fbpx

בעקבות הארץ האבודה // יעל אפטר על הבחירות בצרפת

0

מארין לה פן, בז'קט שחור מעל חולצה לבנה, הגיעה נחושה אל העימות הנשיאותי הראשון ב־20 במרץ באולפן הטלוויזיה של TF1, מול ארבעת יריביה במרוץ. כמו בהופעותיה הנחושות בעצרות הבחירות, גם הפעם המטרה הייתה ברורה: לגרום ליריבה המרכזי, עמנואל מקרון, להיראות כילד חסר ניסיון, שאומר לכל אחד מה שהוא חפץ לשמוע.

"אני רוצה להעלות את קצבת המינימום של הנכים", הצהירה. "מי מכם בעד?" אתגרה את ארבעת יריביה. "אני בעד", אמר מיד ז'אן־לוק מלנשון, מתמודד השמאל הקיצוני. "גם אני!" החרה־החזיק אחריו מקרון. "לא חשבנו שדווקא בנכים פתאום לא תסכים למשהו", עקץ אותו פרנסואה פיון, חנוט בתוך חליפתו המשובחת.

ואכן מקרון, ילד הפלא של הבנקאות הצרפתית, "מוצרט של הפיננסים" כפי שמכנים אותו, נזהר שלא לעשות טעויות לאורך הקמפיין. הצעות הפשרה שלו בין יזמות לסוציאליזם ובין גלובליזציה לפטריוטיות קשות לעיכול לחלק מהצרפתים; אך הרוב, שמאסו בסדר הקיים של המפלגות הישנות, מחפשים את הקסם המודרני שהוא מביא איתו.

ניפוץ הדיכוטומיה רבת־השנים שבין המפלגה הסוציאליסטית לשמרנית־ימנית מעיד על המיאוס מהמנהיגים הקיימים, מהבטחותיהם הבלתי ממומשות ומהשחיתות שלהם. אבל הוא מעיד על עוד דבר: הצרפתים מחפשים את עצמם. מרסל פרוסט נע לאורך אלפי עמודים בעקבות הזמן האבוד, אזרחי צרפת נעים בשנים האחרונות בעקבות המדינה האבודה. המדינה שמתגאה בכך שהביאה לעולם את זכויות האדם, נאלצת לצמצם אותן מול איומים ביטחוניים; האומה שהמציאה את ההומניזם – מתמודדת עם רגשות שנאה למי שצבעו שונה; האנשים שיצאו לאינסוף הפגנות ושביתות בשם הסולידריות – מעדיפים את הדאגה לעצמם.

הפנייה ללה פן הימנית מצד אחד ולמקרון במרכז מצד שני מראה כי הצרפתים רוצים שינוי – הם רק טרם החליטו איזה. כמו שני אנשים המביטים באותו כתם רורשאך, מסתכלים לה פן ומקרון על מה שהם קוראים "תרבות צרפתית", ורואים שני דברים שונים. האחד רואה ערכים הומניסטיים, אוניברסליים, המקדשים את השווה בין בני האדם ומאפשרים להם לפעול יחד. השנייה רואה מטע צרפתי פורה, שזרים רוצים לגזול את פירותיו. הוא מעודד יזמות, שתאפשר לצעירי צרפת לעשות אקזיטים ברחבי העולם; היא מדברת על אקזיט אחד: מהאיחוד האירופי. מאקרון מדבר בשפת הסטארט־אפ, לה פן רוצה לעשות ריסטארט.

"מועמד אוּבֶּר", מכנים את מקרון חלק מהעיתונים בצרפת, על שם מיזם ההסעה השיתופי, ואצלה עוד מנסים להבין אם ההתנתקות שלה מדמות האב היא גם התנתקות מערכיו הגזעניים.

"להציל את פריז זה יותר מלהציל את צרפת, זה להציל את העולם כולו, כי פריז היא האנושות", כתב ויקטור הוגו ב־1870. מקרון ולה פן רוצים לשבת בחדרים המוזהבים של האליזה ולהציל את האנושות. לה פן מביטה אל טראמפ ואל פוטין, אל הברקזיט ואל כל הפחדים כולם – ובטוחה שהאנושות מחכה לה. מקרון מביט אל המורשת הגלובלית הפרנקופילית, ורוצה לתת תקווה. כשהוא מדבר על ערכים, היא מדברת על איומים. כשהוא רואה גבולות פתוחים – היא מתרה כי ייכנסו מהם מחבלים.

אזרחי צרפת ילכו לקלפי בסוף אפריל, וינסו להגדיר לעצמם מי הם ומה קודם למה: הומניזם לביטחון, לאומיות לזכויות אדם? שאלות שליוו את נערותם מתוך ספרי רוסו וסארטר יהפכו בבחירות האלו לשאלה של הצבעה. פילוסופיה תהפוך לפוליטיקה, תיאוריה למנדטים. ואז הם יגלו, אולי בחרדה גדולה, אילו ערכים באמת טבועים בהם, ואילו הם רוצים להטביע.

צילום: Eliot Blondet, AFP

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook