fbpx

מורה/מורטון מ'טרנספרנט' כאבא/אמא של טשטוש ההגדרה המינית // מאת גדי להב

0

רגע לפני שנצלול אל תוך מורטון פפרמן, הדמות במרכז הסדרה 'טרנספרנט' שהופכת למורה פפרמן, ראוי להציג בכמה מילים את יוצרת הסדרה: ג'יל סולוויי, אמריקאית ממוצא יהודי, כתבה את הסדרה יחד עם אחותה פיית', מוזיקאית לסבית, שאביהן יצא מהארון כטרנסג'נדר ב־2011. אם ראיתם את הסדרה, הביוגרפיה הזו מסבירה כמה וכמה דברים.

1.

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לדעת על מורטון פפרמן זה שהוא טרנסג'נדר. או יותר מדויק – קרוסדרסר. כי הרי, כמו ש'טרנספרנט' מלמדת אותנו, זה לא אותו דבר: קרוסדרסר הוא אדם שמתלבש כאישה ומבקש שיפנו אליו כאישה. טרנסג'נדר הוא אדם שעשה ניתוח לשינוי מין. ואם קרוסדרסר הופך לטרנסג'נדר, הוא כבר לא חלק מהקהילה. הוא בקהילה אחרת לגמרי.

בתחילת עידן הטלוויזיה היו רק גיבורים גברים, לבנים וסטרייטים. מאז כבר היו לנו נשים, שחורים והומואים כדמויות מרכזיות כחול אשר על שפת הים. היו לנו רוצחים, היו מאפיונרים, היו אנשים כל כך פגומים מוסרית שפלא שהזדהינו איתם. אבל קרוסדרסר לא היה. משהו באנדרוגיניות, בדרמטיות שבהופעה של גבר כאישה, מרתיע מכדי שיוצרים יחליטו ללכת עליו. זה הפחד מאי היכולת להזדהות. ואי היכולת הזו נובעת מהאיום על זהותם של הצופים, הגדול יותר מהאיום שמגולם בדקסטר מורגן או בטיריון לאניסטר. מורה פפרמן היא דמות שמרככת, אם לא מבטלת כליל, את האיום הזה.

מורטון הוא/היא אדם נורמלי. אנחנו רואים שמורטון מחליט להפוך למורה בראש צלול. שהוא טבעי. אותנטי. שיש עוד אלף, או 100 אלף כמוהו, ושכולם נורמלים כמוהו – אנשים מתפקדים. הם הולכים לעבודה. הם גורבים גרביים. הם נוהגים במכונית. אנחנו מגלים שמורטון עדיין נמשך לנשים. ושיש נשים שחיות עם בעליהן הקרוסדרסרים, כמו שיש נשים שחיות עם בעליהן חובבי הסייקלינג, או הספאנקינג.

יותר מכך: אנחנו רואים, בעזרת ילדיו/ה של מורה, שזה לא "אנחנו", הנורמלים, ו"הם", הקרוסדרסרים, אלא שיש כל מיני "הם": הבת הבכורה, שרה, עוזבת את בעלה לטובת אהובת נעוריה, לסבית בוץ' גברית במיוחד. הבן האמצעי מתנה אהבים עם רבנית רפורמית חובשת כיפה, והבת הצעירה יוצאת עם אישה שהפכה לגבר עם זקן. ילדיה של מורה מרצפים את הפער בין "נורמלי" ל"סטייה" והופכים אותו לקו מקווקו. 'טרנספרנט' עושה הכול כדי לטשטש את הקווים בין ההגדרות, בין סטייה לבין נורמה. ובהתאם, בעוד שלושת הילדים נראים חסרי מנוחה, בלתי מרוצים ובלתי סגורים על הזהות המינית/מגדרית הכה נורמלית שלהם – מורה מתנהלת בטבעיות מעוררת קנאה מתחת לפאה ולבגדים.

2.

הדבר השני שאנחנו צריכים לדעת על מורה זה שהיא אבא, או אמא, או איך שתרצו לקרוא לזה. זו אמנם הסיפא בשם הסדרה (טרנס־פרנט), אבל ככל שחולפים הפרקים אנו מגלים שזו למעשה הנקודה החשובה יותר מבין השתיים. אם בהתחלה נראה לנו שילדיה של מורה נמצאים שם רק כדי להשליך על המגדר החדש שלו/ה, הרי שבסוף זה נראה בדיוק ההפך: הקרוסדרסריות היא כלי כדי לחשוף את המבנה המשפחתי.

קל לראות את מורה בתור המקור לכל תחלואי הדור הצעיר שהעמידה: האב שהסתיר סוד, והרי אנחנו נגד סודות, ועוד סוד כל כך גדול שדפק את הזהות המינית של ילדיו. ובהתאם, הם מתגוללים בעולם, מיוסרים, מבולבלים, בלתי מסופקים, מחפשים את עצמם כנשמות בודהיסטיות אבודות, רחוקות כל כך מהנירוונה. התחושה הזו באה לידי ביטוי בפרק 8 שכולו פלאשבק ל־1994: מורטון נוסע לפסטיבל קרוסדרסרים ביער. אשתו, שלי, הולכת לחברה להשתכר. הילדים נשארים לבד: שרה הבכורה נוסעת לבד להופעה, ג'וש בן ה־15 שוכב עם אישה בת 25, שכעבור 20 שנה מתברר שהולידה את בנו, ואלי בת ה־13 עושה הכול כדי להיות מנוצלת מינית על ידי גבר שהיא פוגשת. כאמור, אבות אכלו בוסר, בנים אכלו תחת.

אלא שהאמת היא ההפך הגמור. מורטון מספר על הסוד לאשתו. בגלל זה הם נפרדים. הם לא סיפרו לילדים, כדי להגן עליהם. והרי אם היו מספרים להם הטיעון היה אותו טיעון: איך אפשר לצאת נורמלי כשאבא שלך מתלבש כמו אישה? הילדים בסדרה מרוכזים בעצמם ורואים בהורים את מקור כל צרותיהם. בשבעה, בפרק האחרון, אלי אומרת למורה שהיא לא צריכה את הכסף שהיא נתנה לה כל החיים, ומורה לא מתבלבלת ומשיבה לה: היית שם רק כשהצעתי לך כסף.

הדוגמה הכי טובה לכך היא היחס שלהם לאמם. אם כלפי האב יש להם טענות כי הסתיר איזה סוד נורא, אי אפשר לומר זאת על אמא שלהם. ובכל זאת, היא אומרת להם: לבעלי יש דמנציה והשארתם אותי לבד. אני מטפלת בו לבד, אני כל היום לבד. אתם מעולם לא הייתם פה. וגם כשהייתם פה – לא הייתם פה. מורה אומרת בפרק הראשון: "אינני יודעת איך גידלתי שלושה ילדים שלא מצליחים לראות כלום מעבר לעצמם". 'טרנספרנט' היא כתב אישום חריף נגד דור ה־X וה־Y. וכיוון שג'יל סולוויי היא בת הדור הזה, ובתו של קרודסדרסר, זהו כתב אישום עצמי.

וכמו בעניין הסטייה המינית, גם בנושא המשפחתי, מורה מצליחה לטשטש את גבולות ההגדרה של "משפחה נורמלית". במשפחה הזו יש אמא (שרה) שגרה עם לסבית, שאח שלה (ג'וש) כמעט ושוכב עם הבת החורגת של הבעל לשעבר של החברה הלסבית. זה מורכב אפילו לומר את זה. יש שתי אימהות, מורה ושלי, שהיו פעם נשואות, זה לזו. כשמורה באה לבקר את גרושתו/ה ולהיות איתה כשבעלה החדש גוסס, הסיטואציה המשפחתית ההזויה הזו נראית על המסך כמו הדבר הכי טבעי שיש.

3.

הדבר השלישי שצריך לדעת על מורה זה שהיא יהודייה. והיהדות אינה מוזכרת כבדרך אגב בסדרה. היא נוכחת. היא בולטת. היא משחקת תפקיד משמעותי. היא משולבת עמוק בתוך שני הנושאים הקודמים, משפחה וזהות מינית/מגדרית. מורה אומרת אחרי הלחמת השיער "אני כל כך שמחה להיפטר מהפאה. הרגשתי כאילו אני לובשת שייטל". ג'וש יוצא ושוכב עם הרבנית הרפורמית. כל הפלאשבק ל־1994 מתרחש סביב סירובה של אלי לעשות בת מצווה. ההלוויה, השבעה – יהדות בכל מקום.

הדבר המתבקש הוא לראות זאת כחלק מהמהלך הסמי־אוטוביוגרפי של ג'יל סולוויי. בכל זאת, היא יהודייה שאבא שלה הפך לקרוסדרסר. אבל לפטור זאת רק בכך זה לזלזל בכוונות של סולוויי, של 'טרנספרנט' ושל מורה.

כדי להלבין את מורה, המהלך המתבקש היה להכניס אותה לתוך ה"אול אמריקן פאמילי". כמו משפחת קוסבי בשנות ה־80. אבל יש כאן כוונה מרחיקת לכת יותר. קרוסדרסריות היא קבוצת מיעוט, כמו היהודים. אבל היהודים הם קבוצת מיעוט פריווילגית באמריקה של המאה ה־21. מי שפעם היו מיעוט נרדף הפכו לקבוצה שחבריה השתלבו היטב בחברה האמריקאית עד שהפכו לחלק בלתי נפרד ממנה ומהאליטה שלה. יהודים בארצות הברית – לא רק ששמרו על זהותם ומאפייניהם, הם גם לא מרגישים שעליהם להסתיר זאת או להתבייש בכך. ההפך הוא הנכון. במובן הזה, סולוויי רוצה לייהד את הטרנסג'נדרים: מי שהיום הם קבוצת מיעוט נרדף, צריכים להשתלב בחברה תוך שמירה על הזהות הקהילתית שלהם. יש עוד קבוצת מיעוט אחת שהפכה לחזקה במיוחד – הומואים ולסביות. ושלא במפתיע, הם נוכחים באופן מובהק בסדרה.

מורה מטשטשת את הגבולות של ההגדרות הרגילות שלנו, של סטייה ונורמה – במשפחה, במיניות, במגדר ובאינטגרציה החברתית. ולכן התמונה המדויקת ביותר שלה מהסדרה משתקפת כשהיא מגיעה ללוויה בפרק האחרון: לבושה שחור כאלמנה. אישה. בת משפחה. יהודייה. זו הזהות שלה. זה הבית שלה. וכמו בית יהודי אחר, היא לא מתנצלת על זה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook