fbpx

את המארח הבא אין צורך להציג // על דמותו של לטרמן בתכנית 'את המארח הבא אין צורך להציג'

0

זהו איש בן 71, עם ניסיון חיים, שאין לו לאן למהר ונעים לך להקשיב לו. אבל ככל שלטרמן מצליח לברוא את עצמו מחדש מבחינת הפורמט, כך הוא נכשל מבחינת התוכן. ייתכן שהוא מכה על חטא על 30 שנים של בעיקר בידור

הדבר הראשון שקופץ אל עינו של הצופה, מבלי שום יכולת להתחמק מכך, כשהוא מתבונן בדיוויד לטרמן בתוכניתו החדשה בנטפליקס 'את האורח הבא שלי אין צורך להציג', הוא הזקן שלו. זקן לבן, ארוך, בן שנה לפחות. ברק אובמה כינה אותו "תנכ"י", ה'גרדיאן' כינה אותו "גנדלפי". משה, דמבלדור, ליאונרדו דה וינצ'י – רשימת הרפרנסים יכולה להיות ארוכה כמעט כמו הזקן. אבל הזקן עומד בפני עצמו, גם מבלי להצביע על מישהו מפורסם אחר. זהו זקן של מישהו שהיה זמן רב בחופש. מישהו שלא היה צריך לקום בבוקר לשום עבודה. זהו זקן שמשדר מטמורפוזה. ולא זו אף זו – מטמורפוזה כתוצאה מחשבון נפש.

הדבר השני שצד את תשומת ליבו של הצופה הוא העובדה שאת "העונה" הזו מתחיל לטרמן כשהוא מציג את עצמו: "אני דייב לטרמן, הייתה לי תוכנית טלוויזיה למשך זמן מסוים, ואז פוטרתי". מה שנראה בהתחלה כעוד אחת מהבדיחות היבשות של לטרמן, מקבל חיזוק כשלטרמן אומר לברק אובמה, האורח הראשון, ששניהם עזבו עבודה אחרי הרבה מאוד זמן, ואובמה עונה לו: "אבל אני לא פוטרתי". האם דיוויד לטרמן פוטר? אין לכך סימוכין, אבל בכל צחוק, כידוע, יש שמץ של אמת, גם אם זו עדיין לא התגלתה. האם יכול להיות שהזקן, והתוכנית, והווייבּ החדש – כולם תוצאה של חשבון נפש בעקבות בעיטה בתחת? נשאיר את השאלה הזו פתוחה.

במובנים רבים לטרמן הוא דינוזאור. זה לא אומר שהוא תמיד היה לא רלוונטי. בעידן המזוזואיקון, הדינוזאורים היו הדבר הכי חם על הכדור. ולטרמן היה חתיכת דינוזאור צמרת. הוא היה האמא של הרלוונטים. אבל העידן הזה פס מהעולם. הביטו במאפייניו: גבר לבן, אפור שיער, פריבילגי, עם שערוריית סקס בלתי פתורה מאחוריו, שממנה יצא בזול, ליברל שהגיש תוכנית יומית בלייב טי.וי בעידן שבו האלטרנטיבה היחידה הייתה רק עוד ערוצי טלוויזיה. היש שם תואר אחד במשפט הזה שאינו נתון היום תחת מתקפה? היש, בעידן של נטפליקס, #MeToo וטראמפ, דרך אחרת להגדיר אדם כזה מלבד "זוחל ארכאי בסכנת הכחדה"?

אין אנו יכולים לדעת בוודאות מה עמד בבסיס הפעולה – אולי היו אלה אכן פיטורים בעקבות שערוריית מין. אולי הייתה זו "תחושת מיצוי" (שבאופן מקרי מבעבעת אצל מפורסמים בסמיכות מפתיעה לפרישה מפתיעה). אולי היה זה הליך פנימי שהוסווה היטב במשך שנים – אבל הזקן, האכסניה החדשה, הפורמט שאינו מורגל בו, כל אלו מצביעים על רצון עז לשינוי. מטמורפוזה. השלת נשל. רסטורציה. לידה מחדש. ולטרמן מנסה לעשות זאת בגוף ובנפש: בפורמט ובתוכן.

אם אתה בעניין של לטלטל את הטלוויזיה הלינארית טלטול שב"כ, נטפליקס היא המקום הנכון לחבור אליו. נטפליקס היא חברה מערערת בכל מובן. היא ערערה ושינתה את הטכנולוגיה שבה אנו משתמשים במסך הגדול, את הרגלי הצפייה שלנו ואת התוכן. היא כבר מזמן הכוח המוביל בכל הקשור לסדרות טלוויזיה. אך מתבקש שהיא תפזול ותחמוד גם טוק שואוז.

אבל נטפליקס לעולם אינה מחקה. ולכן הפורמט של 'את האורח הבא שלי אין צורך להציג' הוא כמעט ההפך הגמור מה'לייט נייט' וה'לייט שואו' שהוביל לטרמן ב־30 השנה האחרונות. במקום תוכנית יומית – תוכנית חודשית. במקום קפיצה תזזיתית בין אינספור פינות – התמקדות בנושא אחד בלבד. במקום שילוב של הרבה בידור וקצת רצינות – כובד ראש שרק הנונשלנטיות של המנחה הופכת אותו לקל יותר לעיכול. הפורמט לא רק מוציא מלטרמן את המיטב שבו – את יכולת השיחה שלו, את ההומור, החיצוני והעצמי, ואת היכולת האפריורית להשיג את המרואיינים האלה מלכתחילה – הוא גם מצליח לגרום לו לעבור מטמורפוזה. זהו לטרמן אחר. נינוח. אישי יותר. מהורהר. נגיש. עמוק. מתעניין. זהו איש בן 71, עם ניסיון חיים, שאין לו לאן למהר ונעים לך להקשיב לו.

אבל ככל שלטרמן מצליח לברוא את עצמו מחדש מבחינת הפורמט, כך הוא נכשל מבחינת התוכן, גם אם זה לא נראה כך ממבט ראשון. ההנחה שלטרמן מרגיש צורך עז לעסוק בנושאים רציניים יותר, לייצר תוכן שאינו פחמימה ריקה, שייתכן שהוא מכה על חטא על 30 שנה של בעיקר בידור, צומחת כבר בריאיון הראשון עם אובמה, ומתחזקת בשני הפרקים הבאים: עם ג'ורג' קלוני הוא מתעכב ארוכות על הפעילות הפילנתרופית שלו ושל אשתו, והעובדה שהאורחת השלישית שלו היא מלאלה יוספזאי, זוכת פרס נובל לשלום על מאבקה לחינוך נשים באפגניסטן, מדברת בעד עצמה.

בריאיון עם אובמה הוא מבצע צלילת עומק לאירועים בעיירה סלמה ב־1965. אובמה והוא מזהים את המאבק למען הצבעת השחורים בסלמה כנקודת הפתיחה של תהליך שסופו בבחירת אובמה לנשיאות. "בזמן המאבק בסלמה", הוא מספר, "אני הייתי עסוק בלהשתכר כל סוף השבוע עם החברים שלי לקולג'. לא הייתה לי את המודעות הדרושה. הייתי צריך להיות בסלמה. הלוואי שהייתי בסלמה". לטרמן רוצה להיות בסלמה עכשיו.

מעל כל הניסיון הזה לשינוי, מסביב לכל הכמיהה למשהו משמעותי יותר, מרחפת הנשיאות של דונלד טראמפ. בין פרישתו לבין התוכנית החדשה, לטרמן עשה רק גיחה אחת לחזית – כדי לשפד (ללא הצלחה, כמובן) את המועמדות לנשיאות של דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי הנוכחי הוא נוכח נפקד בריאיון עם אובמה, שבו לטרמן פונה לאובמה שוב ושוב כאילו הוא עדיין הנשיא, ומסיים את הריאיון כשהוא אומר: "לימדו אותנו לא משנה מי יושב בחדר הסגלגל, עלינו לכבד את הנשיא. אתה הנשיא היחיד שבאמת־באמת כיבדתי".

אין כמעט ספק שבחירתו של טראמפ היא לפחות זרז בחשבון הנפש והרצון למטמורפוזה של לטרמן. אבל הוא גם חושף את כישלונו. "יש מגמות ארוכות טווח שגרמו למצב הפוליטי הנוכחי ועדיין תקפות", אומר אובמה בריאיון. "אי השוויון עדיין הולך וגדל. הטכנולוגיה עדיין מעלימה עבודות בלי שניתנת לאנשים אלטרנטיבה". אובמה, ולטרמן מסכים איתו, מזהה את טראמפ בצדק כתוצאה, לא סיבה, של תהליך. והתהליך הזה הוא זה שמערער את יסודותיה של אמריקה. התהליך הוא מה שמוציא את לטרמן משלוותו.

התהליך הזה מתגלגל לו כבר שלושה עשורים. בשניים מהם שלטה המפלגה הדמוקרטית. באחד מהם כיהן הנשיא שזה עתה הוא מראיין. לכל אורך 30 השנה האלה היה לטרמן עצמו חבר כבוד באליטה האמריקאית, עם שעה יומית יקרה מפז בפריים טיים טי.וי בעידן מדורת השבט. ולמרות כל זאת, לטרמן לא מפנה ולו לרגע אחד את האצבע המאשימה כלפיו וכלפי אובמה. לא מבצע אקט אחד של חשבון נפש. לא שואל ולו שאלה קשה אחת את מרואיינו. עשרות מיליוני אמריקאים איבדו אמון במערכת בשעה ששני האנשים שעל הבמה היו בעמדת השפעה שאין שנייה לה. ולמרות הרצון הכן בשינוי, זה לא גרם לחיוך של לטרמן להיראות פחות מדושן.

לפי התגובה החמה והאוהדת של הקהל הניו יורקי בריאיון, אין ספק למי הם הצביעו בבחירות האחרונות. לא מסובך לדמיין את התגובה של מצביעי טראמפ כשהם צופים בריאיון הזה. בשבועות האחרונים דובר רבות על הקיטוב בחברה האמריקאית, תוצאה של הבועות הסגורות בתוך עצמן שבהן נמצא ומתבוסס כל מחנה. 'את האורח הבא שלי אין צורך להציג' היא מניפסטציה של הבועה הזו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook