"אין בעולם מלאכה נשגבת ממלאכתו של העיתונאי"
[זאב ז'בוטינסקי]
–
תחביב ידוע של ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא פירוקם והרכבתם מחדש של אלמנטים היסטוריים. ובהתאם, גיוסן של רוחות מן העבר. כמי שמנהל קרב אפי אדיר־ממדים מול ההווה, נגד שדים אמיתיים ומדומיינים כאחד, הוא מזַמן בצו שמונה דמויות היסטוריות רבות למחזה השלטוני שלו. מהיטלר ועד המופתי, מצ'רצ'יל ועד ז'בוטינסקי.
החודש, ביום ציון 76 שנה למות המנהיג הרביזיוניסטי, הוא גייס אותו באופן מעוות במיוחד לטובת מלחמתו בתקשורת החופשית וחוסן העיתונות.
כמו מנהיגים רבים בהיסטוריה המודרנית (הרצל, צ'רצ'יל, לנין ועוד), היה לז'בוטינסקי פרק עיתונאי מפואר בעברו. דרך הפובליציסטיקה השחיז את אמונותיו והנחיל את תורתו. התבוננות באמצעות עיני עיתונאי, הבין ז'בוטינסקי, מאפשרת צוהר רחב ומעמיק יותר למציאות, מאשר כזו של אידאולוג פוליטי נטו.
נתניהו אוהב להשתמש בז'בוטינסקי. להפריז בחלקו של אביו, בנציון ז"ל, בחייו של ראש בית"ר האגדי. האב היה אחד ממזכיריו של ז'בוטינסקי לתקופה לא ארוכה, סמוך למותו; אך בידי משכתב ההיסטוריה נתניהו, תמיד נדמה כי השניים ייסדו את הצה"ר ביחד. בדיוק כמו נרטיב אחר שלו, שמשייך פעולה צבאית מורכבת ועתירת משתתפים באנטבה לחייל אמיץ אחד, שהיה חלק ממנה ושבמקרה גם היה אחיו הבכור.
נתניהו הגיע לפוליטיקה כשהוא נושא את עלבונות אביו וכשנסיכי הליכוד בזים עד מתעבים אותו. הפרק של אביו עם ז'בוטינסקי, בעיניו, הפך אותו לנסיך לא פחות מהבגינים והמרידורים. אבל הם ראו בו "ילד חוץ", בעל תפיסת מציאות מעוותת ונרקיסיזם, שאינם תואמים את ההדר הבית"רי. 30 שנה אחר כך, נראה שהם צדקו. ז'בוטינסקי היה מתבייש בליכוד של נתניהו. פסלו בכניסה למצודה ברחוב המלך ג'ורג' ודאי רוצה לנפץ את עצמו, בראותו את טופס ההתפקדות של 'הצל' למפלגה; ובהבנה שכמעט כל ימני־ליברלי שפוי נדחק לשולי התנועה שייסד, או ברח ממנה. תנועה שנכבשה על ידי הוולגריות של מירי רגב וירון מזוז, הרמה הפוליטית של אורן חזן ונאווה בוקר, והעסקנות הנחותה של חיים כץ ודוד ביטן.
************
ז'בוטינסקי הבין את העיתונות ואת תפקידה. הוא היה גאה בתואר "עיתונאי". נתניהו אונס את משנתו על שוק חופשי, כדי לנסות לתרץ את לפיתתו החונקת שלו את שוק התקשורת. "ישלוט העם בקלפי, ישלוט עכשיו בשלט", תיאר בציניות בלתי נתפסת את כוונותיו הטובות לכאורה.
לאחרונה הפסיק להתחבא ועלה למתקפה, בהסבירו סוף־סוף בקולו מדוע הוא מכהן כשר התקשורת. הוא מתרץ זאת כרצון עז לתקן כשל שוק, לפרק ריכוזיות. הוא מתעלם כמובן מחלקו האדיר ביצירת הכשלים בשוק התקשורת; בין אם באמצעות הצפת שוק העיתונות המודפסת בחינמון תעמולה המשרת רק אותו, ובין אם בידו הרגולטורית המאיימת, המונפת תמידית על השידור המסחרי והשידור הציבורי כאחד. תפיסתו את העיתונות היא כזירה לשיקוף דעות, ולא כשיקוף המציאות וביקורת השלטון.
כזירת דעות, לא יירגע נתניהו עד שיראה את הדעות המנוגדות לדעותיו נחלשות ודועכות. וכשליט העובר תהליך מואץ של עיקור הגן הדמוקרטי מתוכו, לא ישקוט עד שהעיתונות שתפקידה לחשוף את כשליו תהיה מרוקנת מתחמושת ואנרגיה. אלו שבלעדיהן תיוותר הדמוקרטיה חשופה, ללא כלב שמירה לצידה.
–
קריאה נעימה.
–
איור: יונתן פופר
