fbpx

פילוסוף מחונן או נביא השטחיות? בתוך ג'ון לנון // מאת ירון טן ברינק

לפרק את ג'ון לנון: האם הוא היה פילוסוף עמוק או סלוגניסט מבריק?

0

"מסכנה יוקו
שותה רק שוקו
כשהיה ג'ון
היו אוכלים המון"
(דודו גבע וקובי ניב, 'יוסף ואחיו')

ג'ון ויוקו // צילום: אימג'בנק

ג'ון ויוקו // צילום: אימג'בנק

אנחנו חיים בזמנים שטוחים, בעולם שטוח, בתרבות שטוחה. הדיבר ה־11, 'לא תחפור', מצווה עלינו שלא להעמיק בדבר, לחמוק ממורכבויות, להתעלם מרבדים סמויים, ללהג סאונד־בייטים וסלוגנים ולתמצת גם אותם כך שיתאימו למגבלת 140 התווים של טוויטר. צפו. צייצו. סתמו.

האיסור מדאורייתא תקף במיוחד כשנוגעים במציאות הפוליטית הנפיצה ובפילוסופיית חיים בת־קיימא. בשדה התרבות הפופולרית, שהפיק רק לפני 50 שנה את אחת המהפכות החברתיות הגדולות בהיסטוריה, עצם הניסיון להצביע על עומק ומורכבות הוא כעת חטא בלי כופר שדן את מבצעו לגלות בערבות התודעה הצחיחות, בעמודים האחוריים של מוספי תרבות מעוטי קוראים, בפרינג' האלטרנטיבי של דלות התקציבים והקהל המתמעט.

הכוכבים הגדולים שמנצנצים בשמי התרבות העכשווית – בקולנוע, בטלוויזיה, במוזיקה ובספרות – משתדלים בכל מאודם שלא לומר שום דבר שאי אפשר לסכם בסינק קצרצר למצלמות. קחו את כל הגותם ומשנתם המתוקשרת של ליידי גאגא, קוונטין טרנטינו, דן בראון וסיימון קאוול ולא תצליחו לשאוב מתוכם עומק שיספיק למאמר פובליציסטי ב'מעריב לנוער'.

השטחיות התרבותית נתקלת עדיין בכיסי התנגדות אחרונים – סדרות טלוויזיה מושקעות ויומרניות, סרטי אינדי קשים ועמוסים, ראפרים זועמים ורוקרים חתרניים – אבל הניצחון שלה מוחץ ונתון מעבר לכל ספק.

מיד אחרי הבחירות האחרונות בארצות הברית, בדק הבלוג 'מיוזיקמשינרי' של עיתונאי הדאטה פול לאמר, מיהו המוזיקאי הפוליטי ביותר באמריקה באמצעות בחינת רמת הרעש התקשורתי שהצהרותיו מייצרות. התוצאה: אמנית ההיפ־הופ ונענוע הישבן ניקי מינאז'.

בטראק בביצועה באותה שנה הכריזה מינאז': "אני רפובליקנית ומצביעה למיט רומני / כל הביצ'ז העצלנים דפקו את הכלכלה". ההגות הפוליטית הזאת הספיקה כדי להכתיר אותה בתואר הלא במיוחד נחשק. אחר כך התברר שמינאז' התכוונה לכך בכלל כטקסט סאטירי ותומכת בכל מאודה דווקא בנשיא ברק אובמה. כן, אפילו הפעלול השטחי הזה התגלה כמורכב ועמוק מדי עבור המדיה וסוכני התרבות שלה. גם דמותה הקריקטורית של מינאז' מורכבת מדי עבור עולמנו השטוח.

במציאות רדודה זו, אין מנוס מלהביט אחורה בזעם, להבין מתי הכול השתבש, ובעיקר, כמובן, למצוא את האשמים ולסקול אותם באבנים שטוחות. מי הם פושעי התרבות שהולידו את הפופ המסחרי והובילו אותו לניצחון מוחץ בכל החזיתות? מי הם אבות השטחיות התרבותית ואמהותיו של העידן הדו־ממדי שבעיצומו אנחנו שרויים?

אתם לא תאהבו את התשובה. כי התשובה היא ג'ון לנון.

לנון בן שמונה, ליברפול // צילום: אימג'בנק

לנון בן שמונה, ליברפול // צילום: אימג'בנק

"החברה שלנו מנוהלת בידי אנשים לא שפויים למען מטרות לא שפויות ואני חושב שאני עשוי להיכלא כלא־שפוי בגלל שאני אומר זאת. זה מה שמטורף בכל זה"

(ג'ון לנון, 1968)

המחשבה שג'ון לנון הוא מאבות השטחיות התרבותית מצמררת כמו דבר כפירה. ההשפעה החברתית והפוליטית שלו, דרך הביטלס ואחריהם, היא אולי הגדולה ביותר שידע אמן כלשהו ב־100 השנים האחרונות. המיתולוגיה כבר מציירת אותו כדמות מיתית, פילוסוף פוליטי־רוחני ששימש חומר דלק לתנועת הנגד של שנות ה־60, סימבול על־זמני לכמיהה הקולקטיבית לשלום ואחווה. הוא האיש שחלם עבור דור שלם, ההתגלמות של רוח הסיקסטיז ושל תוגת הסבנטיז, משורר של המנונים פוליטיים־חברתיים שהצעידו מיליונים.

מעריצי לנון מתקבצים סמוך למקום הירצחו, 1980. צילום: אימג'בנק

מעריצי לנון מתקבצים סמוך למקום הירצחו, 1980. צילום: אימג'בנק

דמותו של לנון מקובעת היטב בפנתיאון של היוצרים הגדולים בכל הזמנים, פרה קדושה שגם ביוגרפיות עתירות השמצות מסמרות שיער לא הצליחו לנתץ. השערורייתיות שבהן, כמו זו של אלברט גולדמן מ־1988 ('The Lives of John Lennon'), ציירו דמות מפלצתית, דקדנטית וחולנית להבהיל, אבל גם מעריציו הגדולים יודעים שעל אף מופרכותן של ביוגרפיות החיסול, היה בהן גרעין של אמת לגבי הצד האפל של לנון: המכות לאשתו הראשונה, סינתיה; ההתעללות הרגשית בבנו הבכור, ג'וליאן; ההתמכרות להרואין בעשור האחרון לחייו. כולם יודעים. כולם מדחיקים. זה לא מסתדר עם הדימוי. זה מורכב מדי.

הניסיונות הבלתי פוסקים לערער את קדושתו של לנון מאפיינים את ניצחון הפופ הפוסט־מודרני, שמכתיר אלילים רק כדי לנתץ אותם ומטפח פרות קדושות בעיקר כדי שמתישהו אפשר יהיה להפיק מהן חגיגת אסאדו לכל המשפחה. רובם מתרכזים בניסיון לצייר את לנון כחלאה, אבל כבר סיכמנו שאנחנו מוכנים לסלוח לאייקונים שלנו על הכול – ותראו איזה יופי, אפילו התאפקנו מלהזכיר את אייל גולן.

הדבר הבולט בניסיונות הללו הוא שמיעוטם הקטן מעז להתעמת עם מורשתו התרבותית־פוליטית־רוחנית של לנון. מי יכול בכלל להתעסק עם האיש שאמר "אנחנו גדולים יותר מישו" (ציטוט שלגמרי הוצא מהקשרו ונאמר בסרקזם מוחלט), והפך לסוג של ישו בעצמו? מעטים. בודדים. אמיצים.

לנון במחווה למעריצים, 1965. צילום: אימג'בנק

לנון במחווה למעריצים, 1965. צילום: אימג'בנק

"התפקיד שלי בחברה, או תפקידו של כל אמן ומשורר, הוא לנסות ולבטא את מה שכולנו מרגישים. לא לומר לאנשים איך להרגיש. לא כמטיף, לא כמנהיג, אלא כהשתקפות של כולנו"

(ג'ון לנון במסר אל העתיד)

כמו, נניח, ג'ון לנון עצמו. בימי חייו הוא אמר זאת שוב ושוב, בנוסח המצוטט כאן ובנוסחים אחרים, מתחנן למאזיניו שיורידו אותו מהמדף של אלוהים שעליו הונח. הוא היה הראשון לבקר את השטחיות של 'Imagine', המנון הרקוויאם ההיפי ומהנקודות המותקפות ביותר בקריירה האמנותית של לנון. בשנים האחרונות מתרבים המבקרים שבוחרים בו במצעדי "השיר המוערך מדי של כל הזמנים", וכשמביטים בטקסט שלו אפשר בהחלט להבין למה.

מה שנראה לפני 40 שנה פואטי, מלא תקווה ונשמע אז כמו תפילה של העולם כולו, נראה היום נאיבי ופשטני או אפילו מגוחך. כלומר, וואלה ג'ון? באמת? לדמיין שאין גן עדן וגיהינום ואין מדינות ודתות ואין רכוש וכולם חיים כאיש אחד? זה הכול? זאת אומרת, אתה מבין שזה יכול לתאר גם מצב של אנרכיה פשיסטית, כן? אולי כדאי שתחשוב על זה עוד קצת? כן, ג'ון, כאן במאה ה־21 עברנו לדבר עם סימני שאלה בסוף כל משפט, לא ברור למה?

זוהי כמובן אינה אשמתו של לנון. התרבות שועטת קדימה, ומה שהיה מהפכני אתמול הוא בדרך כלל מוזיקת רקע באיקאה מחר. אבל גם אם עושים את ההנחה הזו מפרספקטיבה של זמן, הגיע הזמן להודות שג'ון לנון היה גאון שרלטן, שנון וחד, אבל בעיקר ספק מצטיין של וואן־ליינרים וסלוגנים שנצרבו בתודעה הקולקטיבית והפכו להיות שמותיו הנרדפים, חלקם קומיים ומבריקים, חלקם פיוטיים ומרגשים, חלקם היו נבוכים למצוא עצמם על כרטיסי ברכה.

אילו היה עדיין עמנו, היה מגיע לגיל 75 בחודש שעבר ובוודאי היה לוהט בטוויטר.

לנון ומקרטני // צילום: אימג'בנק

לנון ומקרטני // צילום: אימג'בנק

"אני מאמין שהזמן פוצע כל מרפא"
(ג'ון לנון מפגין את כישוריו בקופירייטינג)

רק רגע, לפני שאתם מתלהבים, יש גם את זה:

"האהבה היא פרח / אתה חייב לתת לה לצמוח"
(ג'ון לנון ברגעי הולמרק)

נהוג לומר על גאונים שהם הקדימו את זמנם. ג'ון לנון לא הקדים את זמנו. הוא יצר כמעט במו פיו את הזמן הבא. היכולת לומר המון במעט מילים הייתה אחד הקסמים המובהקים של לנון, אמנות עילאית של ניסוח מהודק, משעשע ואגרסיבי, שהפכה בתהליך מהיר של אבולוציה לצורת השיחה המועדפת על מאות מיליונים. לנון לא המציא את צורת הביטוי הזאת, אבל הוא בהחלט היה הסוכן הבכיר שלה בתרבות הפופ.

הסלוגניזציה של לנון לא הגיעה משום מקום. הביוגרפיה המרתקת שפרסם גארי טילרי ב־2009 ('האידיאליסט הציני: ביוגרפיה רוחנית של ג'ון לנון') חושפת שלנון עבד קשה על היכולת לשלוף מהשרוול במהירות משפטי מחץ ופאנץ'־ליינים במבטא ליברפולי אדיש, הרבה לפני שבכלל חלם להיות ג'ון לנון. "הוא רצה להגיע לאנשים, לכל האנשים", מסביר טירלי בספרו, "והדרך שלו לעשות את זה לא הייתה מאוד שונה מהמנטרות של הגורואים מהודו. לנון ידע שלמילים יש כוח כי הוא גדל במקום שבו למילים יש כוח".

עם אמו ג'וליה // צילום: אימג'בנק

עם אמו ג'וליה // צילום: אימג'בנק

בניגוד לתדמית שניסה לטפח, לנון לא גדל כגיבור מעמד הפועלים. הוא ננטש על ידי אביו ונשלח על ידי אמו לחיות עם דודתו, שהעניקה לו חינוך בריטי נוקשה ושמרני ועגה אנגלית מלכותית בסגנון עדות ה־BBC; חשיפתו לניב הפרוע של הסקאוזרים מליברפול התרחשה בשנתו הראשונה ללימודי האמנות, עת הרבה לשוטט באזורים היותר עממיים של העיר בואכה הנמל. האגדה מספרת שלנון היה מהופנט. בכל פינת רחוב עמדו אנשים והתווכחו בלהט, עוקצים זה את זה, מעיפים באוויר שנינויות מהירות. בתוך שבועות הוא אימץ לחלוטין את המבטא שלהם והתחיל לעבוד על הסטייל. הוא גם אימץ חזות ענייה והִרבה לשנורר כספים לקפה וסיגריות מחבריו באקדמיה, אף שקיבל מדודתו דמי כיס השקולים ל־60 פאונד של ימינו בשבוע.

הוא התחיל להמציא את ג'ון לנון.

הליצנות הסקאוזרית של לנון, שאפיינה אותו כבר מימיהם הראשונים של הביטלס והפכה את הראיונות איתו למרתון בלתי פוסק של משחקי מילים ודאחקות ציניות, אירוניות וסרקסטיות, באה לידי ביטוי גם באקטים הכי רציניים ומהותיים שלו. כשהחליט להחזיר למלכה אליזבת את תואר האבירות שקיבל ממנה ארבע שנים קודם לכן ב־1965, הוא פשוט כתב לה כך: "הוד מלכותך, אני מחזיר את תואר ה־MBE שלי כמחאה נגד מעורבות בריטניה בעניין הזה של ניגריה–ביאפרה, נגד תמיכתנו בארצות הברית נגד וייטנאם, ונגד הירידה של 'Cold Turkey' במצעדי הפזמונים. באהבה, ג'ון לנון".

התוספת הלנוניסטית הזאת (נימוק שלישי של מוקיון אחרי שני נימוקים פוליטיים כבדי משקל) הפכה כבר מזמן לקלישאה של פובליציסטים שנועדה להגחיך לא רק את מושא הביקורת אלא גם את המבקר, ובכך לעקר מראש את ההתנגדות הצפויה. לנון שאב השראה רבה מתרבות הפרנקסטרים שהתפתחה בסן פרנסיסקו, שכל מהותה הייתה לקעקע את הממסד מבלי שאף אחד יבין אם אתה רציני או לא. ההצלחה האדירה של לנון אחראית במידה רבה לכך שהסרקזם הספק־רציני הזה, ככלי רטורי, כבש כל חלקה בשיח הציבורי היומיומי. והנה הוא מרחף גם מעל הכתבה הזאת.

Life is what happens to you while you're busy making other plans

Life is what happens to you while you're busy making other plans

"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תכניות אחרות"
(ג'ון לנון; אתם חושבים שהוא אמר את זה)

הסימן המובהק ביותר למקומו של לנון בתרבות העכשווית כאורקל של דורות רבים ודוברן של אמיתות רבות, עד כדי השטחתו למעין בודהה על סמים, טמונה בציטוטים הרבים המיוחסים לו למרות שהוא רק לווה אותם מהמקור או אפילו מעולם לא אמר זאת. הציטוט הנאה המופיע לעיל, למשל, מבליח בשיר 'Beautiful Boy', שמופיע באלבומו האחרון של לנון ('Double Fantasy', עם יוקו אונו), אבל הופיע במקור בכלל ב־1957 במגזין לעקרת הבית החושבת 'רידר'ס דייג'סט'.

אנחנו, בני המאה ה־21, לא נאפשר לעובדה הזאת להפריע לנו. מאות אתרי ציטוטים ברשת מייחסים את ההברקה הזו ללנון, במקום לעיתונאי והסאטיריקן אלן סונדרס, שהביא אותו לדפוס יותר מ־20 שנה קודם לכן.

בזמן השטוח שלנו אין מקום לאלן סונדרס, ובואו לא נחפור על זה יותר מדי. אם גוגל אומר שזה לנון, אז זה לנון ואל תתווכחו.

כמובן שזה אינו מקרה יחיד. ממש כמו אוסקר וויילד, ציטוטים רבים מיוחסים ללנון גם אם אין שום עדות לכך שאי פעם אמר משהו כזה. אהוב במיוחד הוא הציטוט הבא: "כשהייתי בן חמש, אמא שלי אמרה לי ששמחה היא המפתח לחיים. כשהלכתי לבית הספר שאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. עניתי 'שמח'. הם אמרו לי שלא הבנתי את המשימה. אמרתי להם שהם לא הבינו את החיים". כמה לנוני זה נשמע. אפשר ממש לדמיין אותו אומר את זה, מאחורי משקפיו העגולים, בחיוך עקמומי ודק.

גם אם לנון לא אמר את זה, התודעה הקולקטיבית שלנו יודעת שהוא היה צריך לומר את זה, ומכאן הקפיצה ל"בוא נחליט שהוא אמר את זה" קצרה מאוד. אף שלנון חי במאה ה־20 ותועד מכיוונים רבים במשך כמעט 20 שנה, המיתולוגיה מוכיחה שגם בעידן הטכנולוגיה היא חזקה יותר מהעובדות. או כמו שלנון עצמו אמר פעם, "זמן שאתה נהנה לבזבז הוא לא זמן מבוזבז". כלומר, הסופרת מרתה קרולי אמרה את זה ב־1912, אבל זה נשמע קצת פחות משכנע כשזה בא ממנה.

לנון עם מהרישי יוגי // צילום: אימג'בנק

לנון עם מהרישי יוגי // צילום: אימג'בנק

"אם כולם היו דורשים שלום במקום לדרוש עוד מכשיר טלוויזיה – היה שלום"
(ג'ון לנון מאשים)

רייקונולי, חברו הליברפולי הקרוב של לנון, כתב עליו כך ב'טלגרף' הבריטי, אי שם ב־2010: "בשלושת העשורים האחרונים, האיש שקראתי עליו הפך פחות ופחות דומה לג'ון לנון שהכרתי, ובאופן כללי יותר ויותר דומה לאיזו דמות בספר על קדושים. הוא היה אדם נחמד וחכם ושנון, אבל הוא גם היה נסחף בקלות אחרי אחרים ולא הייתה לו שום בעיה לקחת מהם רעיונות, לקבל אותם כאילו הם התגלות משמים ואז לנטוש אותם ולקפוץ הלאה לדבר הגדול הבא".

זה אינו כתב אישום נגד לנון, זו קריאה נואשת של אדם שהכיר אותו אישית מקרוב וראה כיצד דמותו המרתקת מתנתקת מהמציאות והופכת לסימולאקרה, כאילו מעולם לא היה ג'ון לנון אמיתי. "אני לא חושב שמישהו באמת מכיר את ג'ון לנון", אמר עליו אריק קלפטון, "בעיקר לא הוא עצמו".

לנון אחראי לשטיחות ולשטחיות שלנו כמו שישו אחראי לנוצרים הפונדמנטליסטים המטורללים, אבל אם בוחנים את הפוליטיקה והפילוסופיה שלו, קשה להימנע מהתחושה שמדובר במיש־מש רעיוני שליקט משלל גורואים ודמויות אב, החל במהרישי מהש יוגי, דרך התרפיה הפרימאלית (טכניקת טיפול בנהמות וצווחות שבה נשבע בתחילת הסבנטיז) ועד ברטרנד ראסל שהיה אחראי למרבית התפיסה הפציפיסטית של לנון.

מי שגילה את ראסל ונפגש איתו היה בכלל פול מקרטני, שסיפר עליו ללנון בהתלהבות ובמידה רבה עיצב את הפוליטיזציה של הביטלס, אבל לנון הוא זה שמקבל עליה את הקרדיט ואף זכה למכתב נרגש מהפילוסוף, שמחמיא לו על פעילותו למען שלום עולמי. לך תאכל טבעול, מקרטני. להיסטוריה חוקים משלה ולשטחיות תרבותית יש עקרונות משלה, והעיקרון כאן הוא שהעובדות לא מעניינות אותנו יותר. כמו לנון, אנחנו מלקטים מידע מפה ומשם ומשתדלים לעשות ממנו סלט נחמד מספיק כדי שאף אחד לא ישים לב שזה בסך הכול סלט.

הביטלס עם המלכה אליזבת' // צילום: אימג'בנק

הביטלס עם המלכה אליזבת' . צילום: אימג'בנק

"זה מוזר לא להיות מוזר"
(ג'ון לנון מאבחן)

קצת משונה לעשות הנחות תלויות בזמן למי שאמור להיות על־זמני. משנתו הפציפיסטית של לנון שינתה את תודעתם של מיליונים, אבל בחינה מדוקדקת ורטרוספקטיבית שלה מגלה שהיא רחוקה מלהיות נאיבית בלבד. "כולכם גאונים וכולכם יפהפיים", אמר לנון לקהל שהתאסף סביב מיטתו שלו ושל יוקו אונו בחדר ההוא בהילטון אמסטרדם, שם הכריזו שהם נכנסים למיטה ולא יוצאים ממנה עד שיהיה שלום בעולם. "אתם לא צריכים אף אחד שיגיד לכם מי אתם. אתם מה שאתם", הוא המשיך. "צאו אל העולם והשיגו שלום. תחשבו שלום, תחיו שלום ותנשמו שלום, ואתם תקבלו שלום מהר כפי שאתם רוצים".

לנון, בסיועה האקטיבי של אונו, האמין עם השנים יותר ויותר בדמיון מודרך ובכוחו להגשמת פנטזיה. מכל האידיאולוגיות שאימץ וזנח לאורך הדרך, זו הייתה הקונסיסטנטית ביותר: הדרך להביא שלום על העולם היא פשוט לרצות בכך. המלחמה תסתיים אם תרצו בכך. וגם, כמובן, "אנחנו חיים בעולם שבו צריך להתחבא כדי לעשות אהבה, אבל אלימות אפשר לייצר ברחוב לאור יום". כל כך צודק. כל כך נכון. כל כך נשמע כמו סטטוס בפייסבוק שמסתיים באיחולי יום קסום והגשמה עצמית לכולם, בליווי תמונה של סוס דוהר בים לאור השקיעה.

הקריירה של לנון רצופה באמירות כאלה, חכמות ומדויקות, שנשחקו עם השנים לכדי קיטש חסר פשר:

  • כל ילד הוא אמן עד שאומרים לו שהוא לא אמן
  • המציאות משאירה הרבה מקום לדמיון
  • הכול יהיה בסדר בסוף. אם זה לא בסדר, זה לא הסוף
  • לא משנה את מי אתה אוהב, איפה אתה אוהב, מתי אתה אוהב ואיך אתה אוהב. משנה רק שאתה אוהב
  • גאון? אם יש דבר כזה אז אני גאון. ואם אין דבר כזה, אז לא אכפת לי

אפשר להמשיך כך עד סוף הגיליון, אבל הפואנטה כבר איתנו. לנון הבין הרבה דברים על אהבה באופן תיאורטי, אבל חייו האישיים מעידים שהתקשה ליישם אותם בפרקטיקה. בשנותיו האחרונות, בהשפעתה של יוקו אונו, אימץ שיח פמיניסטי ודחה בחרטה גדולה את הסקסיזם המאצ'ואיסטי שאפיין אותו בצעירותו. אבל באותה זריזות הוא התנער גם מ־'Imagine'. כשחבר ליברפולי פגש בו בניו יורק וחזה בעושרו, הוא שאל אותו מה עם העניין הזה של לדמיין חיים ללא רכוש. "זה היה רק שיר מזוין", השיב לנון.

באחד הראיונות האחרונים לחייו, למגזין 'פלייבוי' דווקא, יצא לנון בשלל הצהרות משונות שדוחות את תורת האבולוציה, התנגד לסיוע כספי למדינות עולם שלישי ("שופכים שם כסף וזה לא נגמר") ודיבר על רצונו להיות עשיר עוד יותר, לתוגת אנשים שקעקעו את המילים של 'Working Class Hero' על גבם התחתון. עוד סאונד־בייט, עוד סלוגן, מה זה משנה. מי צריך להיות קונסיסטנטי או מנומק כשהמדיה וצרכניה הופכים את הדברים לקרקס כך או כך.

לנון הפוליטי אף פעם לא היה מנומק או רציף במיוחד. הוא איים על הממסד במוזרותו ועטף סלוגנים חזקים בשירים מופתיים, אבל הפוליטיקה השטוחה והוואן־ליינרית שלו שוכפלה גם בידי מתנגדיו, והפכה לפורמט עבור מוזיקאים אינספור בואכה אביב גפן. יש מספיק לנונים לכולם.

הביטלס בהופעה במינכן, גרמניה, 1966 // צילום: אימג'בנק

הביטלס בהופעה במינכן, גרמניה, 1966 // צילום: אימג'בנק

"אני מאמין באלוהים, אבל לא כישות אחת, לא כאיש הזקן בשמים. אני מאמין שמה שאנשים קוראים לו אלוהים נמצא בתוך כל אחד מאיתנו. אני מאמין שמה שישו, מוחמד ובודהה וכל השאר אמרו, היה נכון. זה רק התרגומים שהשתבשו"
(ג'ון לנון, ממציא פורמט "השלום מתחיל בתוכנו")

בדצמבר ימלאו 35 שנים לרציחתו של ג'ון לנון בידי מרק דייוויד צ'פמן בכניסה לבניין הדקוטה שבו התגורר. וכמה שהוא השתנה בזמן הזה שחלף. גם הוא השתבש בתרגום של השטחיות התרבותית, נישא על כפיהם של עשרות מיליוני מעריצים ויוצרים, כל אחד מהם מלביש אותו בחליפת הערכים המדומיינת שניסיון ההשטחה מייצר. מהאדם המורכב ומלא הסתירות, מהיוצר חסר הביטחון והמגלומן המופרע, מהמשורר הרגיש והבעל החנטריש – מכל אלה נותר רק זיכרון עמום.

אנחנו חיים בעולם שטוח. העולם הזה צריך איקונות והן צריכות להיות שטוחות. ג'ון לנון רצה להיות רוקנרול כל חייו, אבל הפופ רדף אותו והוא רדף את הפופ, עד שבמותו הפכו השניים בלתי ניתנים להפרדה.

איך אפשר בכלל לומר מילה של ביקורת על מי שכתב "אהבה, אהבה, אהבה, כל מה שאתם צריכים זה אהבה, אהבה זה כל מה שאתם צריכים"?

ג'ון לנון הוא אהבה. ג'ון לנון הוא שלום. ג'ון לנון הוא סלוגן. אנחנו לא יכולים להכיל שום דבר מורכב יותר מזה. והנה הדברים נשכחים תוך כדי שהם נכתבים.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook