ב־31 במרץ הקרוב יציין בנימין נתניהו עשר שנים רצופות בלשכת ראש הממשלה. עוד רגע, שיא ישראלי חדש מעל לדוד בן־גוריון. נתניהו יכול להביט סביבו בסיפוק. לא נראה כיום במערכת הפוליטית, ודאי במפלגתו, מי שמאיים על המשך שלטונו.
רבים מקודמיו נאלצו לכהן תחת צל פוליטי מאיים, שליווה אותם והיה בכוננות תמידית להחליפם. כאלה היו שמעון פרס לרבין, ויצחק רבין לפרס, אריק שרון ודוד לוי ליצחק שמיר, ציפי לבני לאהוד אולמרט, ואף נתניהו עצמו היה שר בכיר תחת שרון, שראש הממשלה חשש להפנות לו את הגב.
נתניהו הוא הראשון שזיהה את פוטנציאל הנזק, וכבר במהלך הקדנציה הראשונה שלו (1996–1999) דאג להרחיק מוקדי איום פנים־ליכודיים כמו דן מרידור ויצחק מרדכי. בעשור האחרון הוא דאג לבצר את שליטתו בליכוד באופן שלא יאפשר לאיש לאיים עליו. או אפילו להרהר בכך. תיק החוץ נותר מיותם כבר ארבע שנים, ושרי המפלגה כבר הפסיקו לפנטז עליו. לגישתו, אם אתה שולט בימין – תוכל לשלוט במדינה.
כמעט עשור לכהונתו השנייה, נתניהו הוא גדול המשפיעים. ללא מתחרה וללא עוררין.
*************
אין מי שמשפיע כנתניהו בתחום המדיני־ביטחוני. בזירת החוץ הצליח לרתום באופן מוחלט את ממשל טראמפ לאידיאולוגיה של הימין הישראלי. במגרש הפנימי, למשל, גם בחתירתו הבלתי נלאית להבנות שימנעו מלחמה בעזה, הרשים נתניהו בעיקר את מתנגדיו הפוליטיים. הוא, שמעולם לא שש אלי קרב וידו אינה קלה על ההדק, רתם ממשלה ימנית להסכים להפסקת אש עם ארגון טרור. נתניהו, שיודע מה עלול להיות מחירו של מבצע צבאי נגד חמאס, יודע גם כמה הפכפכה היא דעת הקהל בישראל. מי כמוהו יודע לקרוא את מוחו ולחוש את בטנו ומצוקותיו של הישראלי הממוצע. מי כמו נתניהו יודע שהכנעת החמאס אינה אפשרית, ואם קיים סיכוי כזה, המחיר יהיה כבד מאוד.
נפתלי בנט ואביגדור ליברמן נאלצו לקבל את תכתיבי המבוגר המנוסה, שמִילא הפעם גם את תפקיד המבוגר האחראי. מה שאמר נתניהו אי שם בשלהי 2009, לקראת מערכת הבחירות מול ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, היה כנראה "אמת לשעתה". אולי חשב אז שהוא יוביל למיטוט החמאס, ואולי כבר אז ידע שזו סיסמת בחירות ריקה מתוכן שרק נועדה לאפשר לו לנצח. כך או כך, אין זה משנה. ברצונו יהיה מבצע צבאי, ברצונו תינצר האש וישראל תדבר – דרך מתווך מצרי – עם החמאס. כשאין לראש הממשלה יריב משמעותי מימין, הוא יכול להוביל כמעט לכל כיוון שירצה. לפי התזה הזו, אם ישראל לא תקפה באיראן בשעתו, יכול להיות שנתניהו, בסופו של דבר, לא רצה. ולעזאזל הרטוריקה.
אבל בעוד ההשפעה של נתניהו בענייני ביטחון מובנת, ההשפעה העצומה באמת של ראש הממשלה היא בתחום השיח. בנימין נתניהו הוא הארכיטקט, המעצב והמוציא לפועל של גבולות השיח הציבורי והפוליטי. הוא שולט על התוכן. הוא משפיע גם על הסגנון.
השיח המקוטב, הדומיננטי כל כך היום, עוצב בשנים האחרונות על ידי נתניהו. במיוחד מאז בחירות 2015, אבל גם לפניהן. הוא שהוביל אותו, קבע את גבולותיו, והוא שהכתיב כי הזהות של מפלגות וגופים נקבעת כיום בעיקר על ידי שלילת האחר. נתניהו של השנים האחרונות פועל ללא הפוגה נגד השמאל, נגד התקשורת, נגד מערכת המשפט ו"האליטות הישנות". זה הקו, זו האסטרטגיה. כך מקבצים את התומכים בכל פעם שחוקרי להב 433 מגיעים לביתו לחקירה נוספת. כבר 11 חקירות עבר ראש הממשלה, ובדעת הקהל, כוחו במותניו. נתניהו הוא כיום הקמפיינר הטוב בישראל. כנראה הטוב מאז ומעולם.
מדהים לראות שהגורמים האחרים במערכת הפוליטית אימצו את הקו של נתניהו: נגד החרדים, נגד המתנחלים, נגד הימנים, נגד הערבים. מבלי ששמנו לב, אין כיום מישהו שהוא "בעד". באופק אין מי שמציב דרך אלטרנטיבית. "רק לא ביבי" זו סיסמה שיכולים לאמץ בקלות יאיר לפיד, אבי גבאי, ציפי לבני ותמר זנדברג. אבל בפוליטיקה של ישראל 2018, "רק לא ביבי" אינו מספיק. ומה כן?
יאיר לפיד חוזר כמו מנטרה על המשפט שהוא יותר ימין מביבי. איזו מדיניות אחרת הוא מציע? בתמיכתו בחוק הגיוס טשטש לפיד את המפריד בינו לבין ראש הממשלה. רוב הקמפיין של יו"ר יש עתיד, שבסקרים ממשיך להשתרך אחרי נתניהו, מבוסס בעיקר על שלילת נתניהו. נגד, נגד, נגד. את הבְּעד קשה לאתר. מה שבולט עוד יותר הוא שבפוליטיקה הישראלית מודל 2018 כבר אין מי שרוצה לאחד. פעם "אחדות" הייתה מילה ממגנטת, חביבת הקהל. כולם דיברו על אחדות. היום היא כבר מחוץ ללקסיקון. תודות לנתניהו.
*************
בחלוף כמעט עשור ברציפות בראשות הממשלה, נתניהו הוא השמש וסביבו נעים הכוכבים. מעמדם של פוליטיקאים ומפלגות נקבע היום בהתאם ליחסם אל ראש הממשלה, או יחסו אליהם. אלה שרוצים להיות רלוונטיים, אהוד ברק או בוגי יעלון לדוגמה, חייבים לתקוף אותו חזיתית, שוב ושוב. רק כך הם מצליחים להבקיע. רק בדרך זו התקשורת מגלה בהם עניין. מה מציע ברק? מה מציע בוגי? לאלוהי הפוליטיקה הפתרונים.
נתניהו מעצב את תוכן הדיון הציבורי בישראל, לא רק את סגנונו. בקורס המבוא של בית הספר לפוליטיקה לומדים כי מי שמצליח לעצב סדר יום בקמפיין פוליטי, דרכו לניצחון קלה ואפשרית. נתניהו עושה את זה מדי יום, כל יום. ובדרך, עושה לכולם בית ספר.
השאלה, שנותרה פתוחה, היא אם אחרי שיסתיימו שנותיו בראשות הממשלה – זה יקרה ודאי פעם, אי שם בעתיד – יישארו הסגנון והשיח, ומחליפיו ילכו בדרכו (למה לשנות מה שעובד טוב?) או שמא יוליכו את הדיון הציבורי לסגנון ולשיח אחר. כי לפני נתניהו זה היה אחרת. אבל מי זוכר?
.
צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'
.
