הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים. זו, אם תרצו, השורה התחתונה של עוד מערכת בחירות בישראל. גם אם בסוף תהיה או לא תהיה ממשלת אחדות, העובדה היא שדקה אחרי שהעם אמר את דברו הפוליטיקאים כבר מרשים לעצמם לאפסן את כל הצהרות היריבות בצד ובשם “טובת המדינה וגודל השעה”, ולשבת יחד סביב שולחן הממשלה. העובדה שזו אפשרות סבירה שאף אחד לא פוסל על הסף היא לא פחות מפשיטת רגל מוסרית.
נכון, הפוליטיקאים למדו לקח. בסיבוב הזה הם לא נתנו לנו, גם לא תחת לחץ פיזי מתון, לחלץ מהם התחייבות מפורשת לגבי 18 במרץ. חוץ מליברמן שפסל את זהבה, ודרעי שנאלץ לפסול את לפיד, אחרי מפגן ההתנשאות של האחרון, לא תמצאו בשום ארכיון את “ראיית הזהב” שתוכל לספק הרשעה בפליק־פלאק מהיר. טכנית, הם אכן מכוסים. אבל זה באמת רק טכנית. במהות, מזמן לא הייתה פה מערכת בחירות כה מקוטבת וברורה, כששני הצדדים מניפים את הדגל של “אנחנו או הם”.
ומילא מפלגת העבודה. כמה שנים ש”אחדות” זו כבר ברירת המחדל הראשונה שלה. אבל תחשבו דווקא על בוחריו של נתניהו. אלה שברגע האחרון הסכימו – כמו שבנט אומר – להיכנס מתחת לאלונקה, כדי להציל את שלטון הימין מהשמאל ומהערבים ומ”ציפי ובוז’י”. למה זה מגיע להם? למה שוב מזעיקים אותם לקלפי בנתיב הימני, רק כדי לבחור בנתיב השמאלי ביום שאחרי. אם נתניהו ודניאלה וייס יכולים לחלוק את אותה במה בעצרת, יומיים לפני הבחירות, למה להחליף את אורי אריאל בשלי יחימוביץ’ סביב שולחן הממשלה? אין גניבת דעת גדולה מזו.
אם הדרך של הימין היא הנכונה, לכו איתה עד הסוף. ואם רק השמאל הוא האלטרנטיבה לעתיד המדינה, מה יש לנציגים שלו לחפש אצל נתניהו? זה נכון שאם הראש במקפיא והרגליים בדלי עם קרח, במרכז הגוף הטמפרטורה סבירה. אבל זה בדיוק הבלוף של מרכז פוליטי. ברית האחים של לפיד ובנט הרי נולדה על בסיס התפיסה 30-70: שמים בצד את 30 האחוזים שלא מסכימים עליהם ומתמקדים ב- 70 שעליהם כן מסכימים (לכאורה). כמה זמן זה החזיק מעמד, אנחנו כבר יודעים. ואיפה נמצאים היום הכוכבים האלה, גם זה כבר ברור.
אחרי שנים של שיתוק וסטטוס קוו מדומה, הגיע הזמן להכרעות. לכאן או לכאן. ולא בגלל שיהיה טוב רק אחרי שיהיה עוד יותר רע. וגם לא בגלל האמירות התבוסתניות של חלק מהשמאל, ש”העם יאכל את מה שבישל”. מה העם אשם, שבכל פעם מבטיחים לו את הימין ואחר כך מיישמים חלק ממדיניות השמאל? השיא כמובן היה ב’צוק איתן’, שבו אותו ראש ממשלה שהבטיח כראש אופוזיציה לרסק את החמאס, שכח לקיים כשקיבל את ההזדמנות. הוא אפילו לא טרח להסביר מה נשתנה ומה ראה מהבור שלא ראה בפאתי אשקלון. לא פלא שהימין משוכנע שהוא לא באמת שולט, גם אחרי כמעט 40 שנה בשלטון; וגם חש שהשמאל אחראי להתנתקות. ולא פלא שהליכוד לא טרח לפרסם מצע גם הפעם – אף גוף עסקי לא היה מחזיק מעמד אם בכל פעם שהלקוחות היו דורשים ממנו לקיים הבטחות היה מזכיר שלא הבטיח לקיים, ושולח אותם להתחשב בנסיבות שהתיישנו. הלקוחות היו ניצבים זועמים בשערי העסק, וגדודי עורכי דין היו בבתי המשפט עם תביעות ייצוגיות. גם פרופ’ עמוס רולידר ומיכל דליות היו אומרים לנו מה דינם של הורים, למשל, שמפזרים אינספור הבטחות ללא כיסוי הולם.
רק בפוליטיקה שלנו, עסקים כרגיל. פעם אחר פעם. הגיע הזמן לומר “די כבר”. בשם הדמוקרטיה, בשם ההגינות, ולמען האמת – גם בשם המוסר. בכל זאת, נראה שגם הפעם אם תגיע ההצעה המתאימה תימצא גם הדרך לאחדות – הרי “הבטחנו לשרת”, אבל את מי?
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
צילום/ רן בן-יעקב
