השתלטות על כלי התקשורת, מאבק במערכת המשפט, השתקת כל ביקורת, סימון אויבים ובוגדים מבית | מדוע וכיצד התפוררו הדמוקרטיות הליברליות בפולין ובהונגריה, ומה השיעור שמוטב ללמוד מכך | פרק ראשון בסדרה

אנחנו חיים בהווה. זה מובן מאליו עד שאנו כמעט לא חושבים על כך, אבל לעיתים צריך לחשוב על המשמעות וההטיות המחשבתיות הנובעות מכך. כמו למשל בשעת קריאה או כתיבה של מאמר המנסה לתת פרספקטיבה היסטורית.

ההווה שלנו, המערבי, בסך הכל משגשג מאז מלחמת העולם השנייה. הווה שבו לא היו במערב מלחמות גדולות. הווה של דמוקרטיה. ואנחנו לוקחים, או אולי לקחנו, את הדמוקרטיה כמובנת מאליה. משהו כמעט דטרמיניסטי.

כאשר כתבו פרנסיס פוקויאמה על קץ ההיסטוריה וסמואל הנטינגטון על התנגשות הציוויליזציות – שתי תיאוריות רבות־השפעה; עד כמה הן מדויקות זו כבר שאלה אחרת – הם נחלקו ביניהם מרות בשאלה איך לפרש את ההיסטוריה. אחת הנקודות שבהן לא שררה ביניהם מחלוקת היא הדמוקרטיה. בעיקר אצל פוקויאמה, אבל גם אצל הנטינגטון, דמוקרטיה הייתה המקבילה לנירוואנה אצל הבודהיסט: השלב העליון של ההוויה. שיטת המשטר שעמים ומדינות שואפים אליה. מרגע שהושגה, הגיעה המדינה לשיא שיטת הממשל, ולא תיסוג עוד לאחור – אלא אם כן תיכבש או תתבצע הפיכה המנסה להשליט על המדינה רודן.

פחות חשוב באיזו דמוקרטיה מדובר – המודל האמריקאי, הבריטי, הסקנדינבי – אבל העם, הבוחרים, האזרחים יבחרו תמיד בדמוקרטיה, יכוננו מוסדות האמורים לשמור עליה, ירצו תמיד את החירויות שהיא מבטיחה. הרי כך היה מאז הומצא המושג לפני כ־2,500 שנה, הלוא כן?

שוויון על הנייר

לא.

נכון, מושג הדמוקרטיה הומצא ביוון העתיקה, שיחד עם ארץ ישראל היא תא השטח הקטן והמשפיע ביותר בהיסטוריה. אבל מי בדיוק חי בדמוקרטיה ביוון העתיקה? מבלי לזלזל, כמה אתונאים, אף שזו אכן תחילתה של אחת המהפכות החשובות אי־פעם.

הפעם הבאה שבה תופיע הדמוקרטיה, הפעם כדי להישאר, תתרחש כ־2,000 שנה אחר כך. עם זאת, נזכיר שכאשר מופיעות המילים הנמלצות "אנו, העם…" במבוא לחוקת ארצות הברית, או "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים…" בהצהרת העצמאות, כדאי לתת את הדעת על מי הם "העם", מי הם "כל בני האדם" ש"נבראו שווים".

הביטו בבקשה בתמונות הקונגרס הקונטיננטלי של נושאי נס המרד נגד בריטניה. זה לא העם. אלה לא כל בני האדם. אלא אם כן החלטנו ש"כל בני האדם" הם גברים לבנים, נוצרים ועשירים. נשים יקבלו זכות בחירה 150 שנה אחר כך. שחורים – גם חופשיים! נחשבו שלוש־חמישיות אדם לבן. שלא לדבר על היחס לילידים – האינדיאנים – שבוצע בהם רצח עם שיטתי. וזו הדמוקרטיה הראשונה, ושנים רבות היחידה למעשה בעולם.

ניקח שנה, אמנם לא מייצגת – 1941. בעולם כולו היו כעשר דמוקרטיות. בהן שווייץ, שבה לנשים לא תהיה זכות בחירה עוד 30 שנה; ארה"ב עם משטר האפליה הנורא לשחורים בדרום; בריטניה המעמדית עד מאוד, על הקולוניות שלה.

אחרי מלחמת העולם השנייה כבר יש יתר דמוקרטיה – גרמניה ויפן, למשל, בניגוד לאמונה החוזרת על עצמה בימים אלה של יציאה משפילה מאפגניסטן, שאי־אפשר להשליט דמוקרטיה. אפשר. איך? צבא כובש מכתיב להן חוקה דמוקרטית, אחרי תבוסה מוחלטת וכניעה בלא תנאי. זו לא מלחמת העולם הראשונה שבה גרמניה נכנעת כשצבאה קרוב לפריז, ובעלות הברית בטיפשותן נותנות לצבא המנוצח לצעוד הביתה כאילו ניצח.

הפעם, ב־1945, כשדגל אדום מונף על הרייכסטג, כשערי גרמניה ויפן לא קיימות משום שהופצצו לחלוטין, די ברור מי ניצח. ועדיין מחצית מאירופה, כל אפריקה, עולם האסלאם, המזרח התיכון למעט ישראל, כמעט כל אמריקה הלטינית, הן דיקטטורות כאלה או אחרות. זו הייתה הנורמה.

אז עוד נראה היה שהעתיד גרוע יותר, כפי שבא לידי ביטוי בדיסטופיות הידועות, המחרידות: '1984' מאת ג'ורג' אורוול המספר על אנגליה ובראשה האח הגדול בדמות ברית המועצות; 'עולם חדש מופלא' מאת אלדוס האקסלי על ארה"ב; 'פרנהייט 451' על עולם בלי ספרים שבו השליטים מחזיקים אותנו בורים, ועוד.

רק בשנות ה־80 מתחילה הדמוקרטיה להתפשט כתוכנית פעולה, לא כתיאוריה או כאוטופיה, מעבר למערב אירופה וצפון אמריקה, ובמאה ה־21 היו לראשונה בהיסטוריה יותר מדינות דמוקרטיות מאשר לא דמוקרטיות. והנה, כיום שוב נסוגונו לאחור.

רוצה לומר, דמוקרטיה היא רעיון שיושם לאורך ההיסטוריה, למעשה רק בעידן המודרני, פעמים מעטות. חשוב מכך: למרות שהרעיון נראה לנו מושרש, הוא אינו חלק מהותי ממערכת השלטון בכל מקום ואתר. הדמוקרטיה שברירית והסכנה לה אינה רק מלובשי חולצות שחורות ניאו־נאצים, תאי טרור אנרכיסטיים, כתות מטורללות של תומכי קונספירציה ועוד. הדמוקרטיה פגיעה ויכולה להתכרסם מבפנים, בקלות ובמהירות. בכל מקום ובכל זמן. כן, גם בזמן שלכאורה מדגים את ניצחון הדמוקרטיה.

האמונה התמימה, הנוגעת ללב, בעוצמתה של הדמוקרטיה, היא אחד השרידים האחרונים לעידן האורות – הנאורות הצרפתית, שהמשיכה והתעצמה במאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. האמונה בכך שהמין האנושי הולך ומתקדם. שהמדע, הטכנולוגיה, הרפואה, התרבות, ההשכלה, הפוליטיקה, החינוך – כולם וכולן רק הולכים ומשתפרים. הייתה לכך סיבה, בהחלט: היו התפתחויות מדעיות וטכנולוגיות ורפואיות, היה עידן של שגשוג, המלחמות הגדולות באירופה הסתיימו, כך נדמה, עם נפוליאון.

האמונה הזו התנפצה בחפירות של ורדן, איפר, פשנדל, ונעלמה באושוויץ, טרבלינקה, הירושימה, הגולאגים. התברר שבקצה הרחוק של הרפואה והאמונה באדם הטוב נמצאת האאוגניקה ומנגלה, בקצה המדע נמצאת פצצת האטום, ובקצה הפוליטיקה נמצא היטלר. לא כחריגים, כחלק מהשיטה.

בעצם, לצורך הדיון הזה – הדמוקרטיה הראשונית, על זכות הבחירה לַכּל ועם תקשורת ההמונים בחיתוליה, אף החריפה את המצב. "אי־אפשר להנחיל דמוקרטיה באמצעות פרסום צו בעיתון", היא אִמרה מדויקת המיוחסת להרצל, שהבין שהקִדמה מפיצה אור עז אך גם לא מעט צללים חשוכים.

היכן עובר הגבול?

הדמוקרטיה נולדה באירופה. ביבשת הזו התווכחו עליה, דנו בה, התקוממו בשמה, ומדינות אירופה היום הן ודאי מן המגלמות הגדולות בעולם של הרעיון הדמוקרטי. המאמר הראשון בסדרה זו על משבר הדמוקרטיות דן בשתי מדינות אירופיות – פולין והונגריה.

תעלה השאלה, מהי בעצם אירופה? מהם גבולותיה? האם ההגדרות של אירופה הן גיאוגרפיות, פוליטיות, תרבותיות, היסטוריות? בכל הגדרה כזו יש כמובן ויכוחים פנימיים לא מעטים. השאלות קריטיות במיוחד לגבי מדינות קווי הגבול.

מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לפני זמן קצר, כשחשבנו על אירופה, חשבנו על אירופה הזחוחה, השאננה, המשגשגת – אירופה המערבית. אותם אירופאים שנותרו מעברו האחר של מסך הברזל הושכחו, הפכו אירופאים סוג ב' – גם אם פראג, השוכנת מערבית לווינה, היא בשר מבשרה של אירופה ההיסטורית.

הקרואטים למשל, ולא רק הם, סברו שגבולה של אירופה הוא המקום שבו מסתיימת הקתוליות, או האימפריה האוסטרו־הונגרית – כלומר הם עדיין בפנים אבל הסרבים אויביהם בנפש בחוץ. הסרבים, הגיאורגים, הארמנים, הפולנים וההונגרים חשבו וחושבים בלהט שהגבול הוא גבולה של הנצרות, של העמים הנוצריים גם אם הם כבושים בידי אימפריה אסלאמית. כך גם הם חברי המועדון, אבל העות'מאנים – כיום טורקיה – לא. ומה לגבי המזרח, "ארצות הדמים" כפי שקרא להן ההיסטוריון טימותי סניידר: בפולין, בבלרוס, באוקראינה, ברוסיה – איפה בדיוק נגמרת אירופה ומתחילה אסיה?

כדי להבין את פולין ואת הונגריה של היום חייבים לחזור בזמן.

ב־29 באוגוסט 1526 נפגשו סמוך לעיירה מוהאץ' בקרבת הדנובה, צבאותיהם של הסולטן הטורקי סולימאן המפואר ומלך הונגריה לאיוש השני. האימפריה העות'מאנית הייתה בשלב זה החזקה באירופה. אחרי שהעות'מאנים כבשו והביסו את ביזנטיון, ניצחו את הקואליציה הסרבית בקרב קוסובו והביסו את בולגריה, נותרו בפניהם רק ההונגרים ככוח הצבאי המשמעותי האחרון במרכז אירופה.

קרב מוהאץ' מבחינת הונגריה הוא המקביל לקרב קוסובו לסרבים – שילוב של מצדה ותשעה באב. שלוש שעות לכל היותר, שבסיומן נותרו בשדה הקרב גופותיהם של המלך ומרבית אציליו. הונגריה העצמאית, שהתקיימה יותר מ־500 שנה, נכבשה בידי העות'מאנים ולא תהיה עצמאית בכמעט 400 השנים הבאות.

בשנת 1683 יָצור הצבא העות'מאני על וינה – הפעם תחת מהמט הרביעי. ברגע האחרון הגיע האיחוד הפולני־ליטאי תחת המלך יאן סובייסקי, שיכונה מעתה "מציל אירופה", והצליח להדוף אותם ובהמשך להנחיל להם תבוסה מוחצת.

העות'מאנים יתחילו את נסיגתם מווינה ובהמשך יסוגו מבודה, כשהאימפריה ההבסבורגית מזנבת בהם והופכת למעצמה המרכזית באזורים האלה, וכך תישאר עד מלחמת העולם הראשונה. הונגריה תבוא בשלטון ההבסבורגים, פולין תתחיל גם להידרדר ממעמדה כמעצמה, ולימים תחולק בין שכנותיה החזקות אוסטריה, פרוסיה ובעיקר רוסיה. כך תישאר גם היא כבושה עד מלחמת העולם הראשונה.

שתי המדינות הללו מתרפקות על תהילת העבר, וכמובן יש על מה להתרפק: כל מדינה מתגעגעת לימי התהילה שבהם הגיעה לשיא עוצמתה ושלטה על שטחים, ופולין והונגריה לא יוצאות מהכלל. גיבורי העבר מונצחים בכל מקום, והשילוב בין הגאווה על העבר המפואר – במקרה הפולני "הנס על הוויסלה", שבו עצרו את הצבא האדום בשערי ורשה אחרי מלחמת העולם הראשונה, למשל – וזיכרון הממלכות בשיאן, לבין ההשפלה של השנים הכה רבות תחת שליטת כוחות זרים, הוא שילוב נפיץ המביא ללאומנות מתמשכת.

מותר להשוות

לענייננו, החלק החשוב בהיסטוריה המרתקת של פולין והונגריה הוא שלמעשה עד לפני 30 שנה, אף אחת מהן מעולם לא הייתה דמוקרטית. היו בהחלט כמה סממנים דמוקרטיים, לא יותר.

הונגריה היא חלק מכובד באימפריה ההבסבורגית, שזוכרת בערגה את העבר המפואר. בהסכם טריאנון, אחרי מלחמת העולם הראשונה, היא מאבדת שני־שליש מהשטח ושני־שליש מהתושבים עקב היותה בצד המנוצח, וגם במלחמת העולם השנייה הייתה בצד המנוצח.

כמו הפולנים, גם ההונגרים אומרים על עצמם שתמיד התקוממו ונוצחו אבל, הם מוסיפים, שהיו בצד הלא נכון, מוסרית והיסטורית. במלחמת העולם השנייה היו בצד הנאצי נגד ברה"מ; בתומה השתוללו אנשי 'צלב החץ' הרצחניים והאנטישמיים; אחר כך כיבוש סובייטי, כשההתקוממות המפורסמת של 1956 מדוכאת באלימות אדירה. דמוקרטיה הונגרית תקום למעשה רק עם נפילת מסך הברזל.

מדוע, אם כן, אני מכניס אותן בכפיפה אחת? האם ניתן להשוות? בהחלט, יש להן כמה מאפיינים משותפים משמעותיים.

ראשית, מדובר במדינות הומוגניות באוכלוסייתן. 95% מאוכלוסיית הונגריה הם הונגרים. 93.5% מאוכלוסיית פולין הם פולנים, כאשר 97% מתושבי פולין מדברים פולנית. ההומוגניות הזו נובעת מהשואה, מרצח העם בצוענים, מהטיהורים האתניים במהלך ואחרי מלחמת העולם השנייה.

שנית, הן מדינות דתיות. לא כמו פעם, נכון, אבל אירופה התחלנה מזמן. יש בהן מנהיגים רבי־עוצמה, במיוחד בהונגריה, הנתפסים כמשיבים את תהילת העבר, מגינים על המדינה, הלאום, העם מפני שלל האויבים מבחוץ ומבפנים: ליברלים, בריסל, תקשורת, מהגרים, אילי הון קוסמופוליטיים – שם מוסווה בדוחק ליהודים – ומי לא.

דבר משותף נוסף: הטענה שהן דמוקרטיות. לא ליברליות, אבל דמוקרטיות, מעצם הטענה שהשלטון מייצג את רוב העם. שאר הדברים בדמוקרטיה הליברלית – הגנה על מיעוטים, איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת, הגנה מלאה על חופש הביטוי וכל השאר – לא רק שאינם חיוניים, הם אף מזיקים.

בשנים הקריטיות שבין מלחמות העולם, שבהן שתיהן היו לעצמאיות, גם אם קטנות וחלשות בין המעצמות, עמדו בראשן שני אנשי צבא קשישים, סמכותנים: מרשל יוזף פילסודסקי הפולני (1926–1935) ואדמירל מיקלוש הורטי ההונגרי (1920–1944).

כמובן, ישנו העבר: שתיהן מדינות המתרפקות על תהילת העבר, אבל יש לכך המשך חשוב. כל מי שמסתכל בעין ביקורתית על אותו עבר – מדומיין או לא – ומנסה לבחון אותו, מתויג מיד כאויב העם. וחלק ניכר מההגנה החד־משמעית על ההיסטוריה של המדינה ושל העם, חוזר לאירועי מלחמת העולם השנייה ואחריה.

בתום מלחמת העולם הראשונה פולין והונגריה מדינות בינוניות, חלשות, מאוימות. יש בהן מיעוטים גדולים, ופולנים והונגרים רבים חיים מחוץ לגבולותיהן. הן מאוימות בידי השכנות רבות־העוצמה, מנסות לתמרן. במלחמת העולם השנייה הונגריה היא בת־ברית של גרמניה הנאצית – מול ברה"מ בלבד. מאות אלפים מיהודי הונגריה נשלחו למחנות בקיץ 1944, ורבים אחרים נהרגו במלחמה.

פולין נכבשת ומשמרת, בצדק, את זכר ההרואיות: המתמטיקאים וסוכני הביון הפולנים שבלעדיהם אנשי בלצ'לי פארק לא היו מפענחים את צופן האניגמה; הטייסים הפולנים הנלחמים בקרב על בריטניה; טבח יער קאטין; המחתרות; התקוממות גטו ורשה; רצח 3 מיליון יהודים בשואה; רצח והריגת 3 מיליון קתולים במלחמה.

 

בתום המלחמה שתיהן נמצאות בשטח הכיבוש הסובייטי. מבחינת ברה"מ, היא כמובן שחררה את מרכז ומזרח אירופה מהכיבוש הנאצי. מבחינת מרבית המדינות המשוחררות, הן החליפו כיבוש בכיבוש, והתקוממויות נגד הכיבוש הסובייטי כשלו, עד שנות ה־80 של המאה ה־20.

הטעות של אירופה הנאורה

בפולין יתחיל התהליך של התפרקות הגוש הקומוניסטי, עם עליית סולידריות, וכאשר הונגריה תפתח את גבולה לאוסטריה, בלא שום תגובה סובייטית, יבין העולם כולו שהעולם השתנה. נפילת חומת ברלין תביא לנפילת מסך הברזל כולו, לתחילת החיבור מחדש של אירופה המערבית, המשגשגת, עם אירופה המזרחית; לשילוב פולין, הונגריה ומדינות נוספות בברית נאט"ו, באיחוד האירופי. זה היה האות שכל העולם הבין כניצחון הדמוקרטיה. נוסף על כך ברה"מ תקרוס ותשוב להיות רוסיה, והנה הדמוקרטיה והקפיטליזם ניצחו, החירות גברה על הקנאים הדתיים, הנאצים, הפשיסטים, הבולשביקים. האוטופיה הנה באה.

זה גם הרגע שבו גאוני אסכולת שיקגו מסבירים למדינות האלה שהן זקוקות לטיפול בהלם – הפיכת הכלכלה בבת־אחת לכלכלת שוק. הרס קונסטרוקטיבי. פתרון המתאים לכל בעיה. הפרטה מלאה – כמו זו שכה הצליחה בבריטניה. זוכרים שפולין והונגריה הן מדינות ש־40 שנה היו קומוניסטיות, ואין בהן בהגדרה רכוש פרטי? שהן היו דיקטטורות מרבית ההיסטוריה שלהן? אבל הנה, בהנפת מטה קסם, בעצם קיום הדוגמה הקרובה של אירופה המערבית – זה בוודאי יקרה. הן תשתלבנה במערב הקפיטליסטי הדמוקרטי בתוך כמה שנות מעבר בודדות.

זה כמובן לא מה שקרה. אמנם נוצרה שכבה חדשה של מתעשרים, אבל מצבם של רבים מאוד הורע, יחסית לימי הקומוניזם. אנו מכירים את סיפורי הזוועה על השטאזי, הסקוריטטה, הקג"ב, שנות הרדיפה, ההשתקה, הצנזורה. אבל גם תחת המשטרים הנוראים האלה היו בני אדם שחיו, עבדו, אהבו, וכן – התגאו. הם חיו בחברה שהיו לה יתרונות בלכידות, בתנאים בסיסיים חינם, עם אנשים הדומים להם. זה מה שהם הכירו, ורבים הסתפקו בכך, או לחלופין העדיפו את הוודאות שהייתה בחיים האלה על פני אי־הוודאות, הקריסה הכלכלית שבאה מיד אחר כך.

במדינות הגוש הקומוניסטי הייתה התנגדות לדיקטטורה, כמובן, והתנגדות לכיבוש הסובייטי. גם מי שלא התקומם – ופולין והונגריה התקוממו – זכר את הטנקים ברחובות ואת האיום הסמוי והלא סמוי. כעת הן חופשיות ומקבלות פרס: כניסה לאיחוד האירופי, לברית נאט"ו. הן במערב. יש להן סיוע כלכלי, יש מוצרי צריכה, יש בחירות חופשיות. ההתחלה היא שיכרון חושים.

הנבחרים היו גיבורי האומה, אלה שלחמו למען החירות: ואצלב האוול בצ'כוסלובקיה, הנשיא הראשון והאחרון של המדינה הזו לאחר השחרור מעול הקומוניזם; לך ואלנסה בפולין; ואולי המקרה המעניין ביותר הוא דווקא זה של ויקטור אורבן בהונגריה.

אורבן החל את דרכו כמנהיג פידס, מפלגת ימין אנטי־קומוניסטית, ליברלית (המושגים "ליברלי" ו"שמרני" שונים באירופה ובארה"ב), פרו־דמוקרטית, בשנת נפילת החומה. הונגריה הוגדרה "קומוניזם של גולאש" – כלומר גרסה מרוככת, אחרי התקוממות 1956. אורבן הצעיר, עוד לפני נפילת החומה, משתלם במשפטים על חשבון קרן סורוס, ומקבל מלגה לאוקספורד מטעם קרן סורוס. כן, הקרן של ג'ורג' סורוס. אירוני, בהתחשב בהמשך.

הוא היה ראש ממשלה בסוף שנות ה־90, ומכהן ברצף כראש ממשלה מאז 2010, כאשר החל להנהיג בהונגריה מה שהוא מכנה "דמוקרטיה לא ליברלית" – המקבילה למה שקורא דמיטרי פסקוב, דוברו של פוטין, "דמוקרטיה ריבונית". מצד אחד צריך את המילה "דמוקרטיה" כי היא מותג – דיקטטורות רבות, כולל מדינות הגוש הקומוניסטי, קראו לעצמן דמוקרטיות. מצד שני, צריך להדגיש שהמשטר ההונגרי לא יהיה המשטר המערב אירופי.

אם כן, משמעות המילה "דמוקרטיה" בפולין ובהונגריה (וגם ברוסיה, שעליה נרחיב במאמר הבא) כיום היא שיש בחירות, ויש בהן חופש הצבעה עם כוכבית – גם אם אין זיופי בחירות בוטים, השלטון שולט בכל אמצעי התקשורת למעשה, לאופוזיציה אין גישה לשידורי הרדיו והטלוויזיה, ובתנאים כאלה קשה לדבר על חופש בחירה אמיתי.

בסך הכל "סיקור מאוזן"

ובכל זאת, איך נסביר את המקרים של הונגריה ופולין? מדינות מרכז אירופה, שנלחמו נגד העות'מאנים, שקיבלו עצמאות אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו בשליטת שליטים צבאיים נערצים, מדוע הן נסוגות מהדמוקרטיה המערבית, זו שהייתה משאת נפשן שנים רבות כל כך? מה בעצם קרה כאן? מדוע אישים שהיו דמוקרטים הפכו את עורם, ומדוע מוסדות דמוקרטיים – מערכות המשפט, התקשורת, ובעיקר העם – קרסו?

אין להכחיש שבכל המדינות הללו, וגם במדינות אחרות שבהן אנו רואים עלייה של האוטוריטריות והפופוליזם – הודו, ברזיל, הפיליפינים ואחרות – יש תמיכה גבוהה עד גבוהה מאוד במנהיגים הללו, שאינם הרודנים השנואים של פעם שנשענו על משטרה אלימה, שירותים חשאיים וכמה מושחתים בלבד.

כצפוי, המאפיינים שעליהם דיברנו הם ההסבר. פוליטיקאים תמיד רוצים יותר עוצמה, כוח ושלטון. "לטובת העם", כמובן, מה פתאום לטובתם. זה נכון בכל מערכת שלטונית. הם פועלים במסגרת המערכות, ומנסים לכופף אותן לתועלתם. אם המערכת ותיקה וחזקה, כמו בבריטניה למשל, זה לא יקרה. מערכת חלשה, חדשה, בלי תמיכה מהעם ובמוסדות החברה, ובזמן משבר, תתרסק – גרמניה של ויימאר, רוסיה של סוף מלחמת העולם הראשונה. אבל יש גם מצבי ביניים, למשל כשהאזרחים מרגישים שעשו בשמם עסקה שהרעה את מצבם.

כאלו הן פולין והונגריה. שתי מדינות שבסוף שנות ה־80 ותחילת ה־90 של המאה ה־20 חוו מרירות לצד גאווה לאומית עזה, כשהמציאות בהווה אפורה, במשבר כלכלי, בתחושה שהמערב מטיף ומתנשא מעליהן, מעטים מתעשרים במהירות, רבים מהגרים למקומות טובים יותר והפערים מתרחבים – בין פריפריה ומרכז, בין צעירים משכילים, בין עירוניים וגלובליים לבין הרוב. את כל הפערים האלה מנצלים בכישרון פוליטיקאים מוכשרים ודמגוגיים. בכל העולם זה כך.

אז אורבן פונה במודע לדרך אחרת כאשר הוא נבחר שוב ב־2010. הוא מעביר חוקים, על רקע המשבר הכלכלי הגלובלי שהחל ב־2008, ועל רקע שערוריות שחיתות: למשל, חוק שלפיו תוכל מפלגתו להחזיק בשני־שלישים מהמושבים בפרלמנט ההונגרי גם אם זכתה ב־25% מהקולות, וכך יכלה מפלגתו להעביר חוקים בעזרת רוב בפרלמנט ללא צורך בשיתוף פעולה עם מפלגות נוספות. משילות, אתם יודעים.

כמו הג'רימנדרינג הידוע לשמצה בארה"ב, שינה אורבן את מפת ההצבעה על פי מחוזות, כך שמחוזות שבהם היה צפוי להפסיד יחולקו באופן שונה כדי לחזק את היתרון של מפלגתו.

אחר כך העביר את חוק התקשורת, שקובע כי כל ערוצי השידור נדרשו לספק "סיקור חדשותי מאוזן", כאשר הגורם המחליט אם הסיקור מאוזן הוא כמובן ועדה בשליטת הממשלה, ויש קנסות כבדים למפרים את החוק.

בשנת 2015 מספר כלי התקשורת הפרו־ממשלתיים היה 31, ואילו בשנת 2019 כבר יותר מ־500, כאשר לאורך הדרך נסגרו כלי תקשורת בולטים שהיו מזוהים עם האופוזיציה. בכל הזמן הזה העם באופן כללי איתו, מזדהה במאבקו נגד החמוצים, מותחי הביקורת, הליברלים שהם לא באמת הונגרים אמיתיים, משלנו, אלא תומכים ברעיונות מיובאים מבחוץ.

אורבן העביר חוקה חדשה שהעצימה אותו, חצה עוד קו אדום כשהחל להתבטא בשם ערכים נוצריים, יצא למלחמה נגד איל ההון היהודי־אמריקאי ממוצא הונגרי, ג'ורג' סורוס – שתורם למטרות גלובליות, למען חברות פתוחות ודמוקרטיות, ומשמש כולא ברקים למתנגדי הגלובליזציה. העובדה שהוא יהודי – ויהדותו ידועה לכל – לא מזיקה במדינה שבה ישנה מסורת אנטישמית חזקה מאוד.

אורבן הקים מערכת משפט חלופית, מוטט את שומרי הסף, נלחם בארגוני החברה האזרחית. הקורונה סייעה לו ולמשטרים אחרים מאוד, משום שבחסותה יש לו צווי חירום. הוא מעודד ילודה של נשים הונגריות נוצריות, וכמו במדינות אחרות החל רישום של "ארגונים זרים" – כלומר כאלה המקבלים מימון מחוץ להונגריה ומתויגים כאויבים.

כמו אחרים, הוא גם נלחם נגד קבלת פליטים, בעיקר מהמזרח התיכון והעולם המוסלמי, לאיחוד האירופי בכלל ולהונגריה בפרט: בזמן משבר הפליטים של 2015 הונגריה הקימה גדרות תיל בגבול עם סרביה.

אבל, טוען אורבן, בהונגריה יש דמוקרטיה. פשוט לא דמוקרטיה ליברלית כמו במערב. מה זה אומר בעצם?

הטעות המערבית הייתה, ובמידה מסוימת עודנה, ההנחה שהדמוקרטיה המערבית היא אוניברסלית. שכל העולם רוצה בה, והיא מתאימה לכל מדינה, לכל חברה. היא לא. יש בהחלט חברות מסורתיות יותר, ששמות דגש על הקבוצה ולא על היחיד, שבהן הדת חזקה יותר. בהן יכולה בהחלט לצמוח דמוקרטיה שאינה מבוססת אינדיווידואליזם, תהליך החילוניות או הפרדת הדת מהמדינה.

אבל זה לא מה שאורבן וחבריו עושים. הם מפוררים את זכויות האזרח – בעיקר של המיעוטים, או של כל מי שאינו נחשב חלק מ"העם האותנטי". מרסקים את חופש הביטוי, את הפלורליזם.

לא, זו לא דמוקרטיה שאינה ליברלית, או דמוקרטיה ריבונית – זו אוטוריטריות. או, אם נהיה אופטימיים – הדרך לאוטוריטריות.

שמירה על הגאווה

להונגריה יש ברית עם פולין, ובפולין המצב שונה. עדיין, אם אתם פסימיים. השיטה פרלמנטרית אבל המקבילה לפידס ההונגרית – מפלגת החוק והצדק – שולטת, ויש לה רוב מוחלט בפרלמנט הפולני. יש נשיא מטעמה שנבחר, אמנם בקושי – מול ראש עיריית ורשה הצעיר והליברל – ויש ראש ממשלה. אבל הדמויות המרתקות בתולדות המפלגה, אלה שקבעו את דמותה ואת דמותה של פולין בדור שלאחר ולנסה ושיכרון החושים של סולידריות ונפילת החומה, הם שני תאומים, לך וירוסלב קצ'ינסקי. הראשון היה נשיא פולין והשני ראש הממשלה, תאומים זהים שאף שיחקו תאומים בסרט פולני ידוע.

לך קצ'ינסקי נהרג בתאונת מטוס עם מרבית הצמרת הפולנית, בדרכו לטקס זיכרון ביער קאטין – שם, בזמן מלחמת העולם השנייה, ברה"מ רצחה אלפי קצינים פולנים במטרה לחסל את האליטה הפולנית (עורכי דין, פרופסורים, רופאים וכו'), אך הכחישה זאת שנים.

מבחינת פולין טבח יער קאטין ממשיך את ההיסטוריה הקשה מול הענק ממזרח – מלחמות, חלוקת פולין, תמיכת פולין בנפוליאון שהכזיב, המלחמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, הסכם ריבנטרופ־מולוטוב והפלישה הסובייטית במקביל לנאצית, העמידה מנגד של הצבא האדום בזמן מרד ורשה ועוד. וכשנשיא פולין האנטי־רוסי נהרג יחד עם הצמרת הפולנית בתאונת מטוס, פולנים רבים לא בדיוק מקבלים את התזה שמדובר בתאונה.

סדר היום של מפלגת החוק והצדק שמרני ודתי. קתולי מאוד. ישנה נגיסה מתמדת בחירויות, בתקשורת, בחופש הפעולה האקדמי, בשם הכבוד הלאומי, ההיסטוריה, מורשת האבות. לא מדובר בהפיכה, אלא בתהליך. רק כך הוא מצליח במדינות הללו. והוא מצליח.

גם על הרקע הזה יש להבין את החוק הפולני המפורסם שנוגע להשבת רכוש – חוסר היכולת של המשטרים הללו לקבל ביקורת, גם אם על העבר, גם רק על חלק מהעם. משום שאם מקבלים ביקורת – וזו שבאה מהחוץ חשודה עוד יותר – מה יהא על הגאווה הלאומית? על המיתוסים? התחושה שאנו בצד הנכון של ההיסטוריה? מה עם המנהיגים המגלמים את הגאווה הלאומית, ומלבים אותה מלאומיות ללאומנות?

אחד הדברים שפולין והונגריה מדגישות – יחד עם מדינות לא דמוקרטיות אחרות דומות – הוא מה שנקרא ערכי המשפחה. כלומר לא כל משפחה, אלא המשפחה כפי שמגדירה אותה הקתוליות – נישואים הם רק בין גבר ואישה, משפחה היא אבא, אמא וילדים.

לפני טקסס, לפני מיסיסיפי, העבירה פולין באחרונה חוק האוסר הפלות. עוד לפני החוק החדש היו חוקי ההפלות בפולין שמרניים מאוד, וכעת הוקשחו עוד יותר. אין עוד אישור לעשות הפלה אם יש מום בעובר. רק אונס או סכנת חיים לאם יהוו עילה. כך, בפולין מתקיימות כ־2,000 הפלות חוקיות בשנה, ו־200 אלף לא חוקיות.

ממשלת פולין מנהלת מאבק נגד מערכת המשפט, ובמקביל התרחשה השתלטות על מרבית אמצעי התקשורת. כך, בתוכנית החדשות הכי נצפית במדינה, מופיעות בתחתית המסך הכותרות "הפשיזם השמאלני הורס את פולין", וגם: "הפשיזם השמאלני תוקף את הערכים הפולניים".

מיהו הפשיזם השמאלני? תחשבו לבד. אלה הם הרעיונות הזרים, הגלובליים, המנסים להרעיל את רוח העם ואת העם עצמו, דרך אילי הון זרים, ארגונים החותרים תחת העם, תקשורת שאינה פטריוטית דיה, אקדמיה שמאלנית ליברלית – אבל לא לדאוג, לעם יש את הערכים הנכונים, הטהורים, המסורתיים, הדתיים, הלאומיים, והוא יידע להקיא ולהוקיע את אלה החוברים לאויבינו. עבד ועובד בכל מקום.

בין דמוקרטיה לדיקטטורה

מה הלאה?

אמר פעם ביל בירנבך, גדול הפרסומאים בארה"ב דאז: אתה יכול לומר את כל העובדות הנכונות, זה לא ישנה כלום. אתה חייב להכניס רגש. אורבן ומטאוש מורבייצקי הפולני מכניסים את הרגש הקריטי – הלאומי.

מול פולין והונגריה מפעיל האיחוד האירופי את כלי הנשק המסורתי שלו – גינויים, שלא עושים כל רושם, וסנקציות כלכליות. והן כואבות. האיחוד מאיים על פולין בקנסות יומיים של מיליוני יורו אם לא תיסוג מהניסיונות לרסן את מערכת המשפט, ומאיים על שורת אזורים במניעת סיוע אם לא יחזרו בהם מהכרזה שהם "חופשיים מלהטב"קים".

כך, ישנם גם איומים כלכליים בסנקציות על הונגריה, ושתי המדינות זקוקות מאוד לסיוע מבריסל להתאוששות מהקורונה. מעט מדי, מאוחר מדי, רפה מדי, מנסה האיחוד האירופי להסביר שאינו מתכוון להשתית את הצלחת השלטון ההונגרי על המיליארדים המגיעים ממנו, בעוד אותו שלטון מסביר כי האיחוד הוא השטן המגניב רעיונות נוכריים, מסוכנים, לזרם הדם של האומה.

כיום אין עוד בהונגריה ובפולין דמוקרטיה ליברלית. ואם ניקח מאפייני דמוקרטיה כמו תקשורת חופשית או מערכת משפט חופשית, אין עוד דמוקרטיה, בעיקר בהונגריה. זה לא אומר שיש בהן דיקטטורה.

אחד הדברים שלמדנו בעשורים האחרונים הוא שיש אזור אפור: מדינות שבהן יש בחירות, יש דין וחשבון מסוים של המנהיג למדינה, אין הוצאות להורג חשאיות או משפטי ראווה. יש בפולין והונגריה התקדמות משנות ה־80 – אבל נסיגה משנות ה־90. אנו תמיד נמצאים באמצע תהליך.

ניסיון ההשתלה של דמוקרטיה ליברלית בסגנון סקנדינביה או ארה"ב על מדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר במזרח ובמרכז אירופה נכשל ברובו. הגוף דחה את האיבר המושתל – בגלל משברים כלכליים, מלחמות אזרחים בקווקז וביוגוסלביה, תגובת נגד, היסטוריה.

אבל כמעט כל המדינות האלה דמוקרטיות, יש בהן בחירות, והמצב בהן טוב משהיה. האם העתיד של מרכז ומזרח אירופה יהיה פולין והונגריה, או נניח סלובניה ואסטוניה? מוקדם לדעת. האם מנהיגים נוספים, בדמוקרטיות מובהקות, מסתכלים על אורבן בקנאה? אין ספק. בכל מקרה, מה שברור הוא שההיסטוריה לא הגיעה לקיצה, ולא תגיע.

רעיון הדמוקרטיה והשאיפה לה הוא רב־עוצמה. ראינו את זה ב־1989 באירופה ובכיכר טיין־אן־מן, ב־2011 בכיכר תחריר. נכון, היישום אכזב, בלשון המעטה. הוא מאכזב תמיד, יחסית לציפיות, מאביב העמים עד היום. את זה מנצלים האוטוריטרים החדשים, במדינות שנולדו מחדש. ולא רק בהן – הנסיגה מהדמוקרטיה מתרחשת בשלל מדינות בעולם, וכאן אולי נמצאת הסכנה הגדולה ביותר.

המציאות בהווה אפורה, במשבר כלכלי, בתחושה שהמערב מטיף ומתנשא, מעטים מתעשרים במהירות, רבים מהגרים למקומות, והפערים מתרחבים ומנוצלים בכישרון על ידי פוליטיקאים מוכשרים ודמגוגיים

–

• ככה מבקשים סליחה? התנצלויות המנהיגים המפורסמות בהיסטוריה | מאת אורן נהרי
• ולפעמים, המחאה נגמרת: תנועות המחאה ביום שאחרי | מאת אורן נהרי
• כל היקום נגדנו: מלחמות כדור הארץ נגד חייזרים בקולנוע ובספרות // מאת אורן נהרי