הדיבור סביב 'איש חשוב מאוד' לווה תמיד באותה שאלת לוואי, שלאט־לאט התברר שהיא המנה העיקרית: האם זה הוא? האם "יהודה לוי" הוא יהודה לוי? אלה הם חייו? הוא באמת תפס את נינט בוגדת בו במיטה שלהם? באיזה מבין מגדלי יו הוא גר בדיוק? אילו כדורים הוא לוקח?

קודם כל, התשובה לשאלה אם "יהודה" הוא יהודה, די פשוטה: כן ולא. לא, כי לא הוא כתב את הסדרה, וכן, כי הוא החליט לשחק בה את "עצמו". שנית, אין ספק שהעובדה שיהודה לוי משחק את "יהודה לוי" היא לא מקרית, אלא שהתבוננות בה דרך הפריזמה הזו הופכת את 'איש חשוב מאוד' למהדורה מורחבת של 'ערב טוב' או מניפסטציה טלוויזיונית של עומרי חיון. זה, איך לומר, קצת לפספס את הנקודה. יש לקריצה הזו של "היה או לא היה" משמעות נוספת, מלבד הבאזז המתבקש שהיא יצרה. אבל כדי להבין אותה כדאי לנסות להבין מה משמעותו של "יהודה לוי", הדמות הבדיונית, לישראלים.

"יהודה לוי", כפי שהוא מופיע בסדרה, הוא התגשמות משאלות הלב של הישראלי הממוצע. בסרט 'מועדון קרב', כשהגיבור (אדוארד נורטון) מגלה שהוא וטיילר דירדן (בראד פיט) הם אותו אדם, מסביר לו טיילר למה המציא את הדמות שלו: "אני נראה כמו שהיית רוצה להיראות, אני מדבר כמו שהיית רוצה לדבר, אני מזיין כמו שהיית רוצה לזיין". כך "יהודה לוי" לישראלים: הוא גר איפה שהישראלי רוצה לגור, הוא נוהג באוטו שהישראלי רוצה לנהוג בו, הוא מרוויח כמו שאנחנו רוצים להרוויח. נכון, יש לנו מין מיתוסים כאלה, ש"החלום הישראלי" הוא למשל להיות יזם היי־טק מצליח. מדובר בהטעיה עצמית מרצון. הישראלי לא רוצה להיות יזם היי־טק. הוא רוצה את האקזיט של יזם היי־טק. הוא לא רוצה לעבוד קשה כמו היזמים של ווייז, אלא את החיים של 'מסודרים'.

והכי חשוב: את הכול "יהודה לוי" מקבל בלי לעבוד יותר מדי קשה במקרה הרע, או בלי לעבוד בכלל במקרה הטוב. עושים לו, סוגרים לו, מכינים לו, דואגים לו – אמא שלו, הסוכנת שלו, בת הזוג שלו, אלכס השומר או שושו השועל. זו משאת חייו של הישראלי: להיות מרכז העולם, מקסימום דגדוג במינימום מאמץ. הכול נעשה בשמו והכול נעשה לכבודו. כמו ילד שחושב שהעולם נועד לשרת אותו. ובינינו, זו הגדרה די מדויקת לדרך שבה ישראלים לא מעטים מגדלים את ילדיהם – מ"עם היפות שלי בלונה פארק" דרך "אתה נסיך מושלם" ועד בת מצווש. אנחנו משכפלים גנטית את השאיפה הזו.

התשובה לשאלה "מה ישראלי בעיניך"

המשפט שמסכם את "יהודה לוי", הדמות, בצורה הטובה ביותר הוא "אני רוצה כזה".

"אני", קרי מהות היקום. סליחה, היקום עצמו. הדבר שסביבו סובב הכול. המפץ הגדול. הדבר שהכול מתחיל בו, עובר דרכו, מסתיים בו ומסתכם בו.

"רוצה" – ההגדרה הממצה ביותר של "אני". אני רוצה, משמע אני קיים. בשם הבודהיזם, ההשתוקקות, תחושת הבעלות.

ו"כזה" – מושא ההשתוקקות. ערטילאי. כללי. רחב ככל שניתן. או במילה אחת: הכול.

המשפט הזה מגדיר היטב את "יהודה", האלטר אגו של הישראלים, לא רק במה שנאמר בו בגלוי, אלא גם במה שמשתמע באופן סמוי: שהעולם כולו, מאלוהים ומטה, צריך לספק את ה"כזה" ל"אני". הכוח האגוצנטריפוגלי יפעל את פעולתו, ובא לציון גואל.

ולאור הנאמר לעיל, השאלה האם "יהודה לוי" הוא יהודה לוי היא רק הקבלה, אמצעי ספרותי, כדי לשאול את השאלה: האם "האלטר אגו הישראלי" הוא האלטר אגו הישראלי? האם זו תמונת מראה מדויקת ומבעיתה כאחד? האם אנחנו רוצים "כזה"?

המפתח לתשובה לשאלה הרטורית הזו טמון בפרט החיצוני המאפיין ביותר של "יהודה לוי": הזקן. יותר מהטרנינג, יותר מהמשקפשמש, יותר מהאוטו. הזקן הוא "יהודה לוי": כי חוץ מלרצות הכול, לקבל הכול, ושכולם יעשו בשבילנו הכול, הדבר הנוסף שחשוב ליהודה לוי ולאלטר אגו הישראלי הוא כמה זה מובן מאליו עבורנו. הזקן – כמו החלוק של יו הפנר – פשוט, אין סיבה לטרוח ולהתגלח. אבל אפילו את החלוק יו הפנר צריך לבחור, והוא נראה כמו משהו שהושקעה בו עשירית שנייה של מחשבה. הזקן? הוא פשוט שם. למה בכלל לטרוח? למה בכלל? למה? מה? אני רוצה כזה.

בזמן שהזקן של "יהודה לוי" מככב בטלוויזיה ובפייסבוק, בצירוף מקרים נדיר, זקן אחר הפציע בשמי הציבוריות הישראלית: זקנו החדש של שר האוצר יאיר לפיד. ואדם ממוצע אינו יכול שלא לעמוד על ההקבלה בין השניים. גם לפיד, בחייו הקודמים כסלב ישראלי, נהג ברכב שכולנו רוצים לנהוג בו, גר בבית שכולנו רוצים לגור בו והרוויח כמו שכולנו רוצים להרוויח. רונה המלצרית ליהודה לוי היא ריקי כהן מחדרה ליאיר לפיד. ניסיון כן, אותנטי, אך כושל, של האיש שחי את החלום לגעת באנשים שחולמים אותו. על מעמדו של לפיד כאלטר אגו הישראלי אין מה להרחיב. הוא המקרה היחיד והיחידני. הישראלי האולטימטיבי שמגדיר בעצמו את הישראליות בשאלה הישראלית מכולן "מה ישראלי בעיניך" (תשובה: הזקן של "יהודה לוי").

על השאלה האם "יהודה לוי" הוא יהודה לוי אנחנו עונים בעצמנו ברגע שהפכנו את "יאיר לפיד" לשר האוצר. זה האלטר אגו לא רק של הישראלי, או של הישראלים, אלא של ישראל. אנחנו רוצים כזה. עכשיו, מיד ובדיעבד. אנחנו רוצים גם יהודית וגם דמוקרטית. גם שטחים וגם שלום. גם להיות הכי חזקים בשכונה וגם הקורבן הנצחי. גם להתלונן על חברה מלאה קומבינות וגם לקמבן את כולם. והכי חשוב – שכולם יאהבו אותנו. אנחנו הילד במרכז העולם. הכוח האגוצנטריפוגלי יפעל את פעולתו, ובא לציון גואל.

בעונה הבאה של 'איש חשוב מאוד'

המפלגה המעניינת ביותר בבחירות הקרובות בבריטניה היא UKIP, (בעברית: מפלגת העצמאות של בריטניה, UK Independence Party), מפלגת מחאה שמתנגדת להגירה ורוצה להתנתק מהאיחוד האירופי.

שנה אחרי 'בלקאאוט', סרט שעסק במתקפת סייבר עתידית על בריטניה ושילב בין קטעי ארכיון לתסריט בדיוני, החליט ערוץ 4 הבריטי להעלות דרמה מוקומנטרית פוליטית תחת השם הזמני '100 ימים של UKIP', במטרה לבחון איך תיראה בריטניה אם וכאשר אותה מפלגה תעלה לשלטון במאי 2015.

ההפתעה הגדולה הייתה כשהתברר שמנהיג המפלגה, נייג'ל פאראג', ישתתף בעצמו בסדרה. ואולי זה ההסבר לזקן של יאיר לפיד: אלה פשוט דרישות התפקיד ל'איש חשוב מאוד 2'.

האבטיפוס של הזקן הישראלי

אסי דיין | 'הוא הלך בשדות' (1967)

האלטר אגו: בנו של הרמטכ"ל ושר הביטחון מגלם את הצבר האולטימטיבי, הקיבוצניק, שנופל בעת מילוי תפקידו.
בתפקיד הזקן: מדים.

אורי זוהר | 'מציצים' (1972)

האלטר אגו: נער חוף מתבגר שבפיו הבטחה רומנטית: "יבוא לך. אל תדאגי, יבוא לך".
בתפקיד הזקן: שיזוף.

דודו טופז | 'תל אביב – לוס אנג'לס' (1988)

האלטר אגו: איש הטלוויזיה שמנסה להצליח באמריקה.
בתפקיד הזקן: מזוודה.

יאיר לפיד | 'שירת הסירנה' (1994)

האלטר אגו: הילד הרע של עולם הפרסום, המשרה הכי נחשקת בתל אביב דאז.
בתפקיד הזקן: ג'ל לשיער.

אסי כהן | 'מסודרים' (2007)

האלטר אגו: צעיר בן 30 שעושה אקזיט.
בתפקיד הזקן: כסף.

–

• ברוכים הבאים למחנה המִרכּוּז של יאיר לפיד // מאת תם אהרון
• איש משפחה // על הרגש והאי־רגש של מרטי בירד ב'אוזרק'
• מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'