טרזן, מייסד דרום סודאן. מבוא
ערב קר אחד בדצמבר האחרון, על הבמה הקטנה של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), עמד ראש המוסד לשעבר צבי זמיר והעלה זיכרונות מאפריקה. לא, זמיר לא עסק באפוס ההוליוודי עם מריל סטריפ ורוברט רדפורד, עם הפסקול הבומבסטי, המפלים השוצפים והנהרות המערסלים את הטנגו של הג'ינג'י והבלונדינית ברקע שמי העד הכחולים תמיד. זמיר עסק בטרזן.
כמה פעמים בשנה, כשמצלצל הטלפון, אני שומע מן הצד השני קול נינוח ששואל באדיבות: "מוחמד אדליסט?" ומיד אני מכין עצמי לשעת תוכחה. לא מכבר שוחח דוד בן עוזיאל – "טרזן", גם בפי אשתו – עם חברים משותפים והסביר להם, בקול אדיב ונינוח, שהוא שומר עבורי את כדור הכסף במחסנית האקדח שלו. גילוי נאות: אני מכיר את טרזן לא מעט שנים ורוחש כלפיו לא מעט חיבה. אין לי ספק שאם הוא היה מפקדו של הפרויקט הציוני, כל העסק הזה ששמו מדינת ישראל היה נראה אחרת. בענייני ניהול תהליך מדיני בינינו לבין הערבים, אני לא ממש בטוח שהוא האיש הנכון.
השנה חגג 80 במסע רגלי מטורף באתיופיה. גרום ונוקשה וישר כסרגל. סבר פניו חמור ונחרץ כשל פרופסור יקה, כשהוא משגר בך אלומת מבט מבעד למשקפיים גדולים ושחורי מסגרת; וירחם השם כשהוא מוסיף אחד מאותם חִצי הומור צחיח. לפני חמש שנים עשה רגלית את המסע הגדול של מאו. תן לו שבוע באוהל בנגב, על מים ופיתות וזעם קדוש, והוא מוכן לגיחה הבאה. כמו כן הוא חסר חוש הומור לחלוטין כאשר מדובר בביטחון המדינה, בפקידים מושחתים, בפוליטיקאים ובנימוסי רחוב. אנשים שמשליכים בדלי סיגריות או קליפות תפוז היו נידונים למאסר. את גודל הבדל או הקליפה היה מודד בסרגל מילימטרי. חבריו מהצבא ומהמוסד מעריצים את הסרגליות הנוקשה הזו. גם את האומץ האישי.
במקום ללכת במסלול שהיה מביא אותו לראשות הממשלה ואותנו למדינה טובה יותר, התגייס טרזן ליחידת ה־101. בראשית שנות ה־50 היה צה"ל נרפה למדי, האיומים סביב היו מוחשיים, וכמה עשרות לוחמים הזריקו לצבא הצעיר מנה הכרחית של אדרנלין מבצעי. הבעיה הייתה שהם חצו לא רק את קווי האויב, אלא גם את קווי המוסר המקובלים. כעבור פחות מחצי שנה פורקו בשל כך. טרזן המשיך ופיקד בצנחנים. במקביל הצטרף למוסד. הוא מאלו הנאמנים עד כלות ושקרח זורם בעורקיהם. שגם אחרי עשרות שנים ומבצעים ראה בכל יום שבו הוא משרת את המדינה, שליחות קדושה שאינה תלויה בדבר. לא במעמד, בדרגה, בכסף או ביוקרה. קצת קשה להסביר את התערובת המשונה של תמימות מחד, וממזריות מחושבת כולל שקרים ואכזריות מאידך, שנדרש לה מתוקף שיטוטיו בעולם התעתועים של הג'יימס בונדים הציוניים.
על ה־CIA שמעתם?
באותו ערב במל"מ הסביר זמיר לוותיקי המוסד מדוע בחר בטרזן לג'וב האפריקאי, כיצד הוא השתלב במדיניות של המוסד שבה עוסקת כתבה זו, 'ברית הפריפריות', ואיך הברית הזו הייתה הדבר הנכון לעשותו במדינת היהודים של אותם ימים. ואיזו הרפתקה אדירה זו הייתה. בזה אחר זה עלו לבמה חברים, מעורבים וידענים, דיברו בשבחו של טרזן ועסקו גם בהקשר הרחב של הברית. הגדיל להסביר יוסי אלפר (אביו של העיתונאי רוגל אלפר) שפרסם לאחרונה ספר, 'מדינה בודדה', ובו ניתח את הזווית הגיאו־אסטרטגית של הברית. הישראלית והגלובלית. כל הזוויות כולן נכחו על הבמה, פרט לגורם אחד שהוא להערכתי המניע והמנוע ובו נדון: האינטרס האמריקאי – באמצעות ה־CIA – שלמעשה הפעיל את המוסד.
"מאז ומתמיד התקיימה זיקה בין ישראל לארה"ב בפעילות ישראל בפריפריה", כתב אלפר בספרו, שזה בערך כמו זיקת הזיקית לבית הזיקוק. בראייה האמריקאית היה המזרח התיכון חבית נפט אחת גדולה שמצריכה הגנה. סביב אותה חבית התגודדו מיני מדינות ושבטים, שאמורים לחסות תחת כנפי ה־CIA ולהילחם במדינות ובשבטים שחוסים תחת כנפי הקג"ב וברית המועצות. המערכה הבין־גושית התחוללה באותם ימים על פני כל העולם ועל כל הקופה, שהיא הַשְליטה על העולם כולו. הפרנויה הנלווית הייתה מלחמת גוג ומגוג, ומנהיגי ואזרחי שתי המעצמות היו מטורללים דיים כדי להאמין בה.
שמעת על הקשר בין ה־CIA לפרויקט שלך? שאלתי את טרזן. "זה לא ענייני", פסק בחדות כדרכו. 'בכיר במוסד', כמו שקרוי הסוג הזה, הסביר לי: "הוא סוכן ולוחם ששיקולים אסטרטגיים מן הסוג הזה בכלל לא אמורים להגיע לידיעתו". עברו איזה 40 שנה, אני תוהה מול טרזן, מה אתה יודע על המעורבות האמריקאית? "שמעתי משהו בשוליים", אמר, "אני נשלחתי למשימה, והג'וב שלי הוא לבצע אותה".
הכי 101.
עם החבר'ה בסודאן
ב־1966 השתלט ג'עפר נומיירי על סודאן ופצח בסדרה של רפורמות ברוח האסלאם והקומוניזם כשהוא מלאים בנקים, מכרות ונפט. בארה"ב הפרנואידית של המלחמה הקרה ובתאגידי הנפט שנפגעו מהלאמת הנפט – קמה מהומה. בישראל נחרדו מן הברית שכרת נומיירי עם נאצר שליט מצרים, האויב הגדול ביותר דאז. כל תעלולי ה־CIA לא הדיחו את נומיירי. ב־1969 יצא טרזן לאפריקה כדי להציל את שבטי הנוצרים בדרום סודאן וככה על הדרך להציל את העולם החופשי (ואת תאגידי הנפט). העסקה עם האמריקאים הייתה 'אנחנו נדחוף את האינטרסים שלכם ואתם את שלנו'. את האינטרס של האפריקאים, אם יש מי ששואל, אתם יכולים לדחוף אתם יודעים לאן.
העובדה שטרזן, אישית, לא שמע על האינטרס האמריקאי לא אומרת שהוא התעלם מהאינטרס האפריקאי. בשטח ניהל לוחמת גרילה למען החלשים נגד החזקים, בנה צבא ועשה את זה בדרכו שלו. אותה תערובת של צדק אבסולוטי לכל וניהול בגובה של עיני כולם. להבדיל מהפטרונות הבריטית כלפי הילידים והאטימות האמריקאית מול המשת"פים שלהם, טרזן ראה בהם לא רק חיילים אלא קודם כל בני אדם, כמוהו. כשנחשף לקטל, לגירוש ולרעב בכפרי הדרום אחרי תקיפות צבא הצפון שהיה משמיד יבולים בכוונת מכוון, הוא הפך את הג'וב למשימת קודש ברמה האישית.
זמיר מדבר על כך שאחת המטרות הייתה "להושיט עזרה לאומה הנאבקת על עצמאותה ושחרורה מרודנות אסלאמית" ובמקביל "לרתק את הצבא הצפון סודאני, כדי שלא ישוגר לעזרת מצרים במלחמת ההתשה"; או בניסוח מתמטי יותר, להקריב יותר מורדים מדרום סודאן כדי שייהרגו פחות חיילי צה"ל.
הסיפור הסודאני הסתיים במרחץ דמים (כחצי מיליון קורבנות) שנמשך, למעשה, עד היום. שלום הישראלים טוב, תודה ששאלתם. ב־2011 הכריז הדרום על עצמאות בהסכם עם הצפון. ב־2013 פרצה המלחמה הנוכחית בין כוחות הנשיא סלבה קייר וסגן הנשיא לשעבר ריק משאר. הסכמי הפסקת אש נחתמו מספר פעמים. עשרות אלפים נהרגו, מיליונים נעקרו, ניסיון לברר ברשומות האו"ם ובבתי הנבחרים האמריקאיים מה קורה שם העלה שמדובר בבצע כסף. ברוני המלחמה משני הצדדים, כך טוען הארגון שעוקב אחר הנעשה שם (Enough Project), הם שמרוויחים ודוחפים להמשך הקרבות. הארגון טוען שבצפון מרוויחים דרך מכירות נפט וספקולציות מטבע, ובדרום דרך תרומות של מדינות תומכות וכריית זהב. משלחת האו"ם שביקרה כאן לפני ארבעה חודשים וטענה כי נשק ישראלי נמצא בידי שני הצדדים בסודאן, קיבלה מישראל הבטחה כי הופסקה מכירתו. טרזן, כיום שגריר כבוד רשמי של מדינת הדרום, מסרב לקבל עדויות מרוחקות של אנשים שאינם בקיאים ומבינים מה קורה שם. כמה ימים אחרי הטקס במל"מ נסע לחברים בג'ובה, בירת הדרום. החבר ג'וזף לגו, שהיה חניכו ומנהיג המורדים, לא הכי בריא, וגם מדינתו משתעלת קשות, אבל טרזן בדרך. המוסד כבר לא אותו מוסד. גם לא מדינת ישראל. שניהם כבר לא איתו.
כך נולדה התפיסה
כמו כל דבר טוב וכל דבר רע בהקמת המדינה, גם 'ברית הפריפריות' הייתה החלטה של דוד בן־גוריון. ממשלות מפא"י, המייסדות, חשבו ובנו על ה'ברית' כנדבך מדיני־ביטחוני. הרציונל של בן־גוריון היה שאויבו של אויבי הוא ידידי. בתחילה יושמה הברית לצורכי הגנת ישראל המאוימת. מרבית מדינות הפריפריה בגדו בישראל ולהפך, מה שמלמד על איכות הקשר מלכתחילה. דווקא הקשרים הנוכחיים עם דרום סודאן השביחו עקב הקשרים דאז, מה שלא ניתן לומר על הקשרים עם דרום לבנון, למשל. הרעיון של המוסד ואריק שרון היה 'להציל' את הנוצרים בלבנון ולדפוק את הפלסטינים. זה נגמר בבכי שנמשך עד היום. כך בכורדיסטן של צורי שגיא, באיראן של גייזי וכלה בעומאן של ת' (על כולם פרטים בהמשך). אם כורדיסטן הייתה מגרש המשחקים של חטיבת הצנחנים והצ'ופר שחילק המח"ט רפול לחברים, אזי גאנה הייתה הפרויקט של חיל הים, ואוגנדה של צה"ל בכלל וכו' וכו', כאשר הניהול היה בידי המוסד ומאחוריו ה־CIA. האינטרס הישראלי היה בין השאר סחר, בעיקר נשק וחקלאות, והעלאת היהודים מכל מדינה רלוונטית, מברה"מ ועד מרוקו. בסבב הפריפריות הראשון אני מזהה, בצד האינטרס הלאומי, דחף מנטלי של מדינה שאך נולדה ולבדד תשכון, לחפש ולחבק חברים; להיות חלק ממשפחת העמים.
הסבב הפריפריאלי הראשון הסתיים בין מלחמת יום כיפור לעליית ממשלת הליכוד ב־1977. במקביל החל סבב שני. לא בדיוק פריפריות, יותר מדינות קצה. המאמץ המדיני הגלוי והחשאי התמקד באיתור בני ברית שיסכימו עם מדיניות השטחים, או בלשונו של בנימין נתניהו כאשר בחר ביוסי כהן לתפקיד ראש המוסד: "המוסד יעזור לי לפתח קשרים מדיניים ברחבי העולם, לרבות עם מדינות ערביות ומוסלמיות". מי? סעודיה, אולי, מדינה שזה עתה תלתה כ־50 מתנגדי משטר ומחמשת כנופיות אסלאמיות הרואות בחיסול ישראל מטרה קדושה.
זה בכלל טיבן של בריתות חשאיות עם מדינות קצה שהמוסד כרת בעבר. כמו צ'ילה של פינושה שהוכרז כפושע מלחמה, ארגנטינה של החונטה הרצחנית, דרום אפריקה של האפריקנרים והאפרטהייד; ומה בכלל עשינו בפנמה של נורייגה, שסיים בכלא האמריקאי כסוחר סמים, ואידי אמין של אוגנדה ולבנון של הפלנגות. הנימוק היה שקבצנים (במובן של תמיכה מדינית) לא יכולים להרשות לעצמם להיות בררנים. בימי הקמת המדינה היינו זקוקים לכל גרם של תמיכה בעצם קיומנו. ממשלות ישראל בימים שאחרי ששת הימים עד היום, זקוקות לכל גרם של תמיכה כדי להחזיק בשטחים. הביטחון העצמי אחרי 1967, עם העוצמה המוכחת של צה"ל, היו אמורים לאפשר נסיגה מאותו חוסר ברירה של קבצנים לטובת בחירה במדינות נאורות יותר; אלא שאז ה־CIA ניהל את ההצגה הבין־גושית. הדחייה הנחרצת של העולם את כיבושי 67' גרמה לישראל לנהוג כמו אותה נערה דחויה, ששוכבת עם כל מי שבא, כדי לקשור יחסים עם כל בדל מדינה שניתן לקנות אותה, או למכור לה נשק; או מיקרונזיה.
.
איור: דניאל גולדפרב
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
