אלוהים, כמה שהמפגינים האלה מבולבלים. התחילו בהפגנות נגד היועץ המשפטי, המשיכו במחאה נגד המשטרה, ואז בעדה, ואחר כך נגד כחלון. הם לא מבינים שבקמפיין לא מחליפים מסרים כל שבועיים. אבל אני יודע, רק דבר אחד מעניין אותם: הראש שלי, ביבי. ואני לא מתכוון לתת להם אותו.
אני משתגע מאנשי ימין שהולכים להפגנות ההזויות האלה. מה יש להם לחפש שם? הם לא מבינים שמני נפתלי ואלדד יניב עובדים עליהם בעיניים? (גם כן יניב. עוד "צדיק" אחד. במשך שנים בוסס בביצה, ועכשיו בא להציל אותה. נו באמת…) הם באמת רוצים שתיפול ממשלת הימין הכי טובה שהייתה פה, ותקום ממשלת שמאל?
ברור לכולם שאת המנדטים אני הבאתי. עליי קמה ונופלת הממשלה הזו. אמנם ישראל (כ"ץ) הוזה שתהיה פה ממשלת ימין בלעדיי, אבל אלה חלומות באספמיה, יש לי מה לומר עליו.
האמת שלמחאה נגד המשטרה יכולתי להתחבר. רוני (אלשיך) אכזב, וזו מילה עדינה. תקע לי סכין. כרגע, אין לי ציפיות ממנו, ומהכפופים לו. הם כבר סימנו את המטרה, אותי. וכל הדרכים כשרות להגיע ליעד. בחקירות שלי זה היה די ברור. חוץ מקצף על השפתיים היה שם הכל. מזל שלא המשטרה תחליט בסופו של דבר, אלא אביחי. אני סומך עליו שלא יפיל ממשלה בגלל מתנות. אני רק צריך לצלוח את משוכת ההמלצות של אלשיך ואנשיו. עכשיו אני שובר ת'ראש איך עושים את זה. חוק ההמלצות אמור היה לפתור לי את הבעיה. כולם חושבים שירדתי מהעץ בגלל ההפגנה ברוטשילד. שטויות. משה (כחלון) היה זורם איתי. הצרה שהבייס לא אהב את המהלכים האחרונים. בדקתי את זה בסקר כמובן. אין דרך טובה יותר לדעת מה חושב ומרגיש הבייס שלי. צריך להיזהר ממהלכים מגושמים. דודי אמסלם וביטן עושים עבודה נהדרת, רק לפעמים בדהרה שלהם לעזור לי הם רומסים כל מה שנקרה על דרכם. והתקשורת, כמובן, מציגה הכל כמופע של כוחנות ותו לו. טוב, מהתקשורת כבר מזמן אין לי ציפיות. מזל שרוב הציבור לא קונה את כל מה שנוני, אמנון (אברמוביץ') ורביב (דרוקר) מנסים למכור לו. נכון שירדתי מהעץ כדי לחתוך הפסדים, אבל חוץ מהבייס שלי, שלא אהב את המהלכים האלה, הבנתי (קצת באיחור אני מודה) שממילא המשטרה תדליף את כל ההמלצות. ואם לא המשטרה, הפרקליטות. גם שם יושבים לא מעט אנשים שאינם מחבבים אותי.
"לעבוד חזק על מוישה"
איך אני עובר את המלצות המשטרה? הרי ברור לי שאף אחד בממשלה שלי לא רוצה בחירות. ראיתי את זה במשברון עם ליצמן. המחשבה ש"הנה הממשלה עלולה ליפול" גרמה לזיעה קרה אצל כולם, כולל אצל דרעי וגפני. מי כמוני יודע כמה טוב להם איתי. הם בחיים לא יקבלו מתנה כזו. אני צריך לעבוד חזק על מוישה. הוא חייב להבין שאם יהיה פופולרי בתקשורת, וילך על הפלת ממשלת ימין, הוא יאבד את הבסיס הימני שלו. הרי יש לו בסיס תומכים ימני חזק. הוא עומד על שתי בלטות. אם יפרוש, ויהיה מועמד רק לממשלת שמאל, מחירו בשוק יירד פלאים. הוא יפסיק להיות game changer. מי יבהיר לו את התמונה הזו? הוא הרי חפץ חיים.
על נפתלי ואיילת, עם כל חוסר חיבתי אליהם, אני יותר סומך. שניהם יודעים שיש סיכוי שאם הולכים לבחירות הם לא חוזרים לא לחינוך ולא למשפטים. בעצם אולי לוועדת החינוך בכנסת, או לוועדת חוק, חוקה ומשפט. האמת, לפעמים אני משתעשע ברעיון לראות אותם שם, כחַ"כְּפָּשים (ח"כים פשוטים), אבל אז אני נזכר שאם הם שם, זה אומר שאני לא בבלפור, ואז אני נרגע. הם הרי לא יפילו ממשלה על המלצות משטרה. שרת המשפטים תאמר בצקצוק לשון ומתק שפתיים שהיא ממתינה להחלטת היועץ המשפטי, וכבר היו מקרים שהיועץ החליט בניגוד למשטרה. היא בטח תביא דוגמאות. איילת חזקה בדוגמאות.
גם ישראל (כ"ץ) צריך להבין שיותר טוב לו איתי מאשר בלעדיי. אני כבר לא מופתע ממנו. פעם אחת מכניס אותי לצרות הרכבת, כשהוא יושב בצד ומתבונן במחזה כאילו זה לא נוגע לו (ועוד סידר לעצמו נסיעה לארה"ב בדיוק במשבר הרכבת האחרון), ופעם אני שומע שפרסמו כותרת על התארגנות שקטה של פוטש בליכוד. האמת, צחקתי כששמעתי על הכותרת הזו (אני לא קורא את העיתון הזה כבר מזמן, אבל יואב הורוביץ ונתן אשל מעדכנים אותי). חמישה שרים יעשו פוטש? נו באמת. הצחקתם אותי… הא הא הא. הם לא מצליחים לקבוע יחד הדלקת נר חנוכה. אבל ישראל יודע שאם יפעל להחלפתי, הוא עוד עלול לגלות מולו את גדעון סער, ואני לא בטוח שזה מה שהוא רוצה. וסער? שמעתי שאין ערב אחד שהוא בבית מרוב פגישות עם ליכודניקים. אותו צריך להשאיר בחוץ כמה שיותר. אני לא מזלזל בישראל. הוא ערמומי, ולמד פוליטיקה מאריק. אבל ברגע האמת הוא יכול להתיישר. קצת למד את הלקח מהתעלול שניסה לעשות לי במזכירות הליכוד. ביני לביני, אני מודה, שיש עוד קלף אחד שאני יכול לשלוף אם ישראל יגזים. (ולא שיתפתי במחשבה הזו איש…) תיק החוץ פנוי. ב־1998 זה מאוד הרגיע את אריק שרון. אבל, מה אני ממהר. טוב להיות גם שר החוץ. ובעיקר, טוב שאף אחד משרי הליכוד הוא לא שר החוץ. שיתעסקו במשרדיהם. זה לטובת עם ישראל. ולטובת היציבות. (משילות כבר אמרתי? הא הא הא.)
לא יהיה פוטש בליכוד, כי המפלגה שלנו לא בוגדת במנהיגיה. אני זוכר את 1999, כשכל הסקרים הראו שאני נופל, ומישה (ארנס) ניסה להניף את נס המרד. זוכרים כמה הוא קיבל? 20 אחוז. אבל האמת (ואני לא אוהב להיזכר בזה) שגם אני ניסיתי פעם אחת ללכת נגד ראש ממשלה. ניסיתי להקדים את הפריימריז מול אריק (שרון), והליכודניקים מאוד לא אהבו את זה, למרות שהפסדתי בפער לא גדול. בליכוד לא אוהבים את החתרנים. את זה למדתי אישית מול אריק.
כולם אומרים שאני לא יודע להתפשר. נכון, אמרתי לא פעם ולא פעמיים שאני משיג את כל מה שאני רוצה. אבל הנה, בחוק ההמלצות התקפלתי, וגם בטקס הדלקת המשואות נכנעתי. אמנם שרה ויאיר חשבו שלא צריך לוותר, ואני חייב בשנת ה־70 למדינה להיות הנואם המרכזי במשואות, למרות כל המחאות של יולי אדלשטיין, אבל יואב הורוביץ, מנהל הלשכה, חשב אחרת וקיבלתי את עצתו. מי אמר שאני לא מקשיב לאנשי הלשכה? (אלה שנשארו לצידי, כמובן, או שלא בחקירות). מירי רגב קצת התעצבנה שירדתי מהעץ שעליו טיפסה בזריזות כה מרשימה, אבל אמצא דרך לפייס אותה. כבר נופפתי בגזר ששמו חברות בקבינט, והגזר הזה תלוי ועומד. מי כמוני מומחה בשיטה של לנופף לפוליטיקאים בגזרים. לפעמים אוכלים אותם, ולפעמים אוכלים אותה, כשגזרים נשארים תלויים באוויר… הא הא הא…
"אני לא מזלזל ביאיר"
אני שומע שיש כל הזמן פרשנויות שאני מחפש דרך להקדים את הבחירות. נו באמת. אם הייתי רוצה הייתי כבר מקדים. למען האמת, זה חלף במוחי בפרשת התאגיד (ההוא שחמק לי ב'צוק איתן'). אבל היום? אני השתגעתי? ללכת לבחירות כשלא בטוח מה יקרה? אני חייב למצוא דרך לשכנע את איווט, דרעי, כחלון ובנט שאני פה עד 2019. לכן הקדמתי את הדיון על התקציב. לכן אני אומר להם בכל הזדמנות, ודואג שזה יתפרסם, שאני לא רוצה בחירות. הצרה שהם לא כל כך מאמינים. כל אחד פה מתנהג כאילו הבחירות מחר. אחד יוצא פתאום עם יוזמת 'נטו הוזלות', והשני מוזיל את התחבורה הציבורית, ושלישי דואג ללוחמי מג"ב לפתע. ואיווט – משתלח בח"כים הערבים כאילו הקמפיין בעיצומו. זה לא טוב אווירת הבחירות הזו, כי מישהו מהם עוד עלול לחשוב שזה אמיתי, ולא פייק ניוז. מי כמוני יודע שמיסקלקולציה זה מתכון לאסון. ובינתיים חלקם מתנהגים בדיוק ככה. אולי אצרף כמה מהם לנסיעות הקרובות לחו"ל? יש לי ים נסיעות על הפרק, והם תמיד נהנים כשאני מזמין אותם להצטרף.
לפעמים שואלים אותי כמה אני עוד רוצה להמשיך. האמת – כמה שיותר. אני אמנם משיב למי שמעז לשאול (ואין כמעט כאלה) את התשובה הלקונית "עוד קדנציה". אבל בסך הכל, למרות שהתקשורת נגדי, ומזמן כבר לא מסקרת אותי אלא מתעבת אותי, אין תפקיד טוב יותר מלהיות ראש הממשלה. ולמרות הכתבות, והמשברונים (ליצמן, חוק המרכולים וההמלצות לא היו באמת משברים), אני נהנה. המצב במדינה לגמרי לא רע, והציבור חש בזה. הוא אמנם שומע כל הזמן בתקשורת שאנחנו בקטסטרופה, אבל יוצא לרחוב ורואה שבכלל לא רע לו. 250 אלף מכוניות חדשות נמכרות פה מדי שנה. 250 אלף! נתב"ג עמוס והטיסות יוצאות מלאות, האבטלה בשפל, והמצב הביטחוני – טפו טפו טפו. הציבור יודע להעריך מדיניות שקולה וזהירה ולא מתלהמת. לכן הציבור מאמין פחות ופחות לתקשורת שאצלה הכל זה תמיד 'אפוקליפסה עכשיו'. לא הופתעתי שבכל הסקרים אני הכי חזק בהתאמה לראשות הממשלה. יאיר וגבאי משתרכים להם הרחק מאחור. את גבאי אני לא כל כך סופר, אבל אני לא מזלזל ביאיר. הוא יודע לעשות מניפולציות בדעת הקהל, ועלול לחטוף מצביעים חילונים. ככל שנתקרב לבחירות, אני חייב לדעת לשים גבולות לאריה, לליצמן ולגפני. לא עכשיו, אבל בעתיד. אמנם הרוב הקואליציוני בסקרים שברירי ועומד על 61, אבל אנחנו תמיד מתחילים נמוך ובסוף מתחזקים ביום הבחירות. אני מתכנן כמובן בליץ של ראיונות וסרטוני יוטיוב. פעם שאלו אותי כמה ראיונות אני נותן בקדנציה. סך הכל 65 ראיונות. מהם 63 בשבועיים שלפני הבחירות…
חוץ מזה בדקתי: אני מתקרב לשיא של בן־גוריון. הוא מלך פה 13 שנים וחודשיים בסך הכל. נותרו לי עוד 16 חודש, ואני שובר את השיא…
ואם ישאלו אותי "מה אתה עוד רוצה להשיג שלא השגת", אשיב שיש עוד מלאכה רבה לעשות בעניין איראן. הרי האיום האיראני יהיה פה לתמיד, לא?
שנה אזרחית טובה!
–
*הבהרה, אם כלל יש צורך בכך: הדברים נכתבו ממוחו הקודח של הכותב.
