חרד קיומי: הפגיעות המרתקת של גדליה בסדרה 'שבאבניקים' // מאת גדי להב

אחד המדדים לטיבה של סדרת טלוויזיה (או כל יצירה נרטיבית) הוא שהיא מצליחה להכניס אותך, הצופה, אל עולם שאינו מוכר לך. כי הרי בשביל מה, בין השאר, אנו צופים בטלוויזיה? כדי לחוות חוויות שאיננו יכולים לחוות בעצמנו: זה יכול להיות מאפיונר בניו ג'רזי, סוכן CIA או מסתערב – כל מה שאנו רוצים זה לחיות חיים של אחרים. בכל הדוגמאות הנ"ל הדרמה אינהרנטית לדמויות שאנו רוצים לחוות. זו משימה קשה, ובהתאם גם מרשימה, כשסדרת טלוויזיה מרתקת אותנו לחיים של אחרים שבמבט ראשון לא נראים מסעירים כל כך. חיים של חרדים.

'שבאבניקים' גורמת לנו לצלול אל האחר שהוא כל כך קרוב. תמיד אומרים שאנחנו חיים כל כך קרוב פיזית לפלסטינים ובכל זאת – כל כך רחוק מהם מנטלית. המשפט הזה נכון ביתר שאת עבור חילונים לגבי חרדים. הקרבה – הפיזית, הסוציאלית והפוליטית – לחרדים גדולה יותר מאשר לפלסטינים, אבל המרחק המנטלי עבור רוב החילונים, ולא רק תל אביבים מצביעי חד"ש, כנראה לא קטן יותר.

הרשת מלאה בהערות של חרדים על אי־דיוקים בסדרה – אין דף ק"צ במסכת יבמות, המשגיח לא מעביר שיעור גמרא, חרדים לא הולכים עם כובע וחליפה לגן סאקר. אין ספק, 'שבאבניקים' לא נאמנה למציאות אחד לאחד, אבל אם זו הרזולוציה של ההערות, זה אומר שבקווי המכחול הגסים היא לא טועה בהרבה. ועבור חלק גדול מהצופים זו חשיפה ראשונה לאורח החיים הזה: ה"פגישות" עם נשים (שאינן דומות לסטריאוטיפ של "שידוך"), העניין בכדורסל ובענייני חול, והדינמיקה בין בני הישיבה.

'שבאבניקים' לא רק פותחת לנו צוהר – היא מצליחה לגרום לנו להזדהות עם הגיבורים ועולמם, ובמובן מסוים, בניגוד לציפיות שלנו. קחו למשל את אבינועם. לכאורה, לו היינו שופטים על פי הסטריאוטיפים שלנו על החברה החרדית, הדמות שמתרחקת מהעולם הזה ומתקרבת בסקרנות לעולם החילוני הייתה אמורה לזכות באמפתיה שלנו. אבל אבינועם הכי פחות מעורר אמפתיה מבין ארבעת הגיבורים. הוא אמנם סקרן לגבי העולם "שלנו", אבל המניעים שלו אינם מקרבים אותו אלינו: הוא אגואיסט, מנצל אחרים, חי חיי בטלנות שמבוססים על פריבילגיות ונמשך/נשרך אחר ידוענים בשקל.

הוא זוכה לבסוף לאמפתיה שלנו רק כשהוא מנוצל באופן גס על ידי שירה – נציגת החילוניות התל אביבית ההיפסטרית. זה אולי תרגיל יסוד בדרמה – להציג את המוכר כשלילי ואת המנוכר כחיובי – אבל הוא עובד מצוין. ליבנו, הצופים החילונים, נפתח. הנחות היסוד המובנות מוסרות מעלינו. כשאנו מקבלים את כללי החברה החרדית בלי ביקורת ידועה מראש, אנו נחשפים לארבע דמויות – כולן מעוררות הזדהות וכולן עוברות תהליך שינוי שקשה להישאר אדיש כלפיו.

אנו מגלים שלמרות השוני, שלושת השבאבניקים והצו"ל לא כל כך רחוקים מאיתנו. ולא מדובר רק בקפסולות הנספרסו או במשחק של מכבי. הסיפור של אבינועם, דב, מאיר וגדליה לא שונה בהרבה מסדרות וסרטי נעורים ישראליים ואמריקאיים. אותם דברים מעסיקים אותם: שאלות הזהות, בדיקת גבולות בין "המסגרת" לחופש שבחוץ ויחסים עם המין השני.

נכון, הם בני 23 וסרט חילוני מקביל היה מתרחש בגיל 17. הם לא נוגעים בנשים, ובסדרה אמריקאית העניין ינוע בין נשיקה לסקס ראשון. עדיין, אלה גוונים. במהות יש דמיון. מה גם שבישראל השמרנית יותר של שנות ה־50 וה־60, חלק גדול מהזוגות הכירו בדרך שיותר קרובה לזו של מאיר ורות מאשר מאשר לחייו של רווק תל אביבי ממוצע במאה ה־21.

עכשיו, תגידו, אלה שבאבניקים – זו לא החברה החרדית עצמה, אלא השוליים שלה. ראשית, אלירן מלכה, יוצר הסדרה, מסביר שהוא התמקד בחרדי המודרני, שמעוניין בקשר עם העולם החילוני. שיעורם של החרדים המודרניים בקרב החרדים איננו מבוטל. במובן הזה, השבאבניקים מייצגים אותם. שנית, הדמות שמעוררת את רמת ההזדהות הגבוהה ביותר היא הכי פחות מודרנית מכולם: גדליה.

פאות, מגבעות ומסכות

גדליה הוא צו"ל, או בעברית חילונית: חנון בתול. אף שכל השבאבניקים בתולים, הוא הבתול הדחוי – זה ש־34 בחורות קמו ועזבו אותו באמצע פגישה. זוהי דמות אולטימטיבית, שכמוה ראינו אינספור בתרבות המערב הפופולרית: מליסה סימפסון, אנדריאה זאקרמן, סקריץ' מ'הצלצול הגואל', הסרט 'אי אפשר לקנות אהבה', מסרטי ג'ון יוז ועד סדרות שהושתתו כולן על חנונים כמו 'המפץ הגדול'. לכל החנונים יש חוכמה, סקרנות אינטלקטואלית ויכולת התמדה – תכונות שכולנו מעריכים – שבאות על חשבון יכולות חברתיות וסקס אפיל. העולם שאנו חיים בו נשלט על ידי חנונים, ראה ערך גוגל, אמזון ופייסבוק. אנחנו מעריצים חנונים. אנחנו אוהבים חנונים. ולכן אנחנו אוהבים את גדליה.

מעבר לכך, לגדליה יש תכונה אחת שרבים יכולים להזדהות איתה: הפחד הבסיסי להיחשף. להיות פגיע. "יש את גדליה, ויש את גדליה־גדליה", הוא אומר לדבורה. "את עוד לא פגשת את גדליה־גדליה". היא עוד לא פגשה את "גדליה" וכבר גדליה חושש שגדליה־גדליה, זה שיש לו חולשות, זה שעושה ביד, ייחשף. כשאנו פוגשים את החולשה שלו – אי־היכולת לעמוד ביצר, והבושה שבאה בעקבות כך – יש לנו אמפתיה אליו. אנחנו מבינים כמה באמת קשה לו בתל אביב, וכמה פולש לחייו שלט הפרסומת. זוהי חולשה שחורגת מקו הגבול של חילוני וחרדי – הפער שבין המסכה לבין "האני האמיתי", בין האיד לסופר־אגו. זהו עצב חשוף אנושי אוניברסלי.

המונולוג של גדליה מול השוטרת הוא אחד הרגעים המרגשים בסדרה. "אני רוצה לבוא לבחורה נקי", הוא אומר על דבורה, כשדמעות בעיניו. הוא משכנע את השוטרת, וגם אותנו, בצדקת דרכו. עובדה: חילונים שעבורם שריפת שלטים היא סימן מובהק לקנאות מטורפת, צופים בסדרה ומקווים שגדליה יתחמק מעונש.

ונקודה אחרונה: גדליה הוא גם הדמות שעוברת את השינוי הכי גדול, ודמויות שעוברות שינוי תמיד זוכות לאמפתיה. השינוי הזה, ההתמודדות עם הפחד וההתגברות עליו, בא לידי ביטוי ביחסים הנרקמים בינו לבין דבורה, וזו נקודה חשובה, כיוון שדבורה – התלמידה החכמה שמפרסמת מאמרים בשם בדוי, שמתחילה עם בנים, ששוברת את המוסכמות, או בקיצור פמיניסטית – זוכה מיד לאהדת הקהל החילוני. וכשגדליה משנה את יחסו אליה, כשהוא מכיר בערכה, כשהוא שובר את דעותיו הקדומות, הוא זוכה כהשלכה באהדתנו בהתאם. עובדה: אנחנו מאחלים לו שיזכה בדבורה. וכשגדליה משתנה, משתנים גם אנחנו. "אני טעיתי", הוא אומר לה בקרון הרכבת הקלה. אנחנו טעינו, אנחנו אומרים לו בחזרה.