"אם משהו יכול להשחית אותך, אז היית מושחת מלכתחילה"
[בוב מארלי]
—
בישראל אין באמת אופוזיציה. יצחק הרצוג הפך את התואר “יו”ר האופוזיציה” לבדיחה עצובה. יאיר לפיד – בעבודת מיצוב קפדנית – לא באמת נלחם בממשלה, אלא זז ימינה תוך ניצול הוואקום שיצר הפגר הנקרא 'מפלגת העבודה'. מרצ היא פנטום מתעתע, שאריות של משהו שהיה פה בשנות ה־90. את המראה המיוחל, שבו נציגי המגזר הערבי־ישראלי יהיו חלק אמיתי מהמשחק הפוליטי (בראש ובראשונה עשייה ושותפות קואליציונית), לא נזכה כנראה, אתם ואני, לראות בימי חיינו.
כדאי לשים לב. זירת המלחמה הציבורית בישראל מתקיימת בשדה מדומיין של "שמאל וימין". אבל המלחמה הפוליטית, ההתרחשות שבאמת חשוב לשים לב אליה, מתקיימת רק מהמרכז ימינה.
נעדכן את מי שלקח וואקאנס תודעתי ולא רק פיזי, מהסצנה המהבילה שנקראת "ישראל באוגוסט”: בנימין נתניהו נמצא בקמפיין. בדיקת המשטרה נגדו ונגד בן/י משפחתו; כתב האישום הצפוי כנראה נגד רעייתו בפרשת המעונות; עלייתו של לפיד; מיאוסם של עוד ועוד אנשי ליכוד בכירים בו. כל אלה מניעים אותו לחזור לאלמנט שלו, והוא – בחירות. אולי זו סיבה (משנית) לסחטנות החרדים כלפיו: פוליטיקאים חרדים הם כמו גששים אינדיאנים על מסילת הרכבת, או כמו בעלי חיים לפני רעידת אדמה. הם חשים לפני כולם את מה שהולך להתרגש עלינו.
סדרת המפגשים עם כלי התקשורת שעורך נתניהו מלמדת על מצבו התודעתי. אותה מרקחת אנרגיות מוטרפת שייחודית לו. הרי אין בעיה לקיים שיחת רקע רגילה. להזמין מערכת עיתונאית, לתת לה סקירה קצרה ולענות בנימוס על שאלותיה. לא נתניהו. אצלו זה חייב להיות "שואו". שעות על גבי שעות של הרצאה תזזיתית, אמירות פומפוזיות, מחוות דרמטיות. חצאי אמיתות עד שקרים מוחלטים, חיקויים, הלצות ותוכחות נזעמות מתערבבים בשטף דבריו. השולחן מאיים לקרוס תחת מכות אגרופיו. הנוכחים חשים שעוד רגע יעופו גצים מעיניו הרושפות וישרפו אותם חיים.
זהו נתניהו של התקופה האחרונה. לכן גם מהירות התגובה האלימה שלו על כל התרחשות. כל אמירה של אהוד ברק, ציוץ של גדעון סער או אירוח של בוגי יעלון ב'שבת תרבות' ביישוב הקהילתי בית גויאבה; כל אפיזודה זניחה כזו נענית מיד במתקפה ארטילרית מצדו. הודעה אגרסיבית וארוכה לתקשורת, פוסט משולהב בפייסבוק, אמירה בוטה ב"פוטו אופ" של פתח ישיבת הממשלה.
כך, צריך לשים לב גם למתאם הנפשי בינו לבין שופרו, 'ישראל היום'. כשנתניהו עצבני, 'ישראל היום' עצבני. כשנתניהו גאה, 'ישראל היום' מתענג. כשנתניהו מטיף, 'ישראל היום' משמש לו כנסייה. זה קורה לאחר דיונים מהותיים, כמו זה על השידור הציבורי; שתגובתו של העיתון אליו הייתה מתקפה ארסית נגד התקשורת כולה. וגם במקרים ש"אזוטריים" זו מחמאה עבורם, כמו ידיעה בעמוד הראשי על עובדת אנונימית בתכנית נטולת אחוזי הצפייה של אסף הראל, שהעלתה פוסט מטופש בפייסבוק המתבדח בהשוואה (לא מצחיקה) בין נתניהו להיטלר.
נתניהו בקמפיין, והזירה האמיתית שבה קורים הדברים היא במרכז־ימין. התקדמות בדיקת המשטרה בעניינו תזרז את הדרמה הפוליטית. והשדים שיתעוררו מרבצם יהיו כרגיל מדומיינים: התקשורת האימתנית, השקרנית והעוינת, הזהות השבטית, השמאל הבוגדני. כולם, כרגיל, דמויות פיקטיביות בהצגה של איש אחד, שלא מסוגל לראות עד כמה נפשו הפוליטית הושחתה ומחשבתו התעוותה, אחרי כל כך הרבה שנים בצמרת הזירה הציבורית שלנו.
–
למבצע מנויים אטרקטיבי וחדש – 49 ש"ח לשלושה חודשים ראשונים – לחצו כאן
–
צילום: דודו בכר, הארץ
