fbpx

גלגלי עזר // הטור של לילך וולך במגזין 'ליברל'

0

שום דבר נורא לא קרה, ובכל זאת כל הזמן הייתי עצובה. "אולי את כועסת?", שאל הדוקטור. אבל לא כעסתי, הלוואי שהייתי כועסת. לכעס יש תנועה וכוח ותשוקה, איזה פוטנציאל שינוי, איזו דריכות שהייתה מעבר להישג הידיים הרפויות שלי. אבל אני רק הייתי עצובה. עצובה כשמתעוררת, עצובה כששוכבת לישון. כאילו מתישהו תפרתי לי לנעליים צל ארוך וכהה שנשרך אחריי חשופיתי, מותיר שובל דביק של ייאוש דק אבל מורגש מאוד. הלוואי שהייתי כועסת. אפילו כעס לא נודף ממך, מצחין ומנכר סובבים כמו עצב. גם אם הייתי רוצה לכעוס לא ידעתי איך, ולא הייתי בטוחה על מה. כל מה שרציתי זה להשליך את עצמי על רצפת הקניון, לבעוט ולצעוק "זה לא פייר זה לא פייר זה לא פייר" ושאילו זרועות ענק הוריות ירימו אותי ויחזיקו עד שאפסיק להשתולל ולבכות את כל הזעם העיוור. אבל כבר הייתי באמצע שנות ה-30 לחיי, וידעתי שהעולם לא מקיים כי למעשה אף פעם לא הבטיח, ולא היו שום זרועות ענק בנמצא. אז במקום זה הייתי פשוט עצובה בעצב שמחוויר לך את הלחיים, אבל עדיין דואג שתגיעי לעבודה בזמן.

וכמו שלפעמים קורה, החלטתי שזה חלק ממני עכשיו, וחיבקתי אותו בהשלמה. חיבקתי את להיות עצובה, אימצתי אליי את החיוך העגמומי, את הכתפיים האסופות פנימה, את הברכיים שאיבדו מהקפיציות. זו אני עכשיו, הייתי קודם אחרת, עכשיו אני כזו. לא התמקחתי, לא התאבלתי, חשבתי לעצמי "את לא יכולה להיות באמת מופתעת, נכון?". ולא הייתי באמת מופתעת, כמעט ציפיתי לזה. אז אחת לכמה זמן האני שהיא אני מתה, ונולדת אחת אחרת, חשבתי לעצמי. אז עכשיו אני זה, הזה הזה, שרואים לפעמים אצל אחרים; בעיקר אחרות, גם אחרים, אבל בעיקר, בעיקר אחרות. יש להן איכות רוח רפאימית, שלא תופסת מקום, אבל מעבירה בך סמרמורת בעורף, הן הנציגות של הלא־כלום, והן מפחידות. ואני הייתי גם כן, נו, קצת מפחידה. עד כדי כך שבסוף הפחדתי את עצמי. הפחדתי את עצמי מספיק כדי לומר שהגזמנו עם זה ושעכשיו די.

—–

שנאתי את 'דור הפרוזאק' של אליזבת וורצל, וכעסתי על סילביה פלאת' וגם על תרצה אתר, וחשבתי שנשים לא יכולות להרשות לעצמן להיות כל כך שבריריות, ובטח שלא לכתוב על זה באופן הזה. לכל הרוחות, נשים! תשמרו את הפאקינג רחמים עצמיים האלו לעצמכן בבקשה, אנחנו לא צריכים כולנו להתבשם בהילת המשוגעת בעליית הגג שלכן. אבל האמת היא שבעיקר זיהיתי את עצמי, בעיקר פחדתי שזה מידבק. ואולי היה בזה איזה ממד מידבק, מה אני יודעת מי הייתה פציינטית אפס של העצב. ומכיוון שידעתי שמילים הופכות הכל ליותר אמיתי, לא רציתי לדבר. בטח שלא לכתוב. לכתוב זה להנציח, ואם אנציח אולי אף פעם לא אצליח להוריד מעליי את המעיל הכל כך כבד הזה. מעיל אבנים בכיסים. ואני, בסדר, אולי לא רטטתי אף פעם מאיזו עליצות בלתי נגמרת, אבל אף פעם גם לא הייתי עד כדי כך עצובה. והנשק היחידי שהיה לי מול כל זה – זה שידעתי להצחיק את עצמי, ותוך כדי זה לפעמים להצחיק מי שאיתי – הוא נהיה בעצמו אקדח בלי נוקר. או פגז בלי מרעום. מה שזה לא יהיה שהיה לי, נלקח ממני ופחדתי פחד מוות שאולי אף פעם לא יחזור.

—–

גדלתי בתל אביב, בדור המסוים הזה. כולם מסביבי לקחו מתישהו תרופה פסיכיאטרית כלשהי. זאת אובססיבית קומפולסיבית, הוא חרדתי, השניים האלו חזרו מעזה ולא מצליחים לישון, לכולם יש הפרעות קשב וריכוז. כולם פותחים פה פעם או פעמיים ביום ובולעים כדור שיעזור להם עם מה שלכאורה אנחנו אמורים להצליח בו לבד. ואני גם כך אוהבת מדי גלגלי עזר. הטבעת המסוימת שאיתה היה לי יום ממוזל במיוחד ועכשיו אסור להסיר אותה; האבן האדומה שקניתי באיזה יום של ריחוף אושר ועכשיו תמיד בתיק; המשאף הצבעוני שנתנו לי בשנה של הברונכיט ושמרתי אלוהים יודע למה. אני אוהבת גלגלי עזר, ואני חוששת מהם, כי מי יודע אם אני בכלל זוכרת איך לרכוב בלי שיבטיחו לי שלא אפול, ומי בכלל יכול להבטיח הבטחות כאלו. אז עוד להוסיף לזה את הדרמה של תרופות? באמת לילך, רק זה היה חסר לך.

עברו שלוש שנים מאז פתחתי פה והנחתי על גבעת הלשון כדור לבן לא מרשים למראה, שאמור לעשות לי לבכות פחות, לחשוב פחות חשוך, פחות צפוף. החלטתי שזו לא כניעה, לא החלקה למים הרדודים החמימים של פתרונות קלים, לא התמסרות לקלישאה, ולא סטאמפה לסבל. החלטתי גם לדבר על זה, כשאני עושה סטנדאפ, או אפילו עם זרים (כשזה מתאים; את גם לא רוצה להפוך לגברת המשוגעת עם ה־TMI). לא יהיה לי ארון, לא תהיה לי בושה גדולה, סוד אפל. אם יש כלב שחור, אז שילך לצדי. הוא שחור, אבל זה מה יש. אם לא בשבילי אז בשביל הסבתות רבתות שלי, שהיו אומללות כל אחת בדרכה ובזמנה עד שהתאבדו כל אחת בדרכה ובזמנה. אם לא בשבילי אז בשביל נערות פרח האל־תיגע־בי האלו, שמדי פעם נתקלות בי או אני בהן, מזהות זו את זו בסונאר כמו דולפינות, מרחרחות זו סביב הישבן העצבובי של השנייה, נותנות לכלבים השחורים שלנו לרוץ יחד קצת. שיתאווררו קצת, מה יש.

ועכשיו, שלוש שנים אחרי, אני שמחה יותר, בטח שעצובה פחות. החיים כמו שהם עושים, קרו, ומה שהתאפשר בהם עם הכדורים קרה, ודברים השתנו ואני הסכמתי להשתנות איתם. ומה שצריך היה ללכת הלך, ומה שצריך היה להגיע במקומו הגיע. אז אני נפרדת מהם כל פעם קצת, מהכדורים. בכבוד הדדי. חמישה מיליגרם פחות בכל חודש. לאט לאט אני מרופפת את גלגלי העזר. בודקת איך אני רוכבת. מניחה יד הכי יציבה שיש לי בנמצא ובודקת דופק – אנחנו בסדר, שמנמני? מחייכות? כועסות? קצת בכייניות? טוב מאוד, תבכי יותר – תשתיני פחות. העיקר שכל הכירות דולקות. העיקר שרוב הכוכבים שלך בחוץ.

זה סיכומון אמצע דרך, כשעוצרים לרגע להביט על הנוף באיזה מקום שטוח, ואז ממשיכים עוד לטפס. כי השבח לכל האלים, לא חסר לאן. זה בטח שלא הסוף. חצי כדור כבר ירד, והנוף בסדר, ממש בסדר. יש קצת סחרחורת כשמביטים למטה, זה טבעי. ואני מתנשפת ממאמץ, זה גם, כנראה חלק מהעניין. אבל הנוף ממש בסדר. אפילו יפה פה.

.

איור: וליה רוזנצוויג

.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook