מאז ומעולם מקצוע העיתונאי היה שנוא, קשה ולעתים אף מסוכן. בימים אלה מתגעגעים העיתונאים – אלה מהם שנשארו במקצוע וטרם הפכו ליחצנים או ״אנשי תוכן״ – לימים היפים ההם, שבהם הסיכון המקצועי היה כתב תביעה עצבני, מרואיין אלים, או חמור מזה: שהמתחרה הביא את הסקופ והשאיר לך לאכול את הלב. בימי םאל המקצו עהעיתונא ינמצ אבמקו םשב ונמצאי ם מקצועות כמו מחלק הקרח והחלבן, הסנדלר והשען. פעם הם היו מבוקשים מאוד, היום לך תוציא מזה לירה. ההגדרה המתבקשת היא קשה אך מדויקת: הכחדה.
הזמנים השתנו, המין האנושי השתכלל, כבר אין צורך בשירותיך, אדוני הכתב. אבל שמענו שאתה יודע לכתוב יפה, אז אולי תעשה איזה אייטם תוכן שיווקי על קופת חולים, או תצלם סרט תדמית על תרומתנו לשוק האנרגיה, או, אתה יודע מה? לך תנסה לתפוס ג׳וב במכללה. הם לא כל כך מעודכנים שם, הם עוד מחפשים אנשים שידעו פעם איך מרגיש סקופ, מה ההבדל בין ״לא לציטוט״ לבין ״לא לייחוס״ ואיך זה מרגיש להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה. זה כבר לא חזון מצמרר של אחרית הימים, אלא מציאות בלתי ניתנת להכחשה. בשנים האחרונות איבדה תעשיית העיתונות מיליארדי דולרים, פיטרה עשרות אלפי עיתונאים והייתה עסוקה בחיפוש מתמיד, נואש עד מכמיר לב, אחר מודל עסקי חדש.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
