רגלי כיסאות העץ בחדר האוכל אכולות, סימני השיניים שלה עליהן. פעם, כשהייתה גורה מלאת מרץ, הייתה נועצת את המלתעות בעץ. מכרסמת בו בהתלהבות. הייתי רודף אחריה שתפסיק. היא הייתה עפה ממני כמו רוח, מוצאת לה אובייקט אחר למשחק. בימים ההם כל דבר היה בעיניה משחק. אפילו היד המלטפת שלי. בזמן משחק היא הרסה כל דבר שנקרה בדרכה. את הספה, את הווילון, את הערוגות בגינה. טורנדו מלא חיים היא הייתה, כל כך מקסימה שאפילו לכעוס לא יכולנו.
ועכשיו היא מוטלת לפניי. כלבה גדולה, כבדה, מבוגרת מאוד. כשהיא צריכה לקום היא מאמצת את כל גופה למשימה. קודם מציבה את רגליה הקדמיות, כאילו היו מקלות הליכה, ואחר כך בכוח עליון מרימה את האגן, גוררת את השתיים האחוריות למצב עמידה. ואז מתחילה ללכת. צעדיה נדמים למי שנרדמה לו הרגל והוא מתחיל ללכת. לאט־לאט היא פוסעת. רק אחרי מטרים רבים היא כבר ממש מצליחה ללכת. עיניה דומעות, בגלל דלקת שמלווה אותה מקטנותה והחריפה בזקנתה. רגל אחת עקומה. לשונה הגדולה משורבבת. חם לה. הפרווה השחורה מכבידה עליה, פרוות לברדור שלא מתאימה לקיץ ישראלי.
גילגי שלנו בת כמעט 12 שנים. מבוגרת מאוד במונחים כלביים. קשה לראות את הכלב שלך מזדקן. במחשבה שלנו הכלב תמיד צעיר מאיתנו. הוא סוג של תינוק. בגילגי ראינו תמיד את הילדה הפרועה של הבית, בת משפחה מסוג אחר. ראשית, היא נקבה, ומול שני הבנים היא הילדה היחידהשהייתה לנו. שנית, היא הקטנה מכולם. כולנו זוכרים אותה כגורה. כולנו ליווינו את גדילתה.
גילגי הגיעה אלינו בפסח. גורה בת חודשיים. החברה שהביאה אותה אלינו התגאתה שהיא כלבה עם ייחוס. הסבא היה לברדור ענקי, מלך היופי של אירופה. אף פעם לא בדקנו אם הסיפור נכון. למה לנו לקלקל סיפור טוב? בכל מקום הצגנו אותה כך, תכירו, זו הנכדה של מלך היופי של אירופה. מאז שהיו ילדים האמינו בניי שגילגי היא הכלבה היפה ביותר בעולם, זו הייתה עובדהכמו שהשמש זורחת בבוקר. עד היום אנחנו זוכרים בשנאה אישה אחת שפגשנו בגן ציבורי, בשעה שטיילנו עם גילגי, ושהזדהתה כבוחנת כלבים מוסמכת בתחרויות. הצגנו בפניה בגאווה את גילגי ושאלנו לחוות דעתה. הבוחנת, אישה גדולת ממדים וזעופת פנים, הסתכלה בחומרה ופסקה: גברית. היא גברית מדי.
כשהייתה בת שנתיים לערך החלטנו שהיא צריכה לחוות הריון ולידה. כלב גדול ויפה הובא לביתנו כדי לעבר אותה. לא אלאה אתכם במה שקרה שם, לא קל היה המחזה של הילדה הקטנה עושה מעשים כאלה. כשנתקפה צירי לידה היא נכנסה בשעת ערב מאוחרת לחדר העבודה שלי בבית, שם פרשתי לה שמיכה, והחלה במלאכת ההמלטה. ראו עליה שהיא סובלת, אבל היא לא הוציאה הגה. עד הבוקר המליטה שישה גורים, שלושה שחורים כמוה, שלושה חומים כמו הזכר שעיבר אותה. לפי הוראות הווטרינרית ישבתי לידה כל הלילה, וכל פעם שהיא הייתה ממליטה גור מקרבה, הייתי מנגב את השלייה שלו במגבת, מגיש לה אותו לליקוק ומצמיד אותו לפטמתה.
אחר כך הגורים גדלו, התחילו לרוץ בכל הבית, בחצר, הפכו עולמות. גילגי לא התגלתה כאם מסורה במיוחד. אם הייתי מרים גור שלה באהבה, היא הייתה מקנאת. אחרי כמה שבועות איבדה לחלוטין עניין בגוריה. פעם אחת, שבועות אחרי שמסרנו אותם, יצא לה לפגוש אחד מהם במקרה. הוא רץ אליה באהבה וביקש מיד לינוק ממנה. היא נבחה עליו כאילו הוא מטריד מיני שנטפל לעטיניה.
את גוריה שלה היא לא סעדה, אבל את הילדים שלנו היא אהבה. אחת התמונות שתמיד אזכור לה הייתה כאשר בני בכורי חזר מבית חולים הביתה, הראשונה שחיפש הייתה גילגי, וכשמצא אותה, נשכב על השטיח בסלון. היא נשכבה לידו, וכך שכבו שניהם חבוקים שעה ארוכה, הכלבה הגדולה והילד הצעיר, מחזקים אחד את השני בעצם נוכחותם. עכשיו אומר לי בכורי שהוא מסתכל עליה ולא יודע מה לאחל לה. רוב היום היא בבית, מנמנמת, בקושי מראה את עצמה. בטיולים בגינה הציבורית היא מתנהלת בכבדות, בקושי מתייחסת לכלבים האחרים, ואחר כך משתרעת מיוגעת מתחת לשולחן עם הלשון בחוץ, כאילו עברה מאמץ בלתי אפשרי. יש רק משפט אחד שמוציא ממנה משהו מהחיים שהיו בה פעם: "גילגי – עוגייה". כי אין זללנית ממנה, ואת זה אפילו בזקנתה לא איבדה. פעם כינינו אותה שואב אבק. איפה שהיה נשפך אוכל על הרצפה, היא הייתה מוזעקת ומנקה הכול בשניות. גם היום, אם אני רואה אותה מעולפת, לא זזה, ורוצה לבדוק אם יש בה עדיין רוח חיים, אני שולף עוגייה, עומד במרחק, אומר את מילות הקסם ורואה מיד את תגובתה.
אני מפחד מהיום שאומר את המילים ולא אשמע תגובה.
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
איור// נעם וינר
