם.
אבל זה ההסבר הקל. כי בשורש העניין עומדת לאמיתו של דבר התנפצותו של החזון השמאלי. הוא שיצר את הייאוש שהוביל לאסקפיזם. השמאל בנה דת, שבמרכזה היכולת להגיע לשלום עם הפלסטינים. כמו לכל דת אחרת, גם לה היו דוגמות, סמלים ונביאים. הוא ראה בהסכמי אוסלו את ”ראשית צמיחת גאולתנו“, ועם קריסת החלום – קרסה המוטיבציה ועמה היכולת לגייס מאמינים חדשים אל הדת שהכזיבה. בשאר אל־אסד ודאעש ודאי לא הוסיפו כוח למצבריה המדוללים.
בכל זאת, השמאל משמר בישראל מידה גדולה של השפעה. משקלו הרב בשדה האמנות, האקדמיה (ובפרט במדעי הרוח והחברה) והתקשורת מותיר את השמאל כגורם מכריע בקביעת סדר היום הציבורי, בהגדרת מהו תקין פוליטית ובהרתעת הימין מיישום מדיניותו. בשדות אלו אנחנו – הימין – ”לא כוחות“ לשמאל, אם בגלל מחסומי כניסה שהשמאל ערם, אם בגלל תרבות שמנתבת את העשייה לאפיקים אחרים, ואם – אוי, כמה קשה להודות בכך! – בגלל היעדר מספיק בעלי כישרון. אורי אליצור ז“ל נהג לומר שמי שקובע מה השאלה גם ינצח בוויכוח. ובישראל השאלות נקבעות ברובן על ידי השמאל. לפעמים השמאל גם מחזיק בזכות וטו על התשובות. ועבורנו הימנים, אין דבר מתסכל מכך. אז חבריי השמאלנים (כן, כמה מחבריי הטובים ביותר הם…), אם הגיליון הזה של ’ליברל‘ מעט מדכדך אתכם, אולי תשאבו עידוד מן הידיעה שגם אם התמעטתם, אותו פרופסור שמציין את ”הנכבה“, אותו שחקן שמחרים את אריאל, אותה תערוכה שמבזה את הדגל, אותו עיתונאי שכותב עלינו תמיד בשלילה, ובקיצור: ”השמאל“ עדיין מסוגל להוציא אותנו – הימנים – מדעתנו.
–
דני דיין הוא יו“ר מועצת יש“ע לשעבר
–
- המערב הפרוע החוקתי // הטור של דני דיין
- למה השמאל בוגד בבוחריו? // מאת יונתן שם-אור
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
