fbpx

דנה ויס: מי החליט שאנחנו במשבר זהות?

0

עם כל הדיבורים האלה על מדינה יהודית וחינוך יהודי וזהות יהודית, אפשר כמעט לשכוח שבסוף מדובר במדינה ושמה ישראל. וכמו כל מדינה שמחזיקה מעצמה "מתוקנת", הזהות של תושביה אמורה להיגזר משמה. ישראלים.

האמת שכך זה היה בתחילת הדרך. גם עמוק אל תוך שנות ה־80. גדלנו כאן כישראלים. זאת הייתה המסגרת. זאת גם הייתה הכוונה, לטעמי לפחות, של אבותיה המייסדים של הציונות. לייצר זהות חדשה, כזו שיונקת מהיהדות, אבל מאפשרת יצירת מדינה שתעניק תחושת שייכות לכל אזרחיה. קצת כמו ארצות הברית. בבתי ספר לא נדרשו למקצוע בשם יהדות. להפך. חיפשו את הדבר החדש הזה שצמח כאן והיה קשור למקום, לשפה, למורשת. מבלי להתעכב דווקא על הפן הדתי. לעתים התחושה הייתה אפילו הפוכה. כי לעומת יהודי התפוצות, הישראלים הפגינו בורות יחסית בכל הקשור לתפילות ולתרי"ג מצוות.

ולרגע, כך נדמה לי, לא הורגש כאן מחסור כלשהו בזהות או בהגדרה. היינו ישראלים. עם עברית וגששים ואריק איינשטיין ונעמי שמר וזאב רווח ובהמשך גם תיסלם ומשינה ותיאטרון הקאמרי והבימה ומושבים וקיבוצים ועיירות פיתוח. ולצערנו גם מורשת קרב וגיבורים.  ובקיצור, מכנה משותף כזה שאם היינו  נפגשים במקרה על אי בודד, היינו מזהים אחד את השני ברגע, מגלגלים שיחה מלאה בסימני היכר.

אפשר היה לדמיין או לחלום שבבוא היום הזהות הזו תהיה מספיק חזקה כדי להכיל את כל האזרחים, גם הערבים, שיתרמו משלהם לגיבוש של הדבר הזה שקשור לישראל.

והנה, פתאום חזרנו שנים לאחור, כאילו אין לנו מדינה משלנו וכאילו שבנו לגלות. פתאום הזהות שלנו חוזרת לדת. כולנו נדרשים בראש ובראשונה להזדהות כיהודים. כל כך רחוק מהדרך שבה גדלנו. כל כך מתאים לשינויים שעוברת המדינה, שמתעסקת עכשיו על סף אובססיה בניסיון לייצר מעין מועדון חברים סגור. הכניסה ליהודים בלבד. השאר יסתפקו בפירורים, או שילכו למקום אחר. ובדרך מפקידים את המפתחות בידיים של הרבנים האורתודוכסים, שיקבעו מיהו יהודי. טירוף.

בבתי הספר מוסיפים עכשיו שעות למורשת יהודית. בכנסת מנסחים חוקים שמטרתם להגביר את הזהות היהודית, לחזק את "הלאום היהודי". והפלסטינים נדרשים להכיר בנו כמדינה יהודית. הכול נכרך ביחד, מתוך איזו תחושה גוברת והולכת של רדיפה וקורבנות שאינה במקומה. הישראלי הגאה למד שהמדינה שלו הכי חזקה והכי טובה והיא תשמור עליו. היהודי המתחזק לומד שהכול בסכנה וכולם נגדנו ו"מה שהיה הוא שיהיה" – אנחנו עם נרדף בכל דור ודור וכך גם נישאר.

כמה חבל. בלגדול כישראלים היה משהו משמח, מרענן. לעתים מחוספס. אבל הרבה יותר פתוח ובעיקר מחובר מאוד לארץ הזו. ישראלי אפשר היה להיות רק בישראל. יהודי לעומת זאת הרי אפשר להיות בכל מקום, ובהרבה מקרים גם יותר בטוח. אז בעצם מה הסיבה להתעקש דווקא כאן?

והרי לכם הפרדוקס בגדול. רציתם חיזוק הזהות היהודית וקיבלתם ניתוק מהאדמה. וגם ניתוק מהאפשרות לחלום על מדינה נורמלית, כזו שבסופו של יום תרגיש מספיק בטוחה להיות בית לאומי לעם היהודי, אבל תישאר תמיד דמוקרטית. המדינה שבה כל כך התגאינו כשגדלנו בתוכה כישראלים. הרבה לפני שמישהו  התחיל לפקפק בזהות היהודית שלנו ויצא למסע של חינוך מחדש. בעזרת השם, כמובן.

דנה ויס היא מגישה ופרשנית בכירה בחדשות ערוץ 2

צילומים// תומר אפלבאום, ירון קמינסקי, 'הארץ'

רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook