fbpx

גישת השיחות הדו־צדדיות לא תעבוד // מאת טוני בלייר – מיוחד ל'ליברל'

0

יוזמת השלום הערבית הועלתה לסדר היום כבר ב־2002. השאלה שנשאלת שוב ושוב לאחרונה היא: מה השתנה? מה השתנה שהפך אותה להצעה שיכולה כעת לקדם את פתרון שתי המדינות ואת תהליך השלום עם הפלסטינים, ולהביא לנורמליזציה עם העולם הערבי? והאם כל זה בכלל עוד רלוונטי?

אני מבקר במזרח התיכון כבר למעלה מ־25 שנים – כחבר פרלמנט, כראש ממשלה, כנציג הקוורטט למזרח התיכון, ובחודשים האחרונים במסגרת היוזמה הפרטית שלי למזרח התיכון. בשנה וחצי האחרונות ניכר שינוי משמעותי בשיחות. ההזדמנות כיום נוצרה כי המדינות הערביות המתונות וישראל ניצבות מול אותם האיומים; גורמים קיצוניים נתמכי איראן מחד, וגורמים סוניים קיצוניים, מהאחים המוסלמים ועד דאעש, מאידך. קיים אינטרס משותף, אסטרטגי ואמיתי, ואם נשכיל לעבוד ביחד מהר, ונדע לנצל את ההזדמנות הנדירה הזאת לשינוי, נוכל סוף־סוף להבטיח את סיום האיבה ארוכת השנים, שאינה משרתת איש לבד מאותם קיצונים.

אני מאמין שהכרזותיהם של נתניהו וליברמן על אודות המרכיבים החיוביים ביוזמת השלום הערבית הן איתות חשוב לשותפים חיוניים, על כך שישראל מחויבת לקידום המו"מ. בשל יחסיה הקרובים עם ישראל מצד אחד, ועם ההנהגה הפלסטינית מהצד השני, תפקיד מצרים בראשות הנשיא א־סיסי בקידום היוזמה עשוי להיות מכריע. כעת, על ישראל להפגין את מחויבותה, על ידי שיפור משמעותי בתנאי המחיה ברצועת עזה ובגדה המערבית, באופן שיניע מומנטום מדיני אמיתי לקידום הפתרון.

צעדים דחופים דרושים כדי להקל על המציאות הקשה בעזה. כשנתיים מאז המלחמה האחרונה, אנו שוב ניצבים בפני התלקחות אלימה אפשרית נוספת. אולי קשה ועקובה מדם אף יותר מהקודמת. במקום זאת, עזה יכולה להיות המקום בו נבצע צעדים ראשונים כדי לבחון במלואו את הפוטנציאל לתהליך, תחת מטריית היוזמה הערבית. המחיר של חוסר מעש עלול להיות גבוה ומסוכן. על ישראל לנקוט צעדים משמעותיים להגדלת אספקת החשמל והמים ולאפשר את האצת הבנייה בעזה, לצד שמירת האינטרסים הביטחוניים שלה עצמה. כך תוכל גם הקהילה הבינלאומית לממש התחייבויותיה מוועידת קהיר לשיקום עזה ב־2014. הגדלת התנועה במעברים בין ישראל לעזה, וחזרת הרשות הפלסטינית לרצועה, יאפשרו גם להגיע להבנות עם מצרים בנוגע לפתיחה סדירה של מעבר רפיח. מדינות ערב המתונות יכולות למלא בכל הצעדים האלה תפקיד מרכזי וחיוני.

עלינו להרחיב את בסיס התמיכה בתהליך השלום, ולהביא את מדינות האזור לעבוד לצד ארה"ב ומדינות אחרות, על מנת שנוכל להתקדם לקראת פתרון אמיתי. מדינות ערב המתונות אכן מעוניינות בשינוי היחסים שלהן עם ישראל ובשיפורם, אבל התקדמות כזאת לא תתאפשר אלא אם תופגן מחויבות כנה למו"מ עם הפלסטינים, במטרה לבסס שתי מדינות עצמאיות, יציבות ובטוחות. כך שנוסף על הצעדים שהוזכרו בהקשרה של עזה, יהיה צורך גם בשורת צעדים בגדה שיסייעו לחיזוקה הפוליטי של הרשות.

במצב הנוכחי של מבוי סתום, חזרה למו"מ בילטרלי, מהסוג שהיינו רגילים לו בעבר, לא מספיקה. איתות מצד ישראל על מוכנותה לדון ביוזמת השלום הערבית כבסיס לקיום מו"מ עם הפלסטינים, יאפשר צעדים לקראת נורמליזציה. בעיניי, ההזדמנות שמעניקה לנו הגישה האזורית היא טובה יותר מכל אפשרות שקדמה לה מאז הקמתה של מדינת ישראל. אין לי אשליות, ואני יודע שלא יהיה פשוט להגיע להבנות בנושאים העומדים במרכז הסכסוך כבר עשרות שנים. אבל ההזדמנות הנוכחית היא משמעותית, ואם הצדדים יהיו נכונים לפעול, נוכל להגדיל את הסיכויים לשינוי של ממש ביחסי ישראל עם מדינות האזור, ובהתאם – לחזק את ביטחונה של ישראל בטווח הארוך.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook