fbpx

דיין ואשכול: מחזה בפתקים // שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר

מה מספרים הפתקים שהעביר הגנרל הצבר השאפתן – למנהיג המפא"יניק הגלותי, לאורך דרכם המשותפת. המסרים חושפים את התחמנויות, השחצנות, היריבות וגם ההערכה: בין המלחמות הפנימיות של תנועת העבודה, ועד הדרמה של לפני ואחרי מלחמת ששת הימים

0

בישראל של המאה הקודמת, טוענים מקורות זרים, לא היה ווטסאפ. אנשים נאלצו להמציא שיטות יצירתיות כדי לתקשר, גם בהיותם באותו חדר. אחד האמצעים המקובלים אז היה דף נייר, לרוב קטן, תכופות תלוש ממסמך או פנקס. הצד היוזם שרבט עליו, העביר וציפה לתגובה, במנוד ראש והינף בוהן, או בכתיבה בשולי המסר או בגב הדף. זה היה, לדברי הקדמונים, "פתק".

שולח הפתק שלט בתוכן, אבל המקבל שלט בפתק. ברצותו, קרע אותו לגזרזרים והטביעם בביצת משקעי הקפה, וברצותו, החזיק למזכרת או כשטר חוב, כמו בהקלטת וידוי, להראות לצד שלישי או לוועדת חקירה. על ציר הזמן, בהתכתבות חד־סטרית בצמד, מהזוטר לבכיר, יכול להצטלם קשר מעניין. לפעמים מבצבץ פתק כגשרון על פני נתק, משקף יחסים עם ותק, מוהל את המתח במתק.

למרבה השמחה, זה המצב באוסף הפתקים ששלח משה דיין ללוי אשכול, באחת התקופות המעצבות ביותר של הפוליטיקה הישראלית. הוא נשאר בידי אשכול, שומרי עיזבונו וארכיון המדינה. 40 שנה לאחר מות דיין מאירים הפתקים קצת אחרת את יחסי השניים, שיחד עם הרמטכ"ל יצחק רבין הובילו את צה"ל לגדול שבניצחונותיו – ולפסגה שמעברה האחר המתין המדרון האישי והלאומי.

זהו חומר לטרגדיה שייקספירית, לתיאור יחסים שבצומת אחר היו יכולים להתפתח אחרת. מה אילו בקיץ 67' חבר דיין למתינותו של אשכול ופעל להחזיר את סיני למצרים תמורת שלום, ברוח החלטתה הסודית של הממשלה מ־19 ביוני? כמה קטל וסבל של התשה ויום כיפור היו נחסכים, לו הפנים דיין אז את מה שבא לתקן אצל בגין ב־77'.

אשכול ודיין, 1967 // צילום: אילן ברונר, לע״מ

אשכול ודיין, 1967 // צילום: אילן ברונר, לע״מ

שום ראש ממשלה בישראל לא סיים את כהונתו שמח וטוב לב. כולם ירדו מהבמה מתוסכלים וממורמרים, מהוהים ודהויים, שבורים ורצוצים, לעיתים גופנית (רבין, שרון), לעיתים נפשית (בגין), תמיד במפח נפש על שעוללה להם הפוליטיקה כפוית הטובה, בדרך לאיגרא רמא ובמורד משם.

אולי המרתק בסיפורי "עלייתו ונפילתו" כרוך באשכול. יורשו של בן־גוריון, שהיה בתוך שנתיים לראשון שניצח את "הזקן" בבחירות, אך ערב מלחמת ששת הימים ספג מהלומה נוראה, אובדן אמון של שותפיו לממשלה ולמפלגה עד כדי הדחתו מתיק הביטחון. הוא נשאר ראש הממשלה, אבל כשמשון גזוז מחלפות, עד מותו לאחר כשנה וחצי.

מטוטלת דומה עברה על מי שגזל ממנו את תהילת הניצחון במוצלחת (ובה בעת, הרת הפורענות) שבמלחמות ישראל. דיין, המיזוג המושלם של ממזר ומלך, נסק גבוה יותר, ביוקרתו הפנימית והחיצונית, מכל ישראלי. אמנם לא היה ראש ממשלה, אך עסק באין מפריע בתחומי העניין וההשפעה שלו. וכמו שהמריא בששת הימים, התרסק ביום הכיפורים. בשובו לממשלה שבמרכזה יריביו מהליכוד, לשנתיים של עשיית שלום עם מצרים, היה צל של דיין ההוא מסוף שנות ה־60 וראשית ה־70. שר החוץ של בגין היה העתק חיוור של שר הביטחון בממשלות אשכול וגולדה. דיפלומט יכול לעיתים לעשות יותר ממצביא, אבל התצלומים מושכים פחות.

דיין נולד בדגניה קצת לאחר שאשכול הגיע ארצה מאוקראינה. חמש שנים לפני שאשכול וחבריו הקימו את דגניה ב' (בעוד משפחת דיין עוברת מהקיבוץ למושב, לנהלל). הוא היה צעיר מאשכול בדיוק בשנות דור – 1915 לעומת 1895 – ו"צבר" לעומת המהגר, העולה.

מעמדו של אשכול במפא"י, בהגנה, בהנהגת ישראל המבצבצת ומוסדותיה, היה בכיר בעליל מזה של דיין. כשבן־גוריון כפה על עמיתיו את מינוי דיין לרמטכ"ל, הוא ניסה לאלץ אותם להסכים גם לבחור באשכול לממלא מקומו כראש ממשלה, בצאתו להפוגת שדה בוקר. אשכול סירב להתפתות, כמו ניבא מה יקרה לו לאחר עשור אם יעז לחמם את הכס הקדוש, וסלל את הדרך למתנגד רעיוני נחרץ של דיין, משה שרת. במדיניות הביטחון והגמול וההסלמה, ניתן לתאר רצף של תיאבון לעומת פיכחון, מימין לשמאל: דיין>בן־גוריון>אשכול>שרת. בסוף, מאוחר מדי, ממשה עד משה, גם דיין נעשה שרת.

אשכול היה איש המשאבים. כסף, אנשים, התיישבות, נשק. גזבר, מנכ"ל, מזכיר מועצת פועלים. דיין, איש הביצוע הצבאי. אחרי מבצע קדש ועם התפתחות תופעת ההערצה לצה"ל המגולם בדמות הרמטכ"ל שתום העין, ראו ותיקי מפא"י בעיניים כלות את בן־גוריון בן ה־70 פלוס מתמרן לדלג מעל דור הביניים (פלוס־מינוס בני 60, כמעט קשישים במושגי הימים ההם) – אל דיין ודורו, מותגי היוקרה של מפא"י בתחומי המונופול שלה, הביטחון והחוץ. מקבילו המדיני של דיין, בן 44 כמותו בבחירות 1959, היה אבא אבן, בתום עשור באו"ם ובוושינגטון. אשכול וגולדה חוו מה שעובר על ישראל כ"ץ כשהוא מתבשר ש(1) ביבי נשאר ו(2) ירושתו תועבר במנוף ליוסי כהן – המנסה להיבנות מהמוסד כמו דיין מהצבא, או לרון דרמר.

סיפור שלושת הדורות, סב ואב ובן, חורך כל מפלגה גדולה, במיוחד מפלגת שלטון. המבוגר אינו מרפה, הצעיר קצר רוח, דור הביניים נמחץ בתווך. בגין הדף את הסתערות הטוענים לכתר מטעמי אובדן סבלנות ותקתוק גיל (שמואל תמיר, עזר ויצמן). אך הדור שמתחתיהם, דן מרידור ואהוד אולמרט ורוני מילוא, נאלץ לחסות תחת כנפי שמיר וארנס, להמתין מחזור בחירות אחד יותר מדי (פעם היו בישראל בחירות רק אחת לשלוש־ארבע שנים) ולצפות בנתניהו, סגן שר ופוליטיקאי טרי, בעוד הם שרים ומקורבים למלכות, עוקף אותם בנתיב המהיר – ובתורו מונע צמיחת מספר 2, שייחשב ציבורית ליורש טבעי, כפי שהיו שרת ואשכול אצל בן־גוריון ושמיר אצל בגין.

כשבן־גוריון מאס בלחצים והתפטר, מוקדם מדי ללוח הזמנים של דיין, נדרש כיול מחודש של המערכת. דיין החליט להישאר בממשלה ולהישבע אמונים למנהיג החדש. בתוך חודשים התברר שבן־גוריון ואשכול כבר לא. דיין נאלץ לבחור בין השניים. בן־גוריון היה העבר, אשכול ההווה. הוא התלבט, בחר, התפטר, השתעמם, הובס עם בן־גוריון ברפ"י, נדחק לשוליים, בעוד אשכול מתחזק ואיתו הדיין שלו – יצחק רבין. אחדות העבודה (ישראל גלילי, יגאל אלון) אין, רפ"י אאוט. 

ציר הזמן

היריב המוערך והיריב המעצבן

משבר מאי 67' הציל את דיין מהשפל. סומנו קווי תיחום בין ראש הממשלה העשוק לבין שר הביטחון החולש על הצבא והשטחים. דיין נהג כחייל ממושמע. פתקיו גדושים בקשות שחרור מישיבות ואשרור מבצעים. הסוד הגדול מכולם: לצד התחרות העזה הייתה שם גם הערכה מהולה בחיבה, גם בהדדיות אותנטית, וגם בדרך השלילה – אשכול ושות' פשוט לא סבלו את שמעון פרס. כך למשל, הפתרון שהציע דיין בתאוות דהרתו אל האש (ושהיה משאיר את הביטחון אצל אשכול), להתמנות למפקד חזית הדרום במלחמה הקרבה על גבו של אלוף הפיקוד הנבגד שייקה גביש, סורב רק משום שלממשלה היה מצטרף במקום דיין הבא בתור ברפ"י – פרס.

רפ"י הייתה בן־גוריון, דיין ופרס. על ב"ג הדועך, בן 80 ורחוק ממלוא אונו השכלי, הטיל אשכול וטו; אין על מה לדבר. בקשת דיין לחייל אותו כמצביא המלחמה בחזית העיקרית קסמה לאשכול. אמנם מוטב בכלל בלי מושיע פתאומי, העלול להבריק על רקע חיוורונם המשברי של ראש הממשלה והרמטכ"ל (וגם לכך כיוונה מזכ"לית המפלגה גולדה כשאמרה "אין לנו צורך בשותפים לניצחון"). אבל אם נגזר עליהם דיין, הרי שבין החלופות עדיף דיין במדים, בתוך מדרג שבראשו אשכול ובמרכזו רבין, ואולי גם שר ביטחון חדש כיריבו יגאל אלון – על פני דיין הפוליטי, המאפיל על הממשלה מתוכה.

בשיטה הישראלית, הרמטכ"ל אינו רק ראש המטה של הצבא ושל הדרג הבן־גוריוני; הוא גם המפקד החולש על הגייסות. זה אינו מובן מאליו. בדגמים המערביים המוכרים למייסדי צה"ל הייתה הפרדה מובהקת בין ראש המטה שבוושינגטון או בלונדון לבין מפקדי החזיתות. כמו במלחמת העולם השנייה: כאן מרשל שבפנטגון – ושם אייזנהאואר באירופה ומקארתור במזרח.

במלחמה, דיין השתוקק להיות בחזית, ולא רק מפני שלא נותרו בקריה עתיקות לבזוז. לקראת מבצע קדש הציע לפנות אותו להשתולל בסיני, ולהחזיר את יגאל ידין לתפקידו העורפי כרמטכ"ל. כשההצעה נדחתה, יצא בכל זאת דרומה והשאיר את ראש אג"ם מאיר עמית לנהל מאחור.

ברוח זו רצה דיין לברוח ב־67' ממשכן הכנסת לשטחי הכינוס. העם דורש דיין? העם יקבל דיין, שוב בחאקי וכובע קצינים מעל לרטייה. לכוחותינו יהיו שני נפגעים: אלוף הפיקוד גביש שיתפטר, והרמטכ"ל רבין שיידחק לשוליים. מחיר נסבל יותר מהקרבת אשכול ומהכנסת דיין לממשלה, כמי שבלעדיו המדינה והצבא יתמוטטו. מה גם, שלפני היום האחרון של מאי 67' עדיין לא השתעבד חוסיין מלך ירדן לפיקוד הערבי המשותף. צה"ל יתקוף בסיני ויבלום במרכז ובצפון. מלחמה בחזית אחת: בלי ירושלים, הגדה המערבית והרמה הסורית, שעדיין לא הפכה בשגרת הלשון לרמת הגולן. מהדורה נוספת של קדש, בלי בן־גוריון, הצרפתים והבריטים. עם מבנה כזה יכול אשכול לחיות; שיירה כזאת יכולה לצאת לדרך – אם לא ממתין לה בשער מוקש בגודל שמעון פרס.

ומוקש, כשדורכים עליו, מתפוצץ. דיין היה היריב הרציני של אשכול וגולדה, אבל יריב מוערך. פרס היה היריב המעצבן. כשדיין הוכנס ב־1959 לממשלה בתפקיד שר החקלאות, פרס התקדם רק ממנכ"ל משרד הביטחון לסגן שר שם. הוא נשאר גם כסגנו של אשכול בביטחון, עד להקמת רפ"י. מאז נעשה לקוץ בבשרו, בבחירות 65' ובדקירות תכופות בהופעות פומביות ובכנסת. 

הקלפים של דיין

פרס, שהתגאה בכך שבמלחמת 48' ישן בלילה מתוח כלשהו על רצפת משרד המטה, רובה בידו, בין בן־גוריון לאשכול, היה כסיסמת הפעלת הכוחות בדרום: "סדין אדום". תיק הביטחון לא נשאר אצל אשכול (או לחלופין לא נמסר לאלון) רק משום שהמחיר היה מינוי פרס לשר. המשוואה הייתה פשוטה: רפ"י תקבל שר. דיין מוכן להישאר מחוץ לממשלה כמפקד הדרום – אך אם הוא בממשלה, אז רק בביטחון. גיוסו לשירות פעיל לא ייקח מרפ"י את ליטרת השר, שאותה יקבל פרס. רק לא פרס. נו, מילא, אז שדיין יהיה שר הביטחון.

אחרי עשרות שנותיו כראש ממשלה ונשיא ושר ביטחון וחוץ ואוצר (ותקשורת, ותחבורה ושיתוף פעולה אזורי) מתעמעם זכר תקופת המסדרון של פרס, כשהוא מתדפק על דלת הממשלה ונחסם בגופותיהם של אשכול וגולדה. היא התקפלה רק לאחר בחירות 1969, כשהמפתח העניק לרפ"י שר שני, נוסף לדיין (גד יעקבי אהב לספר שבהתמודדות הפנימית גבר על פרס, אך ויתר לו), ופרס נותר שר זוטר, רחוק מהשפעה, עד למפלת דיין וגולדה ביום הכיפורים. כמו רבין, ריחוק זה הקפיץ אותו לצמרת.

אשכול נהג כפצוע המוזהר שאם לא יסכים לכריתת ידו הביטחונית, יגיע הנמק עד לראשו הממשלתי. לפני שנכנע, העלה מהאוב מונח שנעלם כליל מהשיח הפוליטי: גרמיום (מתחרז עם פרמיום). גוף, ועדה מצומצמת, ראש חץ של קבלת החלטות בתוך מסגרת רחבה יותר. דוגמאות לגרמיומים: מלנקוב, בולגנין וחרושצ'וב, כמשולש המוביל בפוליטביורו הסובייטי אחרי מות סטלין; גולדה, דיין, אלון, גלילי והרמטכ"ל דדו אלעזר באוקטובר 1973; רבין, פרס ואלון בממשלת 74'–77'; פרס, שמיר ורבין בממשלות 84'–90'.

מעמדת המיקוח הנחותה שלו, ניסה אשכול לפתות את דיין בחברות בהנהלה: אשכול, דיין, אבן (כי לעולם חייבים להראות גם צד מדיני, אף שהפור נפל והולכים למלחמה). או אולי אשכול, דיין, אלון, אבן. לא היה לכך סיכוי. דיין לא הרפה מהקלפים החזקים שבידו. מעולם לא היה לו עניין ב"סגנות של מישהו" – לכן סירב כאלוף להתמנות לסגן הרמטכ"ל, בשנת ההתמחות שלו לצד מרדכי מקלף, והתעקש להיות רק ראש אג"ם – וודאי שלא עלה בדעתו לנדב מניות יסוד בהנפקת ההצלחה הצבאית לאלון, מתחרהו זה שני עשורים.

לא גילוי מרעיש: בסוף, הכל אישי. "לי לא היו חיים קלים עם משה דיין, כשעוד היינו יחד במפלגה אחת, וייסרני אלוהים אם אדע מה קרה". אשכול ידע היטב מה קרה: כשדיין התאושש מהפתעת החלטתו של אשכול לכהן אחרי בן־גוריון, כמוהו, גם כשר הביטחון, ולא למנות אותו לתפקיד, הוא רצה מעורבות־על בהחלטות הביטחוניות, על חשבונם של שרים אחרים.

"הוא פעם רצה", הזכיר אשכול לשרי המפד"ל, "ואתם התרגזתם על זאת, גרמיום של שלושה אנשים בענייני ביטחון. הוא עצמו עסק בחקלאות, אבל רצה גרמיום של שלושה אנשים, אני והוא ועוד מישהו. אמרתי לו שאני לא יכול לעשות זאת. חברים ירגזו. אין סודות אצלנו".

"אותו האיש", הוסיף אשכול בחיבה, בדברו על הלוטש עין לתיקו הביטחוני, "שאני פוגש אותו, אנחנו מתלוצצים ומדברים על מיליון דברים. יותר מאשר עם שמעון פרס, למרות שעם שמעון עבדתי בבית הזה". דיין "יותר מלוטש". פרס? "מלא קוצים כאתרוג".

דיין בשטח במלחמת ששת הימים// צילום: משה מילנר, לע״מ

דיין בשטח במלחמת ששת הימים// צילום: משה מילנר, לע״מ

 מי שלא רצה אותו וגו'

הדברים נאמרו בישיבת הממשלה החשובה ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. זו שבה הוכנס מנחם בגין לתוך הממסד, תחילת הכשרת הלבבות לראשות ממשלתו עשור אחרי. השושבין היה מנהיג המפד"ל, משה חיים שפירא.

בדצמבר 1953, לקראת פרישת בן־גוריון לשדה בוקר, התנגד שפירא בחריפות למינוי דיין לרמטכ"ל והזהיר כי "אין למסור הצבא לאיש זה". במאי 1967 הצביע נגד פתיחה במלחמה, קלע את ממשלת אשכול לתיקו הססני, ובה בעת תמך בתגבור הממשלה בדיין ובבגין.

משחקו של דיין היה כפול, אז ובהמשך. לאשכול אמר בתחילת המשבר שברצונו ללבוש מדים כדי לעבור בין היחידות בגבול ולהתעדכן במצבן, למען ישכיל "לחוות דעה", אבל הדעות הומרו בזריזות בפקודות – דיין הבהיר לאשכול שאינו "איש עצות" וכי פניו למינוי הצבאי. הוא ידע היטב מה הוא עושה, במשחק בין שני חצאי אישיותו, הביטחוני והפוליטי. בתקופות רגיעה, או כשהצמד אשכול־רבין הצטייר כבוטח ליד ההגה – למרות מאמצי בן־גוריון, פרס ודיין לקעקע את דימויו – נסוג המוניטין של רב־אלוף דיין מ־56'. אך כשהתעוררה כמיהה למנהיגות תקיפה ולוחמנית, דיין יצא לשטח, כדי להיראות לא פחות מאשר לראות.

אשכול זרם איתו, מודע לתמרון אך מנסה לצמצם נזקים. גם מפני שרבין, שהתמוטט ביממה הגורלית ביותר, חדל להוות לו משענת מקצועית וציבורית. כשפיקוד דיין על הדרום נראה לאשכול כרע (לו) במיעוטו, הוא הדגיש את הילת דיין כ"גנרל הכי מפורסם, הכי אכזרי". דיין הבהיר שאינו מחויב לרפ"י; הוא בא כאיש צבא. בדיוק כך ינהג לאחר עשור, כשייבחר לכנסת ברשימת המערך ויערוק ממנה אל בגין תמורת תיק החוץ. בין לבין תהיה ועדת אגרנט. שם, כדי לקעקע את הדימוי של רמטכ"ל־על, היתמם דיין ואמר שערב מלחמת ששת הימים כבר היה מנותק מצה"ל תשע שנים, וקיבל את תיק הביטחון כפוליטיקאי. המחיר, כרגיל, תלוי בזהות – מוכר או קונה.

חוש העיתוי בגד באשכול. מה שהיה יכול להשיג בתחילת המשבר, לא היה זמין בהמשכו. עמדת הפתיחה שלו הייתה התנגדות להפרדת תיק הביטחון מראשות הממשלה במלחמה. אחר כך התרכך ואמר שאת המלחמה מנהל ראש הממשלה, וכי שר הביטחון יהיה רק עוזרו. עוד קצת לחץ, ואיפשר לתת את הביטחון לאלון; רק לא דיין. זה יהיה הסידור: אשכול ראש הממשלה, אלון בביטחון, רבין רמטכ"ל, דיין רב־אלוף פיקוד הדרום.

מאוחר מדי: גם אם דיין היה מוכן ללא כל עכבות להיאטם לציפיות רפ"י, פרס לא הניח לו, ורעיון נבחרת החלומות של אשכול (בלי בן־גוריון, פרס ובגין) נגוז. פרס, שסגנונו התוקפני "בדיבור ובכתיבה" הציק לאשכול, הוא שבעקיפין איחד את שני המהלכים השונים שנכפו על אשכול – ויתור על הביטחון ומינוי דיין. זו הייתה תגובה רגשית וחשיבה מיושנת. מי שלא רצה בפרס כשר בלי תיק, קיבל את דיין כשר הביטחון. דיין לא היה לעוזרו של אשכול. הוא תדלק את דימויו בתצלומים בירושלים ובסיני. שר הביטחון הצבעוני בכובע מצחייה ובחיוך כובש האפיל על ראש הממשלה האפור. מי שנראה – במגבעת או בכומתה – כמו דודו הקשיש.

אשכול ובן־גוריון // צילום: פריץ כהן, לע״מ

אשכול ובן־גוריון // צילום: פריץ כהן, לע״מ

התלמיד והמחנך

לאשכול היה מודיעין פרטי, מודיעין פתקים. מישהו טרח וליקט והעביר. נאספו אצלו גם פתקים שדיין שלח לעוזריו, אורי לוברני וצבי דינשטיין; לח"כ לובה אליאב ("ביגין (כך במקור) הרס הערב (בוועידת מפלגתו) הרבה גשרים שיכלו לשמש ל'חרות' מסלול לאלטרנטיבה שלטונית"; ליו"ר ועדת החוץ והביטחון, דוד הכהן; לנציג הליברלים מטעם גח"ל בממשלה יוסף ספיר, שאיתו חלק תהייה מתי תסלק אותם מפא"י מהשותפות בשלטון.

פתקי דיין ב־20 חודשיו בממשלת "הליכוד הלאומי" של אשכול משקפים את תחושתו המפלגתית כנטע זר, חתרני ודחוי. מי שנותר איום מבית ואינו מצליח לתרגם את האהדה הציבורית כלפיו לכוח פוליטי. לא כך ביחסי העבודה עם אשכול, גם לנוכח עלייתו של שחקן חדש, מקורב לפנחס ספיר, כמשקל נגד לדיין: הרמטכ"ל חיים בר־לב. כ"מאמין גדול בהיררכיה", זהו דיין היודע את מקומו מתחת לראש הממשלה ומבקש להירשם בתור לדיבור, לצאת מהישיבה או לאשר מבצע מעבר לגבול. כשהנפגעת היא דגניה, המשותפת לשניהם, הנימה האופפת הצעה לפעולת עונשין כמעט משפחתית.

זו הייתה ישראל אחרת, עיוורת, מצונזרת. מה שהציבור לא ידע אז, ולכן הבליג והשלים איתו, היה משנה היום מעוף של יותר מקליע אחד. הנה דיין המדווח לאשכול בנובמבר 1967 על רצף תקלות/אסונות – המינוח שלו – בגזרת פיקוד הצפון. ירי דו־צדדי של מארבי סיירת גולני, לילה אחר לילה, עם הרוגים (ופצועים, אחד מהם: מאיר שלו), ועוד איזה בזיון בשטח סוריה, חדירה תועה והשארת "שני קומנדקרים ושלושה תת־מקלעים עוזי", הכל בחצי שבוע. במאה ה־21, השקופה, אלוף הפיקוד דדו היה אולי מודח על סדרת הרשלנויות הקטלניות. דיין, השותף הבכיר באחריות, לא ראה מחובתו לנער את הצבא. לכן טיבוע 'אילת', ופעולת כראמה, ואינסוף נפגעים מיותרים, ומלחמת ההתשה.

ברצותו, היה דיין רך עד פיוטי. מעריך, כמעט עד כדי חנופה, את מעמס הנטל על כתפי אשכול. מבשר לו, כתלמיד המתייצב בפני מחנך הכיתה, "שלום (הייתי באפריקה)"; מצדיע לכושרו השכלי והגופני ("מה ששייך לזיכרונך, זה מה שנקרא ראש של מיניסטר", "מיטב הברכות להחלמתך המלאה! אתה בוודאי כבר שכחת שאי פעם חלית"). מתחת לחספוסו אינו מהסס לחלוק רגע של מודעות עצמית, מידה של צער על שאינו "בעל חי יותר סנטימנטלי", כי "בסגולותיי" (המירכאות שלו) ביכולתו רק לומר כי "אלוהים היודע עד כמה אני מעריך את כובד האחריות שנטלת על עצמך הערב מתוך ידיעה כי אין ברירה אחרת וכל דיבור אחר הוא התחמקות".

למרות תיאורו העצמי כמאותגר רגשנית, היו לו רגעים אחרים, לעיתים פיוטיים, בעיקר אגב שכול. בקדש הסתכסך עם אחד מחביביו המעטים הנוספים של בן־גוריון בצבא, אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני. בתום המבצע ומסדר הניצחון בשארם א־שייח', שהופק לתהילת דיין, נהרג שמחוני, מהבולטים במפקדי צה"ל, בהתרסקות מטוסו ממזרח לירדן. דיין ניסה לגמד את אישיותו ותרומתו. לשיטתו, שמחוני היה קרוב יותר להדחה מאשר להערצה. הוא חרק שיניים כשבן־גוריון הכתיר אותו על קברו כ"אלוף הניצחון".

אבל תריסר שנים אחר כך, למראה דיווח על מות בנו של שמחוני, מבקש דיין מאשכול לשלוח מכתב תנחומים להורי אסף, יהודית (לשעבר ח"כ במפא"י) ומרדכי. "הבחור (סמל) נהרג אתמול על מוקש בסיני וזו טרגדיה גדולה שבנו של אסף נהרג (שמו – אבנר)".

בהזדמנויות אחרות ניסה על אשכול תמהיל של עוקצנות וענייניות. "הואיל וממילא אינך מקשיב, מוטב שתעסוק בחקלאות", הפציר/נזף שר החקלאות בראש הממשלה – הבקי בנושאי ההתיישבות והתקציב – באחת הישיבות המשמימות. דיין רצה שאשכול ילחץ על הממונה על הסובסידיות באוצר. "המצב בשוק הבשר בכי רע. הבשר הקפוא טוב ויהודים אינם רוצים לשלם ביוקר עבור בשר בקר טרי". קילו בשר עלה שתי לירות וחצי; בעלי הרפתות דרשו עוד 250 פרוטות. "אני מבקש ממך לשים את הדוקומנט הזה בכיסך ובהזדמנות ראשונה לשוחח עם פיקר (הממונה) ולהנחותו בדרך הישר, היא שביל הזהב". 

לא הדלפתי

שר הפרות והפירות לא היה תפקידו הנכסף של דיין, למרות דגניה ונהלל ובסיס הכוח שלו בתנועת המושבים. הוא התגעגע לביטחון.

בחודשיו הראשונים בממשלת אשכול, והוא כבר ארבע שנים שר חקלאות ללא אופק קידום, התכתב עם אשכול על משק בבעלות המדינה לעומת משק בבעלות העובדים; על מעורבות מינהל מקרקעי ישראל – הכפוף לו – בשינויים שהתבקשו בחוזה עם החברה שהקימה את אשדוד ("לא היה לי שמץ של רצון לנגח את מישהו ובוודאי לא אותך"); ועל קשיים במינוי הרמטכ"ל היוצא צבי צור (צ'רה) לניהול 'מקורות'. זאת הייתה תחזוקה שוטפת, שגרה ללא סיפוק.

פוליטיקה וביטחון – הראשונה כורח וטורח, השני חשוב ומעניין – העסיקו אותו יותר. העיתונות ליבתה כל רמץ במדורות בן־גוריון נגד אשכול. עיתוני הבוקר פרסמו, עיתוני הערב (למעשה צהריים, נסגרו בשמונה בבוקר) הדהדו, העצימו, הזימו. דיין הכחיש אמירות שיוחסו לו. הוא ביקש מאשכול להאמין לו שאחד העיתונאים "מודיע בכל מקום שקיבל מדיין (או 'ממקורביו') ידיעות ועל יסוד זה 'הצד שכנגד' קופץ, נופל בפח ומוסר ידיעות מצידו (נוסף לידיעות שהוא מוסר ביוזמה עצמית). אני, לא רק שאינני מדליף, אלא נמנע מלומר מילה אחת לאנשי משרדי – גד יעקבי, משה שליו וכו' – על עניינים שעלולים להידלף".

בביטחון מצא עצמו דיין בשלוש שנותיו מחוץ לשררה, כח"כ נכבד אך עקר בוועדת החוץ והביטחון, כיועץ בלבד, ולא מהמקובלים ביותר על אשכול ועל הרמטכ"ל רבין, שאותו ניסה דיין בשעתו לדחוק הביתה כאלוף כדי לסלול נתיב לפסגה לצ'רה ולמאיר עמית.

"אשכול", כתב דיין באפריל 64'. "שמעתי שערבים מירדן מהגרים לגרמניה לעבודה. צריך לבדוק דרכים להוציא מרצועת עזה פליטים ערבים לעבודה באירופה. אולי איזו מדינה יכולה להגיע להסכם עם מצרים (צרפת? ארה"ב?) ואם לא – אולי לסדר שירות הברחה דרך הים. פליטי עזה הם הבעיה העיקרית בקרב הפליטים. האחרים איך שהוא ייעלמו וייקלטו מאליהם בארצותיהם ובארצות אחרות".

כשהחריף העימות עם סוריה התבקש יו"ר ועדת חו"ב הכהן, כי "אני שונא להפריע בקריאות ביניים", לקרוא בוועדה את עמדת דיין: "אם הממשלה תחליט על פעולת תגובה נגד הסורים, אני מביע את דעתי נגד שליחת חיילים רגליים לפעולה זו ובעד שימוש במטוסים לשם כך". הפתק תויק אצל אשכול. אבל כשפעולת חיל האוויר ב־7 באפריל, הפלת שישה מיגים גם בסמוך לדמשק, הצליחה מדי והבהילה את סוריה עד כדי שוועת עזרה סובייטית ומצרית, תקף דיין את אשכול ורבין על לוחמנותם המופרזת. הוא מעולם לא התחייב לעקביות. להפך: קידש את הגמישות והתנער מאלו שהמשיכו היום לדבוק במה ששינן להם אתמול.

פרס, בן־גוריון ודיין, 1955 // צילום: הנס פין, לע״מ

פרס, בן־גוריון ודיין, 1955 // צילום: הנס פין, לע״מ

תחזיקו אותי

דיין הקפיד למזג את הח"כ והחקי. כשסיעת רפ"י הציעה להביע אי־אמון בממשלת אשכול, דיין נאם במליאה. אשכול אותת, באמצעות ידיעה ב'דבר', שבתשובתו יסתייג מפסקה בדברי דיין, שלכאורה "הכילה חומר סודי". דיין נזעק. "בטוחני שלא תשתמש בביטוי זה, 'סודי'. לא הבאתי אף פיסקא 'סודית' ואי דיוק בהגדרת דבריי עלול להשתמע כאילו הבאתי חומר סודי מהידוע לי בעת ששירתתי בצבא – דבר חמור ובמיוחד אם הוא נעשה על ידי מי שהיה רמטכ"ל".

מרתק לעקוב אחר נפתולי דיין מול אשכול בחודשיים הראשונים והמעצבים שלאחר פרישת בן־גוריון, בעודו מנסה להשפיע על צעירי מפא"י ("אשכול, התחננתי לפני שולמית אלוני שלא תדבר – ולא שמעה לי") ומתמרן מול המנהיג החדש ושותפיו, יריבי דיין – שרת החוץ גולדה, שר האוצר ספיר, נציג אחדות העבודה אלון. ערב הרכבת הממשלה, עשרה ימים לאחר הודעת בן־גוריון, בחר דיין בנוסח צייתני אך גם מאוכזב להבעת נאמנותו, בנוסח "המלך מת, יחי המלך". השורה הראשונה חד־משמעית: "לאשכול. אתה יודע שראיתי בך את הראוי והחייב לקבל את ראשות הממשלה מבן־גוריון". עד כאן ברור, אך השורה הבאה מצדיקה קריאה חוזרת של קודמתה, לזיהוי ההשמטה: "עתה שנטלת על עצמך את תפקידי ראש הממשלה ושר הביטחון" – כלומר התפקיד הנוסף, שדיין חשק בו, נלקח בידי אשכול ביוזמה עצמית – "הנני שותף מלא ונאמן לתומכים ולמאמינים שתישא בתפקידים כבדים אלה בהצלחה!".

כלומר, בינינו, אשכול, לא זאת הייתה כוונת המחוקק, בן־גוריון; הוא לא העלה בדעתו שתחקה אותו בכפל התפקידים ורצה שמישהו כמוני יקבל את תיק הביטחון, כי עליך הוא יכביד, אבל אם זה מה שהחלטת, תהיה בריא, ולפחות תן לי שותפות בצוות בכיר ומצומצם של הכרעות ביטחוניות. למשל אתה, גולדה ואני.

שישה ימים בלבד אחר כך, כשרעיון הגרמיום שעליו עתיד אשכול לדבר ערב מלחמת ששת הימים נגנז, התחכם דיין והודיע לאשכול, "אינני מוכן להיכנס לוועדת השרים לענייני ביטחון". לא מפני שתהיה זו ועדה רחבה מדי, עם אלון ואחרים שאינם מאוהדי דיין. מה פתאום. הנימוק: "אין זה חלק אורגני ממשרד החקלאות ובטוחני כי עבודת משרד החקלאות לא תיפגע על ידי כך". החקלאות מעל לכל, אבל מי שלא רצה בו במשרד הביטחון, עלול גם לאבד אותו בחקלאות. "אף על פי שהודעתי לך כי אני מוכן להמשיך 2–3 חודשים במשרד החקלאות, אני מוכן, כמובן, להקדים מועד התפטרותי לכל עת שתיראה לך".

כחלוף פחות מחודשיים חזר דיין לאיים בהתפטרות, תרגיל שגור אצלו (אולי למד אותו מבן־גוריון) עוד בהיותו רמטכ"ל. "הבטחתי להודיעך, עד סוף אוגוסט, את החלטתי בדבר הישארותי בממשלה. חוששני כי אם לא יוסדר עניין העברת התפקידים ממשרד המסחר והתעשייה למשרד החקלאות ולא ייקבע בבהירות ובפומבי (לאחר ההכרזות של ז. ארן והודעות לשכתך) נוהל הפעולות של חברינו בוועדת השרים לענייני ביטחון – לא אוכל להישאר בממשלה". זלמן ארן, שר החינוך ושותפם הפוליטי של גולדה וספיר, שאף לחנך את דיין.

בקוצר רוח מופגן סיים דיין: "'נוהל הפעולות' איננו ההגדרה הנכונה, אבל אתה יודע את כוונתי ואין לי כוח, ביום א' בבוקר, להתעסק בהגדרות מדויקות".

רבין אשכול, ויצמן, 1965 // צילום: משה מילנר, לע״מ

רבין אשכול, ויצמן, 1965 // צילום: משה מילנר, לע״מ

עובדות זריזות בשטח

הרבה ימי א', כמעט ארבע שנים, עברו על דיין בלי כוח לעסוק בזוטות. עוד שנה פלוס־פלוס עברה, כשהוא מכווץ בממשלה. עוד שנת בחירות. עוד כשנה וחצי באופוזיציה. עד שמדרום הגיח להצילו גדול אויביו, נאצר.

אדם בעל אופי אחר היה אולי ממתין ביציע. דיין קלט את ההזדמנות וקפץ לזירה. "לאשכול שלום רב", פתח בנימוס חריג ב־25 במאי 1967. "ביקשתי מעזר ויצמן [ראש אג"מ ומ"מ הרמטכ"ל, א"א] שיגייס אותי לשירות פעיל כחוק". זאת קביעת עובדה, לא בקשת אישור: רב־אלוף במילואים מודיע לשר הביטחון, שבסידור פרטי עם ויצמן – גיסו של דיין – התחייל "כחוק". שהרי כידוע אין כמותו שומר חוק.

ולא למענו הוא עושה זאת, חלילה, אלא "על מנת שהמציאות ביחידות הצבא תהיה כשרה אף למהדרין. אם אתה או הרמטכ"ל סבורים שאוכל להביא תועלת למלחמה בתפקיד מסוים אעשה זאת, כמובן. אם לא – אמשיך בינתיים להצטרף ליחידות הפועלות, כדי שאוכל לראות את הדברים מקרוב ולדעת להביע דעה מציאותית על כוחו של צה"ל ועל הניתן לעשות". רבין, חלש מכדי להתנגד, אמנם חשב שדיין מנותק ואינו מכיר את הצבא, שנבנה למלחמה אווירית ומשוריינת בשנות ה־60 (טיעון שדיין נזכר להשתמש בו בהמשך, בוועדת אגרנט), אבל עוד הוא ואשכול קולטים איזו רוח חולפת לנגד עיניהם, ודיין כבר הפך ממוקם למעשה בעמדת בחירה בכל תפקיד שמתחת לראש הממשלה (וגם לתפקיד הזה לא היה מסרב, גילה אשכול לשרים): שר הביטחון, רמטכ"ל, מפקד הדרום.

ומרגע שכייס מאשכול את תיק הביטחון, הוא אדיב ונדיב. "תהיינה לך 10 דקות אחרי ישיבה זו לשמוע ולברר איתי בעניין הסדרי עבודה בינינו? (נדמה לי שנדברנו כי אם תהיינה לי טענות אליך – אשטח אותן בפניך". וגם, יום לפני המלחמה, בוועדת החוץ והביטחון שבה ישב עד אותו רגע, "אשכול, מה יהיה איתי? מצד אחד אני מוכרח ללכת. מצד שני – עלולים לראות זאת כמעשה לא נימוסי כלפי הוועדה. ?"

וביום השני של המלחמה, אחרי ההצלחה האדירה של חיל האוויר והבקעת השריון בסיני ולפני ירושלים, "אשכול, כמה זמן תימשך הישיבה. אנו כבר יושבים שעתיים. אני הנחתי שלא נשב יותר מכך. על כל פנים בשבע, לכל המאוחר, עלי להסתלק (אני מוכרח להיכנס לבעיות רצועת עזה ופליטיה). משה דיין".

זה אותו דיין שהבטיח לצבא, למדינה ולעולם, "לנו אין מטרות כיבוש", כי אכן יש הבדל – להלכה, לא למעשה – בין מטרה לבין תוצאה. באותם 20 חודשים ראשונים של השליטה בשטחים נקבעו עובדות, באחריות אשכול (שהתגאה באישור ההתנחלות הראשונה בגולן) ודיין. ב־14 באוגוסט 67', בפתק אגבי שהוא מסמך יסוד, מעדכן שר הביטחון את ראש הממשלה, בדיעבד, כי בהנחייתו בוצע המהלך הראשון לטשטוש הקו הירוק – דילוג בסיסי הדרכה למחנות שהתפנו מצבא ירדן. "על העברת יחידות לקו הרכס הוריתי מיד עם הכיבוש ומתוך חמישה הבסיסים המוצעים אנו יושבים בארבעה (פרט לגוש עציון, אשר בו טרם הוצבה יחידה צבאית)". צה"ל מתמקם בבסיס נטוש – מותר, צורך צבאי. אחר כך היחידה תצא ואזרחים ייכנסו, אבל בינתיים "לא הייתה כל תגובה שלילית ערבית לכך".

שלך, משה. סוף דבר

אם אשכול כתב לדיין, ולא רק להפך, לא נשמרו לכך ראיות, אלא כשדיין ענה. "משה, הידועה לך השמועה על סכנת פוגרום בביירות", שואל אשכול בכתב ידו המעוקל, המחבר כל ה' סופית לאות הקודמת לה, בעיצומה של ישיבה. "האם אתה רוצה פה להעלות רעיון ולהציע דבר". דיין, בתגובה, זריז ממנו: "אני מציע להעביר שדר – לא פומבי – לשלטונות לבנון (כבר הוריתי לעשות זאת). אשר לפעולה שלנו למניעה, צריך לשקול ולתכנן וטרם הספקתי לעשות זאת (שמעתי על העניין רק עכשיו)".

בישיבה אחרת דיין, כמו דיין, יודע ללחוץ על המתג הנכון. "אשכול, אם כולם מצפים למוצא פי = אבקשך לתת לי רשות הדיבור לפני שתים־עשרה, כדי שאומר את מה שאין לי להגיד…".

פתק זה חתום רק "משה". באחרים מופיע השם המלא, בחתימה הסוללת כביש מאילת לשארם א־שייח', מהאות האחרונה של השם הפרטי אל הראשונה של שם המשפחה. אבל אשכול הוא תמיד אשכול, אולי מפני שעד להקמת המדינה, ב־53 שנותיו הראשונות, היה שקולניק, והשם העברי שגזר עליו בן־גוריון נשמע, גם לו, ככינוי.

בחורף 1968 ידעו המקורבים למלכות שסופו של אשכול קרוב. יוסי שריד, ששהה אז בניו יורק ונהג לפגוש את שר האוצר ספיר כאשר זה ביקר שם, סיפר על כך בסגנונו הציורי בסדרה 'לא תשקוט הארץ' על מלחמת יום הכיפורים: "יש לו סרטן בביצים", רעם ספיר, עטוי סדין בכיסאו של ספר שהוזעק לגזום את מחלפותיו בבוקר קר במנהטן, באוזני שריד המופתע.

קצת פחות מחודש לפני מותו, כשמלחמת הירושה דיין נגד אלון מתקרבת ואיתה נסיקת גולדה, קיבל אשכול מדיין פתק אחרון. מנהלתי, לא סנטימנטלי: "אשכול, אני מבקש להירשם לרשות הדיבור (אחרי גבתי). משה דיין. 29.1.69".

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook