– "כשנסיים פה אני הולך למחוק את ריימונד טאסק"
– "לפני זה, תגרום לו לסבול"
(פרנק וקלייר אנדרווד, 'בית הקלפים')
–
הקלישאה הידועה היא שהעידן החדש בטלוויזיה החל ב־1999, או אם נהיה מדויקים יותר, עם עלייתה של סדרה אחת בשם 'הסופרנוס'. אבל קלישאה היא אמת שחוזרת על עצמה שוב ושוב, וכך גם במקרה הזה: 'הסופרנוס' היא אכן אבן דרך בתולדות הטלוויזיה, ואם נהיה מדויקים יותר נגיד שלא כל הסופרנוס, אלא אחד, טוני סופרנו, הגיבור הראשון בטלוויזיה שהתחלחלנו מכל צעד שעשה, שהזדעזענו מכל מהלך שביצע, שדרך חייו עומדת בסתירה לכל מה שאנו מאחלים לעצמנו ולחברה בה אנו חיים – ובכל זאת, שבוע אחר שבוע קיווינו שיכה את אויביו, שיערים על בלשיו ושיחיה באושר, עושר, זונות וסמים עד עצם היום הזה.
טוני סופרנו הוא האבטיפוס של דמות "הנבל: האיש שאנחנו שונאים לאהוב". מאז – עוד הוכחה מובהקת לאמיתותה של הקלישאה – נבלים שאנחנו שונאים לאהוב הפכו לזן נפוץ במיוחד על המסך הקטן: וולטר ווייט ('שובר שורות'), נאקי תומפסון ('אימפריית הפשע'), דקסטר מורגן ('דקסטר'), דון דרייפר ('מד מן'). אפילו בסדרות משטרה, שבהן ה"טובים" עדיין אוחזים בתפקיד הראשי, אי אפשר שלא ללכלך את הגיבור, כמו למשל במקרה של מרטין רוד ב'הגשר', שרוצח את רוצחו של בנו.
הנבל החדש הוא התפתחות קרדינלית בתולדות הטלוויזיה. קודם כל, הוא מעיד על התבגרות המדיום. תם עידן 'משפחת קוסבי', בו כולם חיים באושר ועושר על המסך ואונסים בחורות מחוצה לו. מעכשיו גם על המסך אונסים בחורות, כי אלה החיים – של החברה שלנו ושלנו בכלל. המשיכה שלנו לנבל ולרשע היא תולדה של המאבק הפנימי שמתחולל בקרבו של כל אחד מאיתנו, בין הרע לטוב, בין הראוי לרצוי, בין הסופר־אגו לאיד.
דמות "הנבל שאנחנו אוהבים" גם הולכת יד ביד עם שני אלמנטים חשובים בטלוויזיה: ראשית, סיפורים בני מאות שעות, ושנית – אולטרה־ריאליזם. הראשון מאפשר לספר סיפור מורכב וליצור היכרות אינטימית עם הדמויות. השני הופך את הסיפור לאמין במיוחד. לו טוני סופרנו היה מתיישב לידכם בקפה בניו ג'רזי, זה היה נראה לכם לגמרי הגיוני. סדרות כמו 'אימפריית הפשע' ו'מד מן' לקחו את הריאליזם הזה לקיצוניות כמעט אובססיבית. שני האלמנטים האלו הדגישו את היתרון היחסי של הטלוויזיה והפכו אותה למדיום התרבותי־אמנותי המעניין ביותר כיום.
'בית הקלפים' היא תוצר נוסף של הז'אנר שאת גבולותיו פחות או יותר שרטטנו עד כה. פרנק אנדרווד הוא חרא של בנאדם. עוד בקונגרס הוא היה חרא של בנאדם. בעונה הזו, בבית הלבן, הוא ממשיך להיות בדיוק הנבל שאנחנו שונאים לאהוב. הוא רוצח, הוא משחית, הוא הפאקינג פרזידנט אוף דה יונייטד סטייטס אוף אמריקה, אבל הוא לא שונה מהותית מטוני סופרנו. ואם יש דמות שלוקחת את הז'אנר הזה צעד אחד קדימה, הרי זו דווקא חברתו לחיים, למזימות ולרשע הצרוף – קלייר אנדרווד.
–
הסיבות שבגללן אנחנו אמורים להתחלחל מקלייר ברורות וגלויות. בעולמה, כמו בעולמו של פרנק ושאר הנבלים, אין סובייקטים אחרים, אלא אובייקטים בלבד. היא משתמשת באנשים, מועכת אותם ומשליכה אותם בדיוק כמו את חפיסת הסיגריות אחרי הסיגריה האחרונה. כך היא עושה עם מנהלת המשרד שלה, או עם מייגן, שחושפת את עצמה כקורבן אונס כמותה. היא תרמוס את מי שעומד בדרכה, גם אם היה המאהב שלה. אפילו הטראומות שלה, כמו האונס שעברה, הן בסך הכול אמצעים להשגת המטרה. היא תשתמש בעניין הזה בלי בושה כדי לחפות על טעות טקטית בראיון וכדי להשיג רווח פוליטי. גם הסיבות שבגללן אנו נמשכים אליה, כמו לכל נבל שאנחנו שונאים לאהוב, ברורות: היא מתוחכמת עד אימה; הדרך שבה היא מתמרנת את הנשיא ואשתו ללכת לטיפול היא מהלך שאי אפשר שלא להתפעל ממנו. והיא קרה כקרח. כולנו היינו רוצים לפעמים להיות כה קרי רוח בזמן קבלת ההחלטות שלנו.
אבל הסיבה שבעטיה קלייר אנדרווד לוקחת את הנבל שאנו שונאים לאהוב צעד אחד קדימה, נעוצה במקום אחר: כי היא אישה. אישה בכלל, אישה מצליחה בפרט, והאישה שלצד פרנק אנדרווד באופן הכי ספציפי שיש. נתחיל עם הגברים שבקוראינו: קלייר אנדרווד היא מהנשים היפות והסקסיות שעל המסך, ולגברים סטרייטים קשה לשנוא נשים מהממות כל כך. הקור, הרשע והמראה הנורדי לוקחים אותנו למחוזות הארוטיקה של הנציונל־סוציאליזם. וכשארוטיקה מעורבת, הרשע כבר לא יכול להיות טהור. קלייר מודעת ליופייה, כמובן, ומשתמשת בו. זה מחליא, אבל גם גורם לנו להעריך אותה יותר.
נמשיך עם קוראותינו: קלייר אנדרווד היא דמות פמיניסטית מובהקת. היא אינה מובלת, אלא מובילה. היא מתמרנת גברים כנשים. היא לוקחת את גורלה בידיה. היא עומדת בזכות עצמה. הלבוש, התספורת, העמידה הזקופה, ההחלטה לא להביא ילדים לעולם וכמובן היותה קורבן תקיפה מינית – כל אלה לקוחים מעולם 100 שנות מאבקן של נשים על עצמאותן. וכשדמות מעצימה כל כך את המגדר אליו הצופות משתייכות, הרשע נראה לפתע הגיוני יותר. גברת אנדרווד משתמשת בטיפולי הפריה רק כדי לסחוט אישה אחרת באמצעות איום על חיי העובר שלה. אם גבר היה עושה זאת – אבו בכר אל־בגדאדי היה נראה לעומתו כמו סנטה קלאוס. כשקלייר עושה זאת – אנחנו נעים בין בחילה לטעם של עוד.
אולם הנקודה החשובה ביותר היא עובדת היותה בת זוגו ובעלת בריתו של פרנק. סליחה: הצלע הנשית במשוואה שוות הצלעות שלה ושל פרנק. איפה היא ואיפה כרמלה סופרנו או מרגרט מ'אימפריית הפשע' עם ייסורי המצפון המזויפים שלהן. אם כבר היא דומה יותר לאמו של טוני או לג'קי, אמו של פיטר פלוריק ב'האישה הטובה', אבל בניגוד אליהן קלייר לא משתמשת בגבר שלה (הבן במקרה שלהן, בן הזוג במקרה שלה) או עומדת מאחוריו – אלא פועלת לצדו, כשווה לו.
ובכלל, הזוגיות של האנדרוודים היא יצור חדש שמאיים על כל המוכר לנו: זוגיות פתוחה, גלויה, לא רק עם מאהבים אלא גם עם שלישיות. זוגיות נטולת ילדים שבה הדבר החשוב ביותר הוא הזוג עצמו. בחיים אנחנו קוראים לכך זוגיות מעצימה, אולם אצל האנדרוודים זו זוגיות של עוצמה, כוח ומורא. זהו שלם שגדול מסך חלקיו. לכאורה כל מה שהחברה המערבית מייחלת לעצמה בזוגיות, אבל אלוהים־איזה־פחד מטילה עלינו הזוגיות הספציפית הזו. הזוגיות המאושרת אמורה לשרת את הטאבו האמיתי בחברה המערבית: משפחה. אבל לזוגיות של השטן ואשתו לילית אין קיום לדבר מלבדם בעולם.
וכמו קלייר עצמה, זו זוגיות שיש לנו משיכה ארוטית אליה. היא מחליאה ומושכת אותנו כאחד. היא משחקת על המתח הפנימי שבין הסופר־אגו לאיד שיש בכל אחד מאיתנו ובזוגיות שיש לו או שהוא מייחל לה. "לרגע אל תתבלבל ותנסה לחשוב שאתה בכלל מבין מה יש בינינו, וכמה אתה חסר חשיבות לעומת זה", אומר פרנק לאדם, הצלם והמאהב של קלייר. וכשהוא אומר זאת – הוא מדבר גם אלינו. וכשהזוג הזה הוא הזוג הראשון של אמריקה – מה זה אומר על אמריקה? מה זה אומר על החברה המערבית? מה זה אומר עלינו? זה אומר שנחכה בכיליון עיניים לעונה השלישית.
וכדי לסגור זאת סופית, אסור לשכוח עוד פרט נוסף: את קלייר אנדרווד מגלמת רובין רייט, שהייתה, עודנה ותמיד תהיה חקוקה במוחנו כבאטרקאפ התמימה והרומנטית מ'הנסיכה הקסומה'. איזה מרחק היא עברה מבאטרקאפ ועד קלייר אנדרווד. איזה מרחק עברנו אנחנו מאז. בשני המקרים מדובר באהבת אמת, אבל על הפער בהשלכות של "אהבת האמת" בכל אחד מהמקרים אפשר לומר רק מילה אחת: Inconceivable. לא יעלה על הדעת.
–
- ממזרה חסרת כבוד: על כוכבה ב'קופה ראשית' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- על האמהות: גיבורות 'סיפורה של שפחה' עונה 3 // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
