לואי שלום,
תראה, אני יודע שכתבו עליך ועל הסדרה שלך הרבה, ואין לי ספק שמישהו כבר השתמש בטכניקת "המכתב הפתוח ליוצר", וגם אם לא – זה בטח לא רגע מציאת חלקיק הבוזון היגס של אמנות הכתיבה. אבל בכל זאת נראה לי שיש לי איזו נקודת מבט חדשה עליך. אתה מבין, בעקבות העונה הרביעית החלטתי לראות את כל העונות שלך ברצף. ככה יצא שראיתי כמעט בכל יום במשך חודשיים את 53 הפרקים שיצרת, ואני לא יודע אם אתה מודע לאפקט המצטבר של הדמות שלך, פיקטיבית או לא פיקטיבית, על התודעה האנושית. וכדאי שתהיה מודע, כי עם כל ה־VOD וההורדות והנטפליקסים והאמזון־וידאו מסביב, זו תהיה צורת הצפייה הנפוצה ביותר, אם היא לא כבר כזו.
אולי הדרך הטובה ביותר להתחיל להסביר לך את ההשפעה המצטברת הזו היא להתייחס להשוואות בינך לבין סיינפלד. אתה יודע, זה מתבקש. שני קומיקאים ניו יורקים, כל פרק מתחיל בסטנד־אפ, נגיעות קלות באבסורד של החיים. אבל שנינו יודעים שזה קשקוש מקושקש. אתה לא ג'רי סיינפלד, ולא היינו צריכים שהוא יתארח בסדרה שלך העונה כדי להבין את זה. כי ג'רי, גם כשהוא צוחק על עצמו, הוא עדיין יוצא מלך. "מלך" במובן שהצופים קצת רוצים להיות סיינפלד. כי הוא יוצא עם כוסיות, טס במחלקה ראשונה, ובגדול זה נראה די מגניב להיות סיינפלד. אבל זה ממש לא נראה מגניב להיות לואי. כולם רוצים להיות ג'רי, אבל מי לעזאזל רוצה להיות לואי?
ואגב, לואי, זה נכון לעוד גיבורי טלוויזיה. בוודאי בקומדיות – כאילו, מה רע בלהיות ג'יי מ"משפחה מודרנית" ולהיות נשוי לסופיה ורגרה? וזה נכון גם לדמויות הקשות. במובן מסוים אתה רוצה להיות כריס מולטיסנטי ("הסופרנוס"), או קארי מתיסון ("הומלנד"). בכל זאת, בזמן שאתה נרדם מול הטלוויזיה, הם עושים משהו מסעיר, יוצא דופן. היי, הייתי מוכן להיות לרגע נד סטארק, למרות הקטע הזה של הראש הערוף. בכל זאת, הוא מלך! אבל מי רוצה להיות לואי? מי רוצה להיות האיש ששם ידיים על מישהי במועדון וחוטף סטירה? מי רוצה להיות זה שהולך עם האח השמן שלו לעשות "באנג־באנג" – לאכול שתי ארוחות מלאות אחת אחרי השנייה – ועוד להסביר את זה למלצרית? מי רוצה להיות זה שאם כבר מישהי מתלהבת ממנו, אז היא מהגרת שלא מדברת מילה אנגלית? מי, מי רוצה להיות לואי?
–
הטור המלא פורסם בגיליון המודפס
