הידעתם? האמריקאים זורקים לפח לא פחות מ־40% מהאוכל שהם קונים. במקביל יש בארצות הברית מיליוני בני אדם שלא מצליחים לספק אוכל ראוי למשפחתם על בסיס קבוע. ארצות הברית הוציאה 12 מיליארד דולר בעשור האחרון על בניית איצטדיונים חדשים לקבוצות ספורט, למרות שהקבוצות נמצאות בבעלות פרטית ובעליהן הם אלו שנהנים מכל ההכנסות מהאיצטדיונים. האמריקאים גם משלמים על חיבור לאינטרנט כמעט יותר מכל תושבי מדינות המערב האחרות, אבל מהירות החיבור הממוצעת שלהם מדורגת רק 31 בעולם. אם אתם לא יודעים את כל הדברים האלה – הגיע הזמן שתתחילו לראות את התכנית השבועית של ג'ון אוליבר.
למי שטרם מכיר, ג'ון אוליבר הוא קומיקאי בריטי שפועל בארצות הברית. הוא פרץ לתודעת הציבור כששימש ככתב שטח של ה'דיילי שואו' של ג'ון סטיוארט במשך שבע שנים. לפני כשנתיים הוא החליף את סטיוארט למשך שמונה שבועות כמגיש התכנית, מה שסלל את הדרך להצעה מאייץ'־בי־או לתכנית משלו. התכנית הזו, 'Last Week Tonight', עלתה לאוויר לפני כשנה וחצי. העונה הראשונה משכה כ־4 מיליון צופים בממוצע לתכנית.
בשל העובדה ש'Last Week Tonight' מסכמת את אירועי השבוע החולף בצורה סאטירית, בגלל ההיסטוריה האישית הכתובה לעיל, וכיוון שסטיוארט הודיע שהוא תולה את הנעליים, קל להניח שאוליבר הוא למעשה שיבוט של סטיוארט. אבל זה נכון רק בחלקו. הגשת חדשות בעזרת הומור הוא משהו שהומצא ב'סאטרדיי נייט לייב'. סטיוארט עשה בתחום הזה מהפכה. אוליבר לא רק ממשיך בקו שסטיוארט התווה, אלא למעשה מבצע מהפכה נוספת. כלומר הוא איננו 'עוד מאותו דבר' של סטיוארט, אלא מהפכן וחדשן, כמו סטיוארט. את הדיון הזה, תוך כדי צלילה אל דמותו הטלוויזיונית של אוליבר, כדאי לחלק לשלוש נקודות.
הנקודה הראשונה היא שיותר ממחקר אחד הצביע על כך שצופים בתכניות חדשות סאטיריות, כמו של אוליבר וסטיוארט או כמו 'ארץ נהדרת', בקיאים בחדשות יותר מאלו שצופים בחדשות "רגילות" (אחד המחקרים מצביע על כך ש־74% שמעו על נושא חדשותי כלשהו מהתכנית של אוליבר, לעומת 53% שנחשפו לו מצפייה בסי־אן־אן, למשל). בני 30 ומטה מהווים 40% מהקהל של התכניות האלו, ועבור לא מעטים מהם, תכניות הסאטירה הן מקור משמעותי לצריכת חדשות. סטיוארט המציא את ז'אנר החדשות הסאטיריות: הוא לקח את אירועי היום וחשף בעזרת הומור את הנחות היסוד שעליהן הם בנויים ונלקחות כמובנות מאליהן. הוא גם חשף את הדוגמטיות שבה כלי התקשורת המסורתיים מכסים את אירועי היום.
מהבחינה הזו, אין ספק שאוליבר הוא ממשיך דרכו של סטיוארט. אבל יש בכל זאת הבדל משמעותי בין השניים: אוליבר לא רק מבקר בציניות את אירועי השבוע, הוא גם מייצר חדשות. רבע שעה מכל תכנית (בת חצי שעה בסך הכול) מוקדשת לנושא אחד, נושא שכלל לא היה בחדשות השבוע, והוא מקבל טיפול הכולל תחקיר עומק, שבשקט משתווה בערכו לתחקירים בתכניות כמו '60 דקות', 'פנורמה' של הבי־בי־סי או 'עובדה'.
לא חייבים לאהוב את הסגנון הקומי של אוליבר. למעשה, הוא משתמש בטריק אחד קצת יותר מדי – הקבלה של נקודה בטקסט למטאפורה מתחום אחר שחושפת את האבסורד. אבל המידע שאוליבר מביא, כמו הדוגמאות בתחילת הטקסט הזה, שומט לסתות פעמיים: פעם אחת כיוון שהוא חושף מידע שפשוט קשה להאמין שהוא אמיתי מרוב שהוא אבסורדי, ופעם שנייה כיוון שכמעט תמיד מדובר בנושא שאף כלי תקשורת אחר לא טיפל בו.
כך למשל, הצופים של אוליבר גילו שפיפ"א, ארגון ללא מטרות רווח, הוא הנמען היחיד של כל הכנסות גביע העולם בברזיל, והוא אפילו לא שילם עליהן מס. או שאותו ארגון הקים "בתי משפט מיוחדים לגביע העולם" בדרום אפריקה, ובו אנשים נשפטו בהליך בן פחות מ־24 שעות ללא פחות מ־15 שנות מאסר – וכל זה שודר שנה לפני סקנדל השחיתות של פיפ"א מהחודשים האחרונים. דוגמה נוספת היא שתאריכי "פג תוקף" על אריזות מזון הן המצאה של ספקיות המזון ושאין למעשה שום חוק או תקנה בעניין. מדובר, למעשה, באמצעי לקידום מכירות. בכך אוליבר לוקח את תפקיד ספק החדשות צעד קדימה: הוא לא רק מיידע את הצופים, הוא אשכרה מספק להם חדשות.
מנסר את המדיום שעליו הוא יושב
הנקודה השנייה, והיא בוודאי לא תפתיע אתכם, היא שיותר ויותר אנשים משתמשים ברשתות חברתיות לצריכת חדשות. למעשה, 34% ממשתמשי פייסבוק בני 35 אמרו שפייסבוק היא אחד המקורות החשובים ביותר שלהם לצריכת חדשות. בקרב בני 18–35, הידועים גם בתור "מילניאלס" או "דור המילניום" – הנתון הזה מגיע ל־50%. וזה חשוב במיוחד עבור אוליבר.
העונה השנייה שלו, עד כה, מביאה למסך כ־2 מיליון צופים בממוצע לתכנית. האייטמים מהתכנית מועלים ליוטיוב ומופצים שם דרך הרשתות החברתיות. אתרים כמו 'מאשאבל' ו'באזזפיד', שנצרכים בעיקר על ידי בני דור המילניום, מעלים אותם על בסיס קבוע. כל אייטם של אוליבר גורף עוד מיליוני צפיות און ליין. האייטמים הפופולריים ביותר זוכים למעל 10 מיליון צפיות, פי חמישה מממוצע הצפייה הטלוויזיונית ב'Last Week Tonight'.
אם לוקחים בחשבון את הנקודה הראשונה, ואת העובדה שהחומרים שאוליבר מעלה און ליין הם דווקא התחקירים העמוקים באורך 15 דקות, ג'ון אוליבר איננו בר השוואה לאתרים קומיים, או לסרטוני חתולים, אלא לאתרי חדשות שמטלטלים את תעשיית החדשות המסורתית והמאובנת בטלוויזיה, כמו 'וייס ניוז', 'ווקס' ו'באזזפיד'.
המודל הקלאסי של טלוויזיה לינארית חי על זמן שאול. יותר ויותר אנשים צופים בתוכן טלוויזיוני בזמן הנוח להם ועל המסך הנוח עבורם. ותנחשו מה – זו מגמה משמעותית יותר בקרב צעירים. אז ג'ון אוליבר הוא מצד אחד איש טלוויזיה שעושה את הדבר הנכון, אבל מצד שני הוא גם מקצר את הזמן השאול של המדיום שבו הוא עובד. עובדה: הוא יותר אישיות רשת מאשר אישיות טלוויזיונית.
וזה מביא אותנו לנקודה האחרונה: האישיות של ג'ון אוליבר. כי יש דבר אחד שנראה זניח אבל למעשה עמוס משמעות: ג'ון אוליבר איננו אמריקאי. הוא בריטי. ואם אמרנו שהוא גוף חדשות בסגנון '60 דקות', ואם אמרנו שהוא מקור חדשות אמין ומשמעותי עבור צעירי אמריקה, ואם אמרנו שהוא התחליף שלהם לקריין החדשות המסורתי – הרי שדור המילניום באמריקה צורך את עיקר החדשות שלו ממישהו שאינו אמריקאי. נכון, בריטניה איננה דאעש, אבל בכל זאת, נסו לדמיין שמהדורת החדשות הפופולרית ביותר בקרב צעירים בישראל הייתה מוגשת על ידי ג'ון סטיוארט. חישבו על סטיוארט – יהודי חם, אבל בכל זאת לא ישראלי – עושה קציצות מצה"ל או שוחט פרות קדושות כמו פולחן השואה הישראלי. נשמע לכם כמו משהו שהיה גורם למירי רגב או דני דנון לכתוב פוסט שהיה מתעלה על כל סאטירה אפשרית? אז זהו ג'ון אוליבר.
דברים שיודעים כשצופים בג'ון אוליבר
- מדינות המארחות את המונדיאל נושאות בכל העלויות. פיפ"א מקבלת את כל הרווחים, ולא משלמת מס.
- אובמה מינה לתפקיד יו"ר ועדת הרגולציה על התקשורת את הלוביסט לשעבר של חברות הכבלים.
- על תאריכי "פג תוקף" על מוצרי מזון אין שום פיקוח והם אינם תוצאה של שום חובה חוקית. למעשה, יצרני המזון מחליטים על התאריך בעצמם, כנראה משיקולי קידום מכירות.
- 40% מהמזון שנצרך בארצות הברית נזרק לפח.
- מארגני תחרות 'מיס אמריקה' לא חילקו מלגות לנשים בסך 45 מיליון דולר, כפי שטענו, אלא פחות מחצי מיליון.
- יותר מדי אמריקאים לא מבדילים בין אדוארד סנודן, מדליף תכניות המעקב של הסוכנות לביטחון לאומי, לבין ג'וליאן אסאנג', מייסד וויקיליקס.
- יצרניות הסיגריות מרוויחות יותר מאי פעם, למרות ירידה דרמטית במספר המעשנים בארצות הברית, בזכות שיטות השיווק מעבר לים. תשאלו את הילדים באינדונזיה.
–
ג'ון אוליבר על פיפ"א:
