fbpx

בנימין נתניהו, רדוּף שלום / אודי סגל

0

 

ישראל מנהלת מדיניות חוץ של בונקר. אנחנו רק בהגנה. מתבצרים, הודפים, מרחיקים ועושים גליצ'ים על הדשא, מדי פעם עושים עבירה. זהו. כך, כמובן, לא מנצחים. זו הנוסחה של בנימין נתניהו למימוש מדיניות הימין בעניין השטחים. השמרן נבחר לשמר; ועד לאחרונה זה די עבד. המצב הביטחוני היה טוב, הכלכלה ביהודה ושומרון הייתה במצב סביר, היה "כאילו תהליך", אחר כך אינטרס משותף להמשך המצב, ואז באה הדליקה בהר הבית. היא הציתה שלושה תהליכים מסוכנים: האחד הוא פריצת השליטה של גורמי האכיפה אצלנו ואצל הפלסטינים. כשמחבל צריך רק לקחת סכין מטבח, זה כבר לא עניין לשב"כ, בטח לא לאבו מאזן ולשר הביטחון. התהליך השני הוא גל גזענות, שנאת האחר ואלימות עממית – שהחלק המשמעותי שלה הוא בצד הפלסטיני תחת הכותרת: "לדקור יהודי", וחלק נוסף שלה, מתרחב ומעורר דאגה, נמצא גם בצד שלנו ומוצא ביטוי מכוער ואלים במרחבי הרשת וגם ברחובות. התהליך השלישי הוא דרישה לשינוי המצב – גם מבפנים – קריאות מימין ומשמאל ליזום, לקבל החלטות ולהכריע. ליברמן קורא להרוס בתים ולגרש, הרצוג וגלאון קוראים לשיחות מדיניות. והעולם? הוא רוצה תזוזה. מהלך. הצרפתים, שיש להם תמיד יוזמה מדינית על המדף, רצו להציב משקיפים על הר הבית ושקלו להכריז על ההנחלויות כלא חוקיות במועצת הביטחון. אפילו ניו זילנד הראתה סימני יוזמה והציעה הצעות.

ישראל עשתה הכול כדי לסכל. נתניהו נזף בצרפתים, בחשאי דיבר עם הירדנים והעביר להם מסר שגם הם וגם הוא אינם רוצים נוכחות זרה בהר. אחר כך הוא התפנה לנזוף בניו זילנד שיוזמת מהלכים הזויים וחסרי שחר. בדרך הסביר למי שרק רצה לשמוע, שישכחו מוויתורים ישראליים כעת. ראש הממשלה הסביר שזה בדיוק מה שהטרור רוצה, הישגים כתוצאה מהפעלת כוח. אבל מה היה כשלא היה טרור? שואלים עמיתים וידידים. נתניהו מנסה להסביר מה נתן וכמה גמיש הוא יכול היה להיות, לולא הפלסטינים היו מסיתים ומחבלים בכל דבר. הודף ומגן, בועט ומרחיק, ומצטייר שוב וביתר שאת כרדוף שלום. במקום לרדוף שלום ולבקשהו, נדמה שהשלום מבקש את נפשו הפוליטית של נתניהו.

המסקנה הפשוטה היא שדרושה יוזמה. אין ברירה. גם כדי לשמר את המצב, גם כדי לשמר את הסטטוס קוו, נתניהו חייב לשנות את קו המדיניות הקבוע, הנמנע בכל דרך מהצגת תכנית ישראלית – וליזום. נתניהו צריך להציג תכנית מדינית שתהפוך אותו מרדוף לרודף, שתעלה אותו מהגנה להתקפה. מפת דרכים מבוססת ביצועים, שתסביר ותוכיח לעולם שאנחנו משמרים את המצב כשלב ביניים (ארוך ככל שיהיה), עד שנוכל לדבר על השלב הבא. ישראל צריכה להגדיר מה היא רוצה. נתניהו יודע להגיד בעיקר מה לא. לא לזכות השיבה, לא לשליטה פלסטינית, לא לשרטוט גבולות. עכשיו צריך לגזור מזה תכנית שלבים הפוכה: התכנית להיפרדות מהפלסטינים, שבדרך תוכיח לעולם שאנחנו רוצים ומוכנים, ותיאלץ אותם להוכיח שהם באמת מעוניינים במדינה, שהם מסוגלים לעצמאות, שתבחן את ענייני ההסתה, מוסדות החוק, השחיתות והדמוקרטיה, ותבטיח, ככל שניתן, שנדע מי השותף שלנו: פלסטין שוחרת שלום או חמאסטן שוחרת דאעש. אל דאגה, אדוני ראש הממשלה, גם אם תיזום זה לא יקרה מחר בבוקר. המחיר הפוליטי היחיד שתשלם הוא בבית, בימין הקשה. אבל אם אתה כל כך רוצה לרצות אותו, מדוע אתה לא עושה את התכנית שלו? מאמץ את דוח אדמונד לוי ומספח את שטחי סי? התשובה שלך: זה מזיק, לא יעיל ומטופש. אם כך, אנא – עבור את קו האמצע והתחל לכדרר.

.

צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook